מלבד היותם מצליחים ומשפיעים, להו ג'ינטאו, דייויד קמרון, וורן באפט ודומיניק שטראוס-קאהן אין הרבה במשותף. אך כשנשיא סין, ראש ממשלת בריטניה, האיש השני בעושרו בארה"ב וראש קרן המטבע הבינלאומית מתריעים על הסכנות שבהתרחבות הפער בין עשירים לעניים, הדבר מלמד משהו על היקפם של החששות הבינלאומיים לגבי חוסר השוויון.
הו מתמקד בהפחתת פערי ההכנסות, בייחוד בין האליטה העירונית לעניים הכפריים, כחלק מהשאיפה הרחבה שלו ליצור "חברה הרמונית". קמרון אומר כי חברות שבהן קיימים פערים חברתיים גדולים נמצאות במצב גרוע יותר "כמעט בכל מדדי איכות החיים". באפט נהפך לחסיד מס הירושה, וטוען כי ללא חוק זה נמצאת ארה"ב בסכנת פלוטוקרטיה מבוצרת.
שטראוס-קאהן מעודד מודל צמיחה עולמי חדש, וטוען כי פערי ההכנסה המתרחבים מאיימים על היציבות החברתית והכלכלית. רבים אחרים שותפים לחששות אלה. מסקר שפורסם באחרונה על ידי הפורום הכלכלי העולמי, שהתכנס בינואר בדאבוס, עולה כי חברי הפורום סבורים כי התרחבות חוסר השוויון היא אחד משני הסיכונים הגלובליים העיקריים בעשורים הקרובים (לצד מדיניות עולמית כושלת).
חוסר שוויון מדומה
הדיון לגבי חוסר השוויון אינו חדש. אך בעקבות המשבר הכלכלי, המיוחס בעיקר לחמדנות של וול סטריט ושממנו התאוששו העשירים במהירות, ולקראת הקיצוצים בתקציבים הציבוריים שמהם ייפגעו בעיקר העניים, הטון השתנה. במשך שני העשורים האחרונים ההשקפה הנפוצה בקרב האליטה הפוליטית הבינלאומית - שאפשר לכנותה קונצנזוס דאבוס - היתה שחוסר השוויון עצמו חשוב פחות מהדאגה לשיפור מצבן של השכבות החלשות. טוני בלייר, קודמו של קמרון ממפלגת הלייבור, גילם גישה זאת. מפלגת הלייבור החדשה שלו התייחסה בשוויון נפש למיליונים שגרף דייויד בקהאם כל עוד שיעור העוני בקרב ילדים הלך והצטמצם.
כעת עובר המיקוד לחוסר השוויון עצמו ולהשלכות המזיקות שלו לכאורה. אחד הטיעונים המרכזיים, שבא לידי ביטוי באופן ממצה בספר "the spirit level" (רמת הרוח), שעורר פולמוס בבריטניה, הוא שמדינות שבהן חוסר השוויון גבוה נמצאות במצב גרוע יותר לפי כמעט כל המדדים החברתיים, משיעור רציחות גבוה יותר ועד לתוחלת חיים נמוכה יותר. טיעון מרכזי נוסף התבסס על בחינה מחדש של ההשלכות המקרו-כלכליות של פערי ההכנסות. כמה כלכלנים בולטים סבורים כעת כי חוסר השוויון הוא שגרם למשבר הכלכלי: הפוליטיקאים ניסו לצמצם את הפער בין העשירים לעניים על ידי עידוד העניים לקחת אשראי רב יותר. טיעון שלישי הוא שחוסר השוויון מעוות את הפוליטיקה, ולצורך כך הדוגמה הבולטת ביותר לאליטה פלוטוקרטית מזיקה היא ההשפעה שיש לוול סטריט על וושינגטון.
אם יש אמת בטיעונים אלה, ייתכן שיש צורך בתגובה רדיקלית למדי, כזאת שתתמקד בהפצה מחדש של העושר. אך למעשה, חלק גדול מהשיח לגבי התרחבות חוסר השוויון מבוסס על חשיבה רדודה. הקונצנזוס הקודם של דאבוס - הגדלת הצמיחה ולחימה בעוני - עדיין מהווה בסיס טוב יותר למדיניות. במקום לצאת למתקפה כוללת נגד חוסר השוויון עצמו, מוטב כי קובעי המדיניות יטפלו בכשלי שוק שלעתים קרובות עומדים מאחורי חוסר השוויון, ואף פוגעים בצמיחה הכלכלית.
נתחיל עם העובדות לגבי חוסר השוויון. מבחינה עולמית, הפער בין העשירים לעניים דווקא הצטמצם, לאור הצמיחה המהירה במדינות העניות. גם בקרב המדינות עצמן קשה למצוא מגמה אחידה. באמריקה הלטינית, שבה מתקיים חוסר שוויון משווע, מדינות רבות - ביניהן ברזיל, הגדולה מהן - נהפכו למעט יותר שוויוניות, בשל מאמצי הממשלות להגדיל את משכורות העניים על ידי צמיחה מהירה ורפורמות תקציביות שמטרתן לשפר את רשת הביטחון החברתית (אך לא על ידי העלאת מסים לעשירים). הפער בין העניים לעשירים התרחב בכלכלות מתעוררות אחרות (כגון סין והודו) כמו גם במדינות עשירות רבות (בייחוד בארה"ב, אך גם במדינות שנחשבות שוויוניות יותר כמו גרמניה).
אך הסיבות לכך משתנות. בסין מיוחס חוסר השוויון למערכת היתרי הדיור "הוקאו", שמגבילה את ההגירה הפנימית לערים; לפי כמה מדדים הגיע חוסר השוויון בסין לשיא וצפוי להתחיל לרדת, על רקע צמצום הצורך בעבודות כפריות. בארה"ב החל חוסר השוויון להתרחב במהלך שנות ה-80 בעיקר משום שהעניים החלו להתרחק מהממוצעים. בתקופה מאוחרת יותר נוצר השינוי בעיקר כתוצאה מהעלייה בנתח ההכנסה המגיע לשכבות האמידות ביותר באוכלוסיה - המאיון העליון ומעלה - בייחוד אלה העובדים במגזר הפיננסי. רמת החיים של אמריקאים רבים קפאה, אך הפער ביניהם לא השתנה במידה רבה.
הקשרים בין חוסר השוויון ובין החוליים המיוחסים לו חלשים לעתים קרובות. לדוגמה, חלק מהממצאים ב"רמת הרוח" עוותו בגלל גורמים חיצוניים: כשמפשיטים מארה"ב את שיעור הרציחות הגבוה (שאפשר לייחסו לזמינות כלי הנשק ולא לחוסר השוויון) או את תוחלת החיים ביפן (תזונה, לא חוסר שוויון), מגלים כי חברות שטוחות יותר אינן בהכרח בריאות יותר. ובאשר לקשר המרומז למשבר הכלכלי, התזמון בעייתי: מעגל העניים בארה"ב התרחב בשנות ה-80, בועת האשראי התנפחה 20 שנה לאחר מכן.
מסר לדאבוס
ניואנסים אלה מצביעים על כך שבמקום לחשוש מחוסר השוויון עצמו, על קובעי המדיניות לזהות את הגורמים לו ולהתמקד בדרכים להגדלת הניידות החברתית. השוק הבינלאומי מציע הזדמנויות אדירות לאנשים שמתמחים בתחומם, בין אם הם סופרים, עורכי דין או מנהלי קרנות. הטכנולוגיה המודרנית מעודדות מיומנויות אלה. לעתים קרובות מתחזקים שינויים כלכליים אלה על ידי שינויים חברתיים: גברים משכילים נוטים להינשא לנשים משכילות. התוצאה היא עליית אליטה בינלאומית.
ברמת העיקרון, זהו תהליך מריטוקרטי - אך לא תמיד. חוקים ומוסדות בנויים לעתים באופן שמגביל את התחרות ומעניק יחס מועדף למקורבים, הן על חשבון הצמיחה והן על חשבון השוויון. החוקים עלולים להיות בלתי הוגנים בעליל: ראו את מגבלות ההגירה שמטילה סין, שאינן מאפשרות לעניים לצאת מאזורי הכפר; או שעלולים להימצא בהם עיוותים דקים יותר: ראו את האופן שבו איגודי המורים החזקים חסמו את הניסיונות לשפר את חינוך העניים בארה"ב, או את הגיבוי המרומז במוסדות "גדולים מכדי להיכשל" שעודד את הבנקאים לקחת סיכונים מופרזים על חשבון משלמי המסים. הבעיות שונות ומגוונות, אך כולן מובילות להתרחבות חוסר השוויון, לקושי בהתקדמות בסולם החברתי ולצמיחה נמוכה יותר.
מנקודת מבט זאת, הדרך הנכונה להילחם בחוסר השוויון ולהגדיל את הניידות ברורה. ראשית, על הממשלות להמשיך להתמקד בקידום השכבות החלשות והבינוניות במקום להחליש את השכבות הגבוהות: השקעה בחינוך (או הסרת המכשולים לכך), ביטול חוקים שמונעים מבעלי היכולת להתקדם והתמקדות במתן סיוע ממשלתי לאלה שזקוקים לו במידה הרבה ביותר. באופן מפתיע, רפורמות אלה נחוצות בעיקר במדינות העשירות, שבהן סיכויי ההצלחה של עובדים בלתי מיומנים נמוכים או יורדים. שנית, הממשלות צריכות להיפטר מחוקים בעייתיים ומסובסידיות שמיטיבות עם תעשיות או מקורבים ספציפיים. הדרך הטובה ביותר לגרום לחתולים השמנים בוול סטריט להשיל ממשקלם היא לאלץ את הבנקים להחזיק ברמות הון גבוהות יותר ולהשתתף במימון רשת הביטחון שלהם. בעולם המתעורר יש לתקוף ביתר שאת את המונופולים ולחדש את המחויבות להפחתת מחסומי הסחר - משום שסחר חופשי הוא הדבר היעיל ביותר להגברת התחרות ולהסרת חסמים חברתיים.
רפורמות אלה לא יצמצמו את כל פערי ההכנסות: בעולם חופשי יותר יזכו המיומנויות והאינטלקט לתגמול רב יותר, בחלק מהמקרים במידה דרמטית. אך הרפורמות יטפלו בגורמים המזיקים והבלתי הוגנים ביותר של פער ההכנסות ויאפשרו לאנשים רבים יותר לשפר את מצבם. רפורמות אלה יגבירו את הצמיחה ויסייעו לייצב את הכלכלה העולמית. אם האליטה בדאבוס חוששת מפני הפער בין עשירים לעניים, זו הדרך שבה עליה לפעול.
רמת ההכנסה שלכם נקבעת כבר בלידה
"the haves and the have-nots" (אלה שיש להם ואלה שאין להם) הוא ספרו החדש של ברנקו מילנוביץ', כלכלן בבנק העולמי, העוסק בחוסר שוויון ברחבי העולם. אחד הדברים המוצלחים ביותר בספר הוא גרף שמראה את חוסר השוויון בתוך המדינה, בהקשר של חוסר השוויון ברחבי העולם.
אוכלוסיית כל מדינה מחולקת בגרף ל-20 קבוצות הכנסה בגודל שווה, שמדורגות לפי רמת ההכנסה לנפש של משקי הבית. קבוצות אלה מכונות "חצאי עשירונים", כפי שאפשר לראות בציר המאוזן. כל "חצי עשירון" מהווה קבוצה של 5%.
נתוני הכנסות משקי הבית מומרים לדולרים אמריקאיים ומשוקללים לפי שוויון כוח הקנייה, משום שעלות המוצרים משתנה ממדינה למדינה. במלים אחרות, הגרף משוקלל על פי עלות המחיה במדינות השונות, כך שהוא מציג למעשה את רמת המחיה ברחבי העולם. הציר האנכי מציג כמה אחוזים מאוכלוסיית העולם מרוויחים פחות מאותו חצי עשירון.
לדוגמה, עקבו אחרי ברזיל, מדינה שבה שורר חוסר שוויון רציני. חצי העשירון התחתון של ברזיל - כלומר, 5% העניים ביותר באוכלוסיית ברזיל, המוצג כנקודה השמאלית ביותר על הקו - עני פחות או יותר כמו כל שאר העולם, ונרשם במאיון התחתון בספרה בודדת בהשוואה להפצת ההכנסות בעולם. בתוך כך, בברזיל נמצאים גם כמה ממשקי הבית העשירים ביותר בעולם, כפי שאפשר לראות לפי מיקומו בגרף של המאיון העליון של ברזיל.
עכשיו בחנו את ארה"ב. שמתם לב שכל הקו המייצג את ארה"ב מופיע בחלק העליון של הגרף (מעל לקו המודגש)? זה משום שהמדינה כולה עשירה יחסית. למעשה, חצי העשירון התחתון בארה"ב עשיר יותר ממרבית העולם: כלומר, האדם הטיפוסי בחצי העשירון התחתון של התפלגות ההכנסות בארה"ב עדיין עשיר יותר מ-68% מתושבי העולם.
כעת בדקו את הקו של הודו. חצי העשירון העני של הודו תואם לארבעת המאיונים העניים ביותר בעולם. וחצי העשירון העשיר ביותר? במאיון ה-68. העניים ביותר בארה"ב, כקבוצה, עשירים בערך כמו העשירים ביותר בהודו (הקו המודגש מבהיר זאת).
סביר להניח שכעת אתם תוהים: כיצד ייתכן שאנשים כה רבים בעולם משתכרים פחות מהעניים ביותר בארה"ב, שרבים מהם כלל אינם משתכרים? זכרו שאתם מסתכלים על הקבוצה התחתונה ביותר בארה"ב, שחלקם עשוים להשתכר עד 6,700 דולר מדי שנה; ייתכן שמדובר בעוני מחפיר לפי סטנדרטים אמריקאיים, אך הם מאפשרים רמת מחיה גבוהה יחסית בהודו, שם כרבע מהאוכלוסיה משתכרת דולר אחד ביום.
קתרין רמפל ניו יורק טיימס
חוסר השוויון הוא רק סימפטום
אקונומיסט
3.3.2011 / 9:38