מי מפחד מנשים חזקות בכנסת?

השבוע עלתה לכותרות קוסטה ריקה, ארץ זהובת חופים, שבניגוד לאחיותיה ביטלה בחוקה מ-1948 את הצבא והעניקה זכות הצבעה ובחירה לנשים. חוק מיוחד גם קבע כי לפחות 40% מהפרלמנט צריך להיות מורכב מנשים. מאז השתלבו הנשים בהצלחה בפוליטיקה ובראש המדינה עומדת כיום אישה - הנשיאה לאורה צינצילה.

במדינה אחרת שנוסדה ב-1948, גם היא זהובת חופים אך באזור הים התיכון, כיהנו בכנסת הראשונה 12 נשים. 62 שנה אחרי, ייצוג הנשים בפרלמנט כמעט והוכפל ל-23 - 19% בלבד ממספר החכי"ם. מתוך 30 שר ממשלה רק שלוש הן נשים. בזירה המוניציפלית המצב רע במיוחד: חמש ראשי עיר הן נשים, מתוך כ-250 רשויות מקומיות.

באחד הפאנלים לקראת יום האשה הבינלאומי נאמר כי "במאה ה-21 יש עדיין מי שמערערים על זכותן של נשים למשול ולהנהיג". ולא במפתיע. אם אין מספיק נשים סביב השולחן בשעה שבה מחולקת העוגה, מי יציף את האינטרסים שלהן למעלה? ללא נציגות במשחק האמיתי, נשים עובדות עדיין לא לוקחות חלק אמיתי באתגר שילובן בעולם התעסוקה ובמוקדי הכוח הכלכליים והציבוריים. יותר נוח לגברים לקבל זיכוי במס על ציור של תומרקין למשרד, מאשר על מטפלת לילדים. והילדים, אגב, גם שלהם.

זה שלוש מערכות בחירות, עמותת כ"ן (כוח נשים) יוזמת ומקדמת הצעת חוק שתעודד כניסת נשים לבית הנבחרים. המטרה: להצטרף למגמה המקובלת במדינות רבות בעולם, שבהן ניתן תמריץ כספי - חיובי או שלילי - במטרה להגדיל את ייצוג הנשים בפרלמנט. בצרפת, למשל, שוברים את המונופול הגברי בפוליטיקה: שבע שרות מתוך 15 שרים מכהנות בממשלתו של סרקוזי. בבלגיה, באיטליה ובארגנטינה, נקבעו מכסות ייצוג נוקשות לנשים בפרלמנט, כך שכל מפלגה מחויבת להציב נשים במקומות ריאליים ברשימת המועמדים.

המודל המוצע בהצעת החוק שלנו הוא מודל מתמרץ ולא מודל כופה, וחשוב לא פחות - תוקפו של סעיף התמריץ הכספי יפקע ביום שתהיה לנו כנסת ש-40% מסך חבריה יהיו נשים.

במושב הקיץ של הכנסת הנוכחית, לאחר ויכוחים מרים בוועדת השרים לענייני חקיקה, עברה ההצעה. בהצעה תמכו גדעון סער, בוז'י הרצוג, שלום שמחון ולימור ליבנת; השרים יובל שטייניץ ויעקב נאמן התנגדו. ביום ה-14 והאחרון מיום ההצבעה הגיש השר יעקב מרגי ערר שמשמעותו: הצעת החוק תעלה לדיון בממשלה ולא לדיון חוזר בוועדת שרים לעניני חקיקה - מה שלמעשה קובר את הצעת החוק, משום שהממשלה כמעט לא דנה בהצעות חוק העוסקות בשינוי חברתי.

מפתיע? ממש לא. איכשהו, כל ההצעות לשוויון בין המינים מתמצות בפער בין הקול החילוני לבין כוחות החרדים, שעל פיהם יישק כאן דבר, כל דבר. ביום שבו נבין שייעודו של שוויון לנשים לא נועד רק לגייס מאגר גדול של כישרון אלא גם ליצור מערכת ערכים רחבה ומגוונת בתוך כלל המוסדות ולבער את הפחד מהאחר שמוביל המיעוט החרדי, רק אז נצליח כחברה שפויה להמשיך ולצמוח.

אנו הנשים, מצדנו, חייבות להבין שהשינוי מגיע מתוך המוסדות עצמם. עלינו לשבת סביב השולחן שבו יוחלט כיצד יחולק הכסף ולאן. עד אז, שלא תשלו את עצמכן, זה לא יקרה.

* הכותבת היא מנכ"ל עמותת כ"ן - כוח נשי