כשאתה מתחתן עם כסף גדול - וביחס למינוס הענק שאני הבאתי אתי, כל דבר אחר הוא עושר שזועק לשמים - יש מי שממהרים לקבוע ששיחקת אותה. לא משנה כמה פעמים תסביר להם שזהו ניצחון גדול של האהבה ומיותר, כמעט מעליב, לחפש בזיווג הזה משהו מעבר למשאלת הלב, עבור האחרים אתה מקוטלג כחשוד המיידי. לא עוד שלומי ברזל רומנטיקן חסר תקנה, אלא שלומי ברזל האופורטוניסט, ששיחק אותה בגדול וישחק אותה בענק בעתיד.
אני שם קצוץ על רוב האחרים. יש לי את האמת שלי, ואני יודע היטב שהבחירה בעינת נעשתה אך ורק כי הלב לא היה מסוגל לחשוב על שום דבר אחר. יתרה מכך, במידע שהיה לי על משפחתה לפני החתונה לא היה שום אלמנט מפתה. מעבר לנחמדות הכובשת של זאב, אביה. עם האמא, היה לי ברור מהמפגש הראשון, זה לא יהיה קל. עינת התניידה בסוזוקי סוויפט מקרטעת, גרה בבניין דירות בחולון ונדמה היה שמצב משפחת טל טוב מזה של משפחת ברזל רק במעט. יכול להיות שזה מחדל יום הכיפורים שלי, ואולי באותם רגעים דמיתי לפרשנות של אהוד יערי בעניין המהפכות בעולם הערבי, אבל ברור גם כיום, מרחק עשור וקצת, שלא היה לי מושג.
לאט לאט נחשפו פרטי מידע משמחים. אין טעם לקפוץ מיד על כל מלה שתופיע כאן, ולטעון כי הבחירה שלי במלה "משמחים" מלמדת על כוונה נכלולית. זאת באמת עובדה משמחת, שיש בה בעיקר כדי להסיר מועקה מהלב. מנחם, כמעט מעודד, לדעת שאם יקרה לי משהו, עינת תוכל להמשיך ליהנות מרמת חיים שפירה. כאן, ברור לי, לא יהיה סיפור טרגי שבו האלמנה מידרדרת לתחתית החבית. הרגליה המחייבים של רעייתי, הכוללים רכישה תכופה, כמעט יום-יומית, של נעליים, ביגוד, איפור ושאר מרעין בישין, יהיו לה לנחמה בלכתי. סביר שגם ביטוח החיים שהמליצה לי בחום לעשות יסייע לה.
די מהר זכיתי לאמונם המלא של הגברים במשפחת טל. נדמה לי שזאב לא חשד בי מעולם, ואילו שחר, גיסי, החליף עם השנים את הספקנות שלו לגבי באמפתיה. מי כמוהו יודע עם איזה תכשיט התחתנתי. ובכלל, איך אפשר לפקפק במי שעובד כל כך קשה למחייתו, מעולם לא ביקש שקל מהצד השני, מארח את משפחת טל תדירות וסולח למי מהם שהביא קופסת חומוס לארוחת הערב וטרח לקחת אותה חזרה בסיומה.
בקלות הייתי יכול ליהפך לטפיל. למעשה מהילד הראשון, שהופך אותך לאב גאה ובמקרים מעין אלה גם מספק פוליסת ביטוח לא רעה. הייתי יכול להסתפק בעבודה אחת, להתחיל לעשות דברים בשביל הנשמה כבר בגיל 30, למכור סיפורים על כך שכל מטרתי היא להביא אושר לבת היקרה - יקרה מדי אפילו - אבל ידי אינה משגת להתחנף, לצבוט בחוזקה את עמרי ועלמה רגע לפני מפגש עם סבא וסבתא ולספר שהם עצובים ובוכיים כי לא מתאפשר לי לקנות להם אופניים, ועוד טריקים מלוכלכים. האמינו לי, המוח היצירתי שלי יכול היה להפוך את העסק הזה למחלבה.
אלא שלמרות התנגדותי התקיפה למחוות כאלה ואחרות שהוצעו לי, מישהי אחת מעולם לא ויתרה על זכותה לעמוד על המשמר. קבלו אותה, את ד"ר רחל טל. חמותי, אמא של עינת. חברת הסיקורטטה הזאת לא נותנת לי ליהנות מהספק אפילו לרגע אחד. וגם אם בצר לי חשבתי שבסופו של דבר הזמן משחק לטובתי - בכל זאת, אני צעיר ממנה - היא מיהרה לבטל את האפשרות הזאת, או את ההצטיידות שלי בסבלנות. לא חלילה באלימות מילולית או ברוע ניכר לעין, אלא בעזרת חיוך, הומור רומני וכמעט חיבוק. ועדיין, השורה התחתונה אחת: היא תדאג לא להשאיר לי כלום. לנו, סליחה. לנכדים, כמובן. לעמרי ולעלמה שמעריצים את סבתא, ושומעים מאבא בכל רגע עד כמה סבתא רחל היא נשמה זכה, אשה יקרה. לא אחת אפילו קראתי לה לידם - אמא!
בחזרה למציאות. בשבוע שעבר, למשל, חזרו בני הזוג טל מטיול בן שבועיים וחצי לאוסטרליה ולניו זילנד. אם מביאים בחשבון נסיעות קודמות, יקרות וארוכות לארה"ב, לרוסיה, לאלסקה ולשאר חלקים מרוחקים על פני כדור הארץ, ייתכן שהמחדל הגדול ביותר הוא שלא הבנתי בזמן כי הצטרפתי למשפחה של מגלי ארצות. למזלי, אין לי ולעולם לא היו לי כוונות נסתרות, אבל סביר להניח כי נוכל אחר היה נשבר. אם הזוג שורד את השיטפונות באוסטרליה ואת רעידת האדמה בניו זילנד, זה הזמן להכיר בעובדה שדווקא הם יהיו אלה שיעמדו מעל קברך הרענן וישמיעו הספד מרגש. כשכולם יעזבו את חלקת הקבר הרענן, תחזור רחל ותלחש: ניצחתי!
ניסיתי לדובב אותה, לשאול איך היה, אם נהנתה, לספר לה עד כמה התגעגעתי, איך הקראתי לילדים כל גלויה ששלחה, לזכות באיזו נקודת זכות ארורה, אך ללא הועיל. היא הודתה כי היה זוועה, שעברה מסלול טירונות ולא חלמה להכיר ערים דרך חלון האוטובוס, אבל לא זיהיתי חרטה. בשלב מסוים זה כבר נעשה מפחיד, כשהבנתי שהיא מוכנה לסיים בזה הרגע את השיחה, לדהור לנתב"ג ולהתחיל את הסיוט פעם נוספת. העיקר שתוכל לחזור ארצה, לעבור שוב במסלול האדום ולהצהיר: "אני לא אשאיר כלום לחלאה".
עם הזמן שמתי לב שאני אחד האנשים הראשונים שרחל מעדכנת בדבר נסיעתה הקרובה. לשיטתה, זה עשוי לגרום לסבל שלי להיות ארוך יותר. מדי פעם, כטוב לבה ביין, היא מוסיפה ומדגישה שהירושה נעשית דלה יותר ויותר, ושאם בכלל תחליט להשאיר משהו, זה יהיה לטובת איזו ספרייה על שמה. נקמה מושלמת בחתן שסירב לכתוב ספר, ובנכד שמיאן לקרוא אחד כזה. כדי להמשיך ולסובב את הסכין, הגברת נהנית לשתף אותי גם בהפסדים שלה כתוצאה מהשקעה כושלת כזאת או אחרת בבורסה. ברור לי שהנתון הזה אינו סביר, שכן אין לה את תיק ההשקעות המביך שלי, אבל אין ברירה אלא להודות כי נתוני הסרק שהיא מפיצה מצליחים להטריד.
באחרונה אימצתי טקטיקה אחרת, והחלטתי לנהוג עם רחל בדרך השקיפות, גם אם לדאבוני היא חד סטרית לחלוטין. חשפתי את ההכנסות שלי, סיפרתי על השקעות כאלה ואחרות שביצעתי, שידרתי לה שהאביון שסופח לתאגיד שלה לפני 11 שנה הצליח לטפס כמה שלבים בזכות מאמץ גדול והקרבה אמיתית. כרגע, רציתי לומר לה, אין לך סיבה אמיתית להיות מוטרדת. לא רוצה כלום, לא צריך כלום. היא התמקדה, איך לא, באפשרות שזה רק כרגע.
זה כמעט מייאש, אבל יש משהו מנחם בידיעה שאני מחזיק לפחות שלושה בני ערובה שיקרים ללבה של הגברת. לנתון הזה אני מוסיף כמובן את עובדת היותה רציונלית על פי רוב, אם למופת, סבתא מהוללת, רעיה נאמנה ומושא לחיקוי פדגוגי. אין לי ברירה אלא להניח שריבוי המחויבויות שלה כלפי האחרים יגרום לה לבלוע את הגלולה המרה והשחורה שנחתה עליה. בשלב כלשהו, כולי תקווה, היא תלמד לחיות עם העובדה שמארוחת המלכים שתשאיר ינחתו כמה פירורים עלובים על החתן שלה. אם הסיפורים נכונים, היה שווה לחכות.
בעבור חופן דולרים
שלומי ברזל
3.3.2011 / 9:38