ארבע שנים חלפו מאז שהחלטנו להקדיש את גיליון יוני של מגזין themarker לפלוטוקרטיה - הצטברות העושר הגלובלית העצומה בידיהם של מעטים ולסכנות שהדבר עלול להמיט על הכלכלה, על החברה ועל הדמוקרטיה.
כנראה שדרוש היה משבר פיננסי גלובלי בוול סטריט כדי שארבעה מהמגזינים החשובים בעולם יחליטו לשים על שעריהם כתבות על שלטון העשירים הגלובלי: "אקונומיסט", "אטלנטיק", "פוריין אפיירס" ו"הרווארד ביזנס ריוויו" הציגו בחודש שעבר על שעריהם את הכתבות הבאות: "העשירים והשאר: מה לעשות (ולא לעשות) לגבי אי שוויון ("אקונומיסט"); "עלייתה של האליטה העולמית החדשה" ("אטלנטיק); "הכוח הכלכלי של תקשורת חברתית" ("פוריין אפיירס"); "כיצד לתקן את הקפיטליזם" ("הרווארד ביזנס ריוויו").
ההפיכה במצרים וגל עליות המחירים של החודשים האחרונים הציתו גם בישראל דיון ראשון בעוצמתו על הפערים בחברה הישראלית ועל הצטברות העושר בישראל בידי מעטים. פרסום מסקנותיה של ועדת נאמן לבחינת שכר הבכירים במשק התלכד עם האירועים האלה והם יצרו, בפעם הראשונה, סדר יום שעוסק בתרומתו של האלפיון העליון הישראלי לסולידריות החברתית בישראל.
הדיון הזה מסוכן. אם הוא יקבל ספין פופוליסטי, מתלהם ורדוד - נזקיו עלולים לעלות על תועלתו. הסכנה היא ביצירת אנטגוניזם ושנאה כלפי שלושה מהיסודות החשובים ביותר של כלכלה משגשגת ותחרותית: מצוינות, יזמות והמגזר העסקי.
לפוליטיקאים, לאנשי ציבור ולפרשנים הרוצים לקדם את הכלכלה ואת החברה בישראל יש אחריות להסביר לציבור הרחב את חשיבותם של שוק חופשי, של מצוינות, של מריטוקרטיה, של יזמות ושל המגזר העסקי - לקידום המשק והחברה. ליבוי של שנאה כלפי מצוינות ועסקים עלול להיות הרסני: ליצור תסיסה במשק, לתת כוח לתנועות ולארגונים לא אחראיים שיפגעו בפריון במשק ובתחרותיות שלו. בסופו של דבר, מהשנאה הזאת ירוויחו אנשי הסטטוס-קוו, ה"מחוברים", אלה שנהנים מהסדר הקיים.
הפתרון לדיון רציני ומקצועי בנושאים אלה טמון בידי המגזר העסקי. הוא חייב להציל את עצמו מההשתלטות העוינת על תדמיתו בידי החלקים המכוערים שלו: הקרטלים, המונופולים, החברות הפיננסיות, הפיננסיירים הממונפים וברוני ההון-שלטון הישראלים.
בישראל אין שנאת עשירים. רחוק מכך: היזמות האדירה בישראל בתחום ההיי-טק, מהגבוהות בעולם, היא ביטוי נוסף לסטטוס החברתי הגבוה שיש ליזמות, לכישרון, לחדשנות וליצירתיות. הישראלים מעריצים את המצליחים, את התחרותיים, את החדשניים ואת לוקחי הסיכונים.
יצחק תשובה היה עד לפני שנתיים אחת הדמויות הנערצות בציבור הישראלי, כשכבש את שוק הנדל"ן הגלובלי. תדמיתו נפגעה רק לאחר שפתח במאבק נגד השלטון לאחר הקמתה של ועדת ששינסקי. אלי הורביץ מטבע, איתן ורטהיימר מישקר, גיל שוויד מצ'ק פוינט או קובי ויהודית ריכטר ממדינול - הסיפורים של כולם זוכים לאהדה גדולה בציבור. מיליארדי הדולרים שהם גרפו כתוצאה מכישרונם לא יצרו בדל של עוינות נגדם בציבור הישראלי.
למרות הכל, הציבור אינו כה טיפש: הוא יודע להבדיל בין עושר שנצבר ביזמות, בתחרותיות, בהקמת חברות, תעשיות ומפעלים, הבנויים על ניהול וכישרון, לבין עסקים שנשענים על מבני שוק לא תחרותיים, על מינוף כספם של אחרים ועל יחסי הון-שלטון. הציבור מבין שהכישרון העיקרי של חלק גדול מהמתעשרים-הכוכבים של השנים האחרונות הוא השתייכות למועדון קטן של בעלי שליטה ומנהלים, שמחלקים ביניהם כסף ציבורי בחסות רגולציה חלשה והיעדר משטר תאגידי חזק.
חבורת ההון-שלטון-פיננסים השתלטה לא רק על קדמת הבמה במגזר העסקי, אלא גם על שוק הפילנתרופיה. כמה מהתורמים הפרטיים הגדולים בישראל גילו בשנים האחרונות לאכזבתם שהציבור מתייחס בציניות לתרומותיהם - מה שמרחיק תורמים פוטנציאלים רבים ממעגל הנתינה והעשייה החשוב. הם הבינו שאם פילנתרופיה תאגידית של קבוצות עסקיות, שחיות מיחסיהם עם השלטון ומכסף ציבורי, תהיה הפנים שלהם - הם בבעיה.
אם העשירים וחברי המגזר העסקי רוצים לעצור את גל העוינות העכור נגדם, הם צריכים להפגין מנהיגות. הם צריכים לחזור לדבר על הערכים הבסיסיים החשובים שמצדיקים את אהדת הציבור אליהם: הם צריכים לדבר על מצוינות, על כישרון, על תחרותיות, על פריון, על אחריות, על שקיפות, על משטר תאגידי חזק, על עצמאות ניהולית, על מריטוקרטיה, על ערכיות, על היעדר ניגודי עניינים, על טוהר מידות ועל סובלנות.
הציבור אינו טיפש: הניסיון למכור לו בלופים על כך שקרטלים, מונופולים, משתלטים ממונפים ושליטי שוק ההון הם "יצרני מקומות עבודה" - לא יעבוד. הציבור מבין שעסקים הבנויים על תחרותיות נמוכה ועל מינוף כסף של אחרים שלא בתנאי שוק - הם משמידי ערך, פריון ומקומות עבודה.
מנהלים כישרוניים ויזמים מתעשרים צריכים ויכולים להיות מודל ומושא להערצה במשק תחרותי ומתפתח. אבל הציבור צריך להשתכנע שמדובר באנשים שבבסיס הצלחתם עומדים הכישרון, התחרות, ההקרבה והעקביות. אם העושר נצבר רק כתוצאה מחברות במועדון מצומצם שבו איש מגרד את גבו של חברו - דינו להיות שנוא ולייצר תסיסה חברתית, רדידות ניהולית והתפרקות חברתית.
קל לזהות את החבורה האחרונה: הם ירבו להשתמש בכסף של אחרים והם ישחיתו את כל מי שעומד בדרכם - משרתי ציבור, דירקטורים, רואי חשבון, עורכי דין, מעריכי שווי, פרופסורים מהאקדמיה, פוליטיקאים ואנשי תקשורת.
כמובן שלא המצאנו כאן שום דבר, מדובר בתופעות עתיקות יומין, שבחמש השנים האחרונות נלקחו בשוק ההון הישראלי למקומות קיצוניים במיוחד. לטובת כל העשירים, המצליחים, המושחתים והמשחיתים, הערכיים והציניים, נצטט את הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס, שהסביר בתחילת המאה הקודמת עד מתי מוכן הציבור לסבול את העשירים: "העשירים נסבלים כל עוד נראה שלרווחים שלהם יש קשר מסוים לתרומתם לחברה".
חמישה שקרים על שכר המנהלים
הדיון הציבורי על שכר המנהלים עלה השבוע מדרגה: בחלק מחוות הדעת שהוגשו לוועדת נאמן נכלל לראשונה ניתוח רציני יותר, שמסביר את הסיבות האמיתיות לזינוק בשבכר המנהלים במשק הישראלי ואת הקשר הרופף בין שוק חופשי ותחרותי לבין שכר המנהלים. עם זאת, התגובות לדיוני ועדת נאמן עדיין הזכירו לנו עד כמה קשה לשרש את הבלופים מהשיח על שכר המנהלים:
1. "הם יברחו", הסביר לנו השבוע שר המשפטים יעקב נאמן. כמובן שבמגזר העסקי צוחקים למשמע הטיעון הזה. היכן נמצאים כיום כל מנכ"לי הבנקים או חברות התקשורת הישראליות שעזבו את תפקידם? נחטפו על ידי מוסדות פיננסיים בינלאומיים? הצטרפו כשותפים-מנהלים לקרנות ההון-סיכון הגדולות בדרך סנד היל בקליפורניה? התברגו בהנהלה של פרוקטר אנד גמבל ושל גוגל? מחצית מכוכבי רשימות השכר הישראליות הם חברים במועדון מצומצם שדואג לחבריו ומחזיק קשרים במסדרונות השלטון - ואין שום חשש שהם יברחו. הם ייאחזו בקרנות המזבח גם אם שכרם יקוצץ ב-90%.
2. "זה יפגע בתחרותיות של המשק", מסביר ראש הממשלה בנימין נתניהו. נו, ביבי, באמת. ממך אנחנו מצפים להרבה יותר. אתה הרי מבין בעסקים והסתובבת בעולם. פרופ' ישי יפה, מומחה לטייקונים מהאוניברסיטה העברית, הסביר לוועדה שאחד הגורמים למשכורות המנופחות של המנהלים השכירים הוא להבטיח שהם יעשו הכל כדי לשמור על מבני שוק לא תחרותיים. היעדר תחרות מוביל לפגיעה בתחרותיות בישראל.
3. "שכר המנהלים הוא חלק מהשוק החופשי", מסבירים לנו מקבלי השכר הגבוה. נכון - אבל באורח פלא המשכורות הגבוהות ביותר בישראל משולמות לאנשים שפועלים בשווקים הכי פחות חופשיים. יפה הסביר למנכ"ל האוצר, ירום אריאב, ששוק המנהלים בישראל אינו חופשי ואינו תחרותי. המוטבים הגדולים ביותר שלו הם רגולטורים לשעבר שיודעים לסדר דברים במסדרונות השלטון או מאכערים ופוליטיקאים שידעו להתברג לראש חברות החולשות על כספם של אנשים אחרים.
4. "חייבים להגביל את השכר", מסבירים לנו חברי הכנסת שלי יחימוביץ' וחיים כץ - אבל הם מתרכזים בכוונה בתסמיני המחלה ולא במחלה עצמה. הם לא רוצים לדבר על פריון, על תחרותיות, על הון-שלטון, על שלטון הכישרון - כי אז ניזכר שיש עשרות אלפי עובדים ומנהלים בקרטלים ובמונופולים הממשלתיים שהגיעו לשכרם, לתנאיהם ולקביעות המוחלטת שיש להם - בדיוק באותן שיטות. אנשי המגזר הפרטי למדו את השיטה מהם.
5. "בעלי השליטה לא פראיירים", מסבירים לנו. רוצים שנאמין שבעלי שליטה משלמים משכורות של 5, 10 ו-15 מיליון שקל למנהלים כי זה משרת את כלל בעלי המניות - והם בתוכם. נו באמת, הרי לבעלי השליטה יש אינטרסים רחבים הרבה יותר ויכולת ליהנות מהחברה בדרכים שונות. בניגוד לציבור, הם לא חיים רק מדיווידנדים - אלא מכוח, מעסקות בעלי עניין, ממינוף, משרשור ומעוד 1,001 מנגנונים ששכר מנהלים מנופח הוא עבורם רק מחיר קטן שצריך לשלם.
לאילו עשירים אנחנו זקוקים?
גיא רולניק
3.3.2011 / 9:38