כמה ירוקים צריך בשביל ליהפך לירוקים?

במבט ראשון נראה לנו הבית של תמי צרי, מייסדת עץבעיר - בית אקולוגי בעיר - רגיל לחלוטין. דירת שלושה חדרים תל-אביבית, משופצת ומוארת, בלב העיר, עם מטבח נעים וגדוש חומרי גלם וערימה של חבר'ה בסלון. במבט שני ושלישי התברר לנו שרושם ראשוני יכול להטעות. "אל תיבהלו אם מי האסלה אדומים מסלק או שצפות בהם שאריות פטרוזיליה. גם ככה הכל יורד באסלה", היא אמרה לנו כששאלנו היכן נמצאים השירותים.



ההסבר פשוט: בבית של צרי לא מורידים את המים בדרך המוכרת והרגילה, אלא באמצעות דלי ייעודי שבו מים שהגיעו מכיור המטבח. "גם אם ממש אהיה חייבת לשירותים, אין מצב", לחשתי לחברתי בתגובה. המבטים המבועתים לא נעלמו מעיניה של צרי, שניסתה לפוגג את הרתיעה. כמה אמיצים רצו לבדוק את הפטנט הפשוט - אנחנו התאפקנו.

באותו רגע הבנתי שכל מה שלמדתי עד אז במטרה להיות ידידותית יותר לסביבה היה בתחומי האקו-קפיטליזם - ניסיונות למצוא פתרונות אקולוגיים בתוך תרבות הצריכה הקפיטליסטית שאליה התרגלנו. צרי חיה את הדבר האמיתי.



ישראל הצטרפה בשנים האחרונות, באיחור ניכר ביחס למדינות העולם המערבי, למרוץ להצלת כדור הארץ מעצמנו. גם עלי לא פסחה השטיפה הירוקה: אם לפני כמה שנים חשבתי שאנשים שממחזרים אשפה הם מחבקי עצים מוזרים, הרי שכיום לא יעלה בדעתי לזרוק לזבל עיתונים, בקבוקי פלסטיק או זכוכית. אלה מופרדים ונלקחים למקומם הראוי: הנייר לפחים הכחולים, הפלסטיק למכלי המיחזור ובקבוקי הזכוכית מונחים ברחוב, מחכים לחסר הבית הראשון שיזכה בהם וימיר אותם בכמה שקלים.



כמובן שמיחזור לבדו לא מספיק. בינואר יצא המשרד להגנת הסביבה בקמפיין הסברה, בהובלת טל פרידמן, שנועד להוביל שינוי תפישתי והתנהגותי בתחום הסביבה. הקמפיין מתמקד ברווח הכלכלי שנגזר משמירה על הסביבה: לפי המשרד להגנת הסביבה, כמה פעולות פשוטות יכולות לחסוך לכל משפחה יותר מ-500 שקל בחודש ו-6,000 שקל בשנה. כך, למשל, נהיגה במהירות קבועה והימנעות מהאצה פתאומית יכולות לחסוך עד 150 שקל בחודש; וקנייה מתוכננת יכולה לצמצם קניית יתר בסכום של עד 350 שקל בחודש.



כנראה שכשמדברים לכיסים שלנו, אנחנו מתחילים להקשיב. אבל האם מעבר לאורח חיים אקולוגי לא מצריך שינויים מורכבים שדורשים ממון רב, שלא לדבר על זמן יקר? החלטתי להעלות הילוך סביבתי ולבדוק כמה זה יעלה לי.



השלב הראשון היה בדיקת דרכי תחבורה. אמנם המכונית שלי קומפקטית ובהחלט חביבה לסביבה (קבוצת זיהום 2 בלבד), אבל הנחתי שמכונית היברידית יכולה לשפר את פליטת המזהמים האישית שלי. הונדה אינסייט המשפחתית (130 אלף שקל) משתייכת אף היא לקבוצת זיהום 2. לא רק שהיא שומרת על הסביבה וחוסכת בדלק, היא גם מחנכת את הנהג לנהוג בתבונה. במהלך כל הנסיעה מודד מחשב הדרך את מידת החיסכון שלכם ומחלק ציונים: ככל שרגלכם כבדה על הגז ודוושת הבלם נלחצת בפתאומיות, כך אתם פחות ירוקים וכמות הדלק שאתם צורכים עולה.



משולהבת מהמבחן, זינקתי לתוך מושב הנהג והתחלתי לנסוע, מביטה ללא הרף ברמת צריכת הדלק ובעלים הקטנים שמוענקים לי כפרס על היותי סביבתית. נסיעת המבחן הראשונה היתה מיותרת. יצאנו מהעבודה שלוש בנות, שאלמלא המכונית היו חוזרות לביתן ברגל או בתחבורה ציבורית, ונתקענו בפקק ארוך ומייגע בדרך נמיר בתל אביב. חשנו באירוניה הדקה כשהקריינית ברדיו הסבירה שכדי לחסוך בדלק ובאנרגיה עדיף ללכת ברגל. המכונית נסעה לא רע בכלל, כמעט ולא נהמה, ובכל פעם שהנעתי אותה, הייתי צריכה לוודא שהיא אכן פועלת מכיוון שקול ההתנעה המוכר לא נשמע.



במהלך הנסיעה (שהיתה אמורה להימשך כרבע שעה והתארכה לשעה) הצלחתי לשמור על צריכת דלק נמוכה של כ-15 ק"מ לליטר וקיבלתי ציון גבוה במיוחד. אלמנט חסכוני נוסף במכונית הוא דימום המנוע בעת עצירה, שמשתחרר במהירות ברגע שלוחצים על דוושת הגז. זה טוב ויפה להמתנה ברמזור, אך כשמנסים להידחק לתוך חנייה צפופה במיוחד בתל אביב, קשה לתמרן בין שתי מכוניות כשבכל לחיצה על הגז, עדינה ככל שתהיה, המכונית שועטת קדימה בפראות.



כשנסענו לטיול בצפון, לא הצלחתי להיות חסכונית במיוחד. קיבלתי ציונים גרועים, מד המהירות היה צבוע רוב הזמן בכחול במקום בצבע הירוק הנכסף - מה שמעיד על נהיגה לא חסכונית בעליל - וצריכת הדלק הממוצעת היתה 6 ק"מ לליטר. בהונדה הסבירו לי שכנראה אני נוהגת מהר מדי בשביל מכונית כזאת, ועבור מישהי שרגלה כבדה מדי על דוושת הגז - גם היברידית לא תעזור לשמור על אוויר נקי.







שירותים ביולוגיים? לא בשבילי



כדי למצוא עוד פתרונות אקולוגיים, נסעתי לגן הסולארי בבנימינה. יניב פילדסט, מנכ"ל ומייסד מרכז האנרגיה הירוקה של ישראל, ערך לי סיור בגן שמציג מתחמי אנרגיה, מים, מיחזור ובנייה ירוקה ומעביר סיורים שכוללים הפעלות חווייתיות. המרכז מעביר גם ימי עיון בנושאים ספציפיים, שבהם הוא מאגד נציגי חברות המגיעים להרצות לקהל על פתרונות אקולוגיים. עלות יום כזה היא 30-40 שקל.



התחלנו את הטיול בפאנלים הסולאריים שניצבים בגינה. "אנרגיה סולארית ביתית יכולה לייצר 4-15 קילוואט בשעה", מסביר פילדסט. "המערכת הנפוצה היא של 4 קילוואט כי היא מתאימה לשטח של 40 מ"ר, שזהו הגודל המינימלי של המערכות הביתיות, ומפני שמעל 4 קילוואט המערכת נהפכת לעסק וזה דורש מיסוי". עלות התקנת מערכת סולארית ביתית נעה בין 90 ל-100 אלף שקל, וחברת החשמל משלמת 12.5 אלף שקל בשנה עבור החשמל לפי תעריף של 2.04 שקלים לקילוואט בשעה. כיום מעניקים הבנקים הלוואות במימון של 80%-100% על סמך ההחזרים של חברת חשמל, כך שאפשר לבנות מערכת סולארית מבלי להשקיע בה כלל.



כשהבנתי מה מהותו של מבנה העץ שניצב בקצה החצר, העדפתי להתרחק. שירותים ביולוגיים עוררו בי קונוטציות שליליות וחששתי מריח רע במיוחד. להפתעתי, הריח בתא השירותים היה סביר, אפילו נעים. "35% מצריכת המים שלנו מתבזבזת על הדחת האסלה, ולכן חייבים למצוא דרכים אחרות להתפנות - כמו שירותים ביולוגיים יבשים", מפרט פילדסט. "הם מפרקים את הזבל האנושי באמצעות אידוי - חום השמש מייבש את הפסולת, והם מצריכים חיבור לקיר חיצוני בשביל הארובה שפולטת את האדים ממתקן האיסוף. בימי גשם יכול להיות מעט ריח לא נעים, אבל זה לא נורא". עלות השירותים האלה היא 12 אלף שקל ללא התקנה.



לא הרחק משם, בקיבוץ עין שמר, פגשתי את מוטי כהן מחברת livingreen, שיושבת במתחם החממה האקולוגית - עמותה שהוקמה על ידי האמן אביטל גבע במטרה לשמש מקום לימודי וחברתי עבור תלמידי בית ספר. בתמורה לאפשרות לפעול בחממה, מעבירים כהן ושותפו תומר שגיא שיעורים לתלמידים.



החברה משווקת ומתקינה, בין השאר, מערכות שמסננות ומטהרות מים אפורים - מי המקלחת והכביסה - עבור השקיית הגינה. כיום מערכות מים אפורים אינן חוקיות מכיוון שאין תקינה ופיקוח עליה. ביום שבו ביקרתי בחממה, בשבוע שעבר, החליטה ועדת הפנים והגנת הסביבה להעביר לקריאה ראשונה את חוק המים האפורים, שיסדיר תקינה במשרד הבריאות.



כהן הציג בפני את מערכת ה-f.l.o.w. "המים האפורים מגיעים למיכל איסוף דרך סינון פילטר ראשוני, משם הם עוברים טיפול ביולוגי ופילטר חול עד למערכת ההשקיה. אמנם אסור להשתמש במים מהמטבח מכיוון שיש בהם עומס אורגני גדול מדי, אך מי מדיח יכולים לבוא בחשבון". גודל המערכת נקבע על פי כמות האנשים החיים בבית והיא עולה כ-9,400 שקל. כמובן שבמידה שמדובר בבית ישן, הדבר מצריך גם שינוי באינסטלציה לצורך הפרדת המים השחורים מהמים האפורים.



מתקן למתקדמים הוא מערכת ניוביאן (nubian), שמיובאת מאוסטרליה. "זו מערכת יוקרתית שמסננת את המים עד לרמה שאפשר לכבס בהם בגדים. היא מתאימה גם לבנייני מגורים שלמים. יש לה בקרה סלולרית ואם יש תקלה, היא מתקשרת אלינו. אם המים לא תקינים, הם לא יעברו בה". עלות המערכת היא 30 אלף שקל.



כהן הציג בפני מוצר נוסף של livingreen, שנראה מושך הרבה יותר: מערכת האקווה-פוניקה, שפיתוחה מבוסס על גידולים סיניים ואצטקיים קדומים, וכוללת דגים וצמחים שונים. "זו מערכת סגורה שבה הדגים מזינים את הצמחים באמצעות הפרשותיהם, ובתמורה הצמחים מחזירים את המים נקיים אל האקווריום", הסביר לי כהן. המחירים נעים בין 1,000 שקל למערכת לבית עם דגי נוי ל-10,000 עבור מערכת גדולה לחצר, שמכילה גינת ירק ודגים למאכל. למי שמעדיף מערכת בשיטת עשה זאת בעצמך, מציעה החברה קורס שעלותו 330 שקל שבה לומדים להכין מערכת ולטפל בה.



אוכל אורגני? טעים ויקר



הפתרונות שהציגו לי עד כה היו ללא ספק משכנעים ונראו פרקטיים להפליא. לא הייתי מתנגדת לאנרגיית שמש שתזרום בחוטי החשמל שבקירות ביתי, או למערכת מים אפורים שתחסוך לי מי שתייה, אבל המחיר לא היה פרקטי במיוחד. החלטתי לחפש דרכים זולות יותר שיעזרו לי לצמצם את "טביעת הרגל האקולוגית" שלי. הצעד הראשון היה לעבור לאוכל אורגני, בתקווה שהצעד הקטן הזה למען בריאותי יסייע גם לכדור הארץ.



מנכ"ל אורגניק מרקט, אלעד להב, אישר שמלבד השמירה על הבריאות, המזון האורגני בריא גם לסביבה. "התחום האורגני מחביא בתוכו הרבה מאוד תתי סעיפים שהם חלק מהתפישה האקולוגית. למשל, חקלאות אורגנית מגודלת ללא ריסוסים, שמרעילים גם את האדמה ואת מי התהום. הגישה האורגנית גורסת שצריך לקחת מהאדמה ולתת לה.



"יש לפנינו עוד דרך ארוכה. לדוגמה, אנחנו עדיין אורזים מזון אורגני בשקיות ובאריזות. בישראל קיימת בעיה נוספת: על פי הגישה האורגנית, אנחנו צריכים להתעקש על סחורה מקומית כי כשמייבאים מחו"ל, צריך לשנע את המוצרים מחו"ל. אבל השוק המקומי קטן מדי והמזון יקר.



"עם זאת, בשנים האחרונות יותר ויותר חברות מייצרות אורגני. אנשים מבינים שאם לא נדע להיות סביבתיים, נהרוס את כדור הארץ. יש תחושה שהתחום האורגני נהפך לנחלת הכלל וכבר אינו שייך למשוגעים לדבר. אם פעם האוכל האורגני היה יקר במאות אחוזים, כיום הוא עדיין יקר יחסית, אך רק בעשרות אחוזים. בהחלט שווה לכל נפש. אני מאמין שככל שהשוק יגדל, המחירים יירדו".



מחוזקת ממשנתו הסביבתית, יצאתי לעשות קניות בעדן טבע מרקט וסונוורתי מהמבחר העצום. למעשה, סונוורתי כל כך עד שלא שמתי לב שחצי מהדברים שהעמסתי על עגלת הקניות היו בכלל לא אורגניים - רק בריאים יחסית או שמקורם מהטבע. נדרשו לי דקות ארוכות כדי להבין שכדי לרכוש מוצרים אורגניים בלבד, עלי לקרוא את האותיות הקטנות שעל שלטי המעברים, שכיוונו אותי היישר לדבר האמיתי. כך לדוגמה, לאחר שבחרתי מבחר עצום של ירקות מדהימים ביופיים, שהבהיקו בצבעים עזים ובגודל פנומנלי, גיליתי ברגע האחרון שמילאתי את העגלה בירקות מרוססים למשעי.



בסופו של דבר דגמתי מבחר מוצרים שיספיקו לי לשבוע שלם. החלפתי גם את חומרי הניקוי לבית, את השמפו, את הסבון, את משחת השיניים ואת תכשירי הקוסמטיקה. אפילו על האלכוהול לא פסחתי. גם את האוכל לכלבה שקלתי להחליף, אך כשהרמתי את שק האוכל האורגני, ששקל 3 ק"ג, זרקתי אותו בבהלה: 180 שקל עבור מעדני גורמה אורגניים לחיית המחמד נראו לי מחיר מוגזם מעט. עם כל אהבתי להולכת על ארבע שחולקת עמי את יצועי, היא תיאלץ להסתפק באוכל רגיל לכלבים.



כשהנחתי את השקית במקומה, התרחש דבר שהבהיר לי שאני לא בסופר מן המניין. אחת העובדות קלטה את האירוע בזווית העין ומיד זינקה עלי כדי לשאול מה קרה. "הכל בסדר עם המוצר. זה תג המחיר שהבהיל אותי", הסברתי לה. "מזל", היא הסדירה את נשימתה לאחר שרצה לעברי בבעתה, "חשבתי שאולי פג התוקף של המוצר ובגלל זה החזרת אותו למדף". אין דברים כאלה ברשתות קונוונציונליות.



באורגניק מרקט, לעומת זאת, לא הייתי צריכה לשים לב לכוכביות - כי כל המוצרים היו אורגניים, כולל סלטי המעדנייה. מנגד, כששילמתי בקופה גיליתי שהם מחזיקים שם שקיות פלסטיק, מהסוג שלא מתכלה.



אין ספק שחשתי היטב את ההבדל בטעמו של האוכל: לירקות היה טעם טוב יותר, העוף היה עסיסי, הבשר הטחון יצר רוטב בולונז מעולה והקטשופ האורגני היה מצוין. הייצור האורגני עושה חסד גם עם אלכוהול - וודקה purity השוודית (370 שקל), שעשויה מדגנים אורגניים, היתה מצוינת והחליקה בקלות בגרון. שילבתי מיץ עגבניות אורגני ורקחתי לעצמי בלאדי מרי ידידותי לסביבה. הייתי מרוצה מעצמי עוד לפני שאדי האלכוהול החלו להשפיע. לצערי, ההבדל במחיר הורגש אף הוא (ראו תרשים).



חומרי הניקוי הפתיעו לטובה. נוזל הכלים האקולוגי הצליח להתמודד גם עם לכלוך שהתייבש כמה ימים על הצלחת, ומנקה האמבטיה הצליח להוריד את האבנית, על אף שנאלצתי לשפשף. הבעיה היתה שללא ריח האקונומיקה, לא הרגשתי שהבית נקי באמת. נוזל ניקוי כביסה אורגני לא קניתי, כי היה לי בקבוק כמעט מלא בבית, אך מרכך הכביסה היה נפלא: היה לו ריח עדין, אך חזק מספיק כדי שתתרנית כמוני תצליח להבחין בו.



לעומת זאת, חומרי הניקוי לגוף איכזבו קשות: השמפו האורגני ייבש את שיערי והפך אותו לערימת קש שנחה על ראשי באי סדר מוחלט. הסבון לא היה נעים על העור: הוא היה נוזלי מדי והריח הטבעי שלו היה חזק מדי לטעמי - מה גם שהוא לא הקציף. מתברר שהחומרים הכימיים הם אלה שמקציפים, ולכן הוא לא גרם לי לחוש נקייה.



למשחת השיניים הראשונה שדגמתי היה צבע ורוד מפתה. כששמתי אותה לראשונה על מברשת השיניים והכנסתי אותה אל פי, הייתי בטוחה שאחוש טעם של תות על הלשון, כמו משחות השיניים התעשייתיות לילדים. מה רבה היתה אכזבתי כשגיליתי שטעמה עז ומר ולא דומה לשום משחת שיניים שטעמתי בכל ימי חיי. משחת השיניים הנוספת שניסיתי היתה בעלת טעם מתוק ומרענן, כמעט כמו מנטה, אבל צבעה החום העלה בי אסוציאציות לא נעימות.



תחליב הניקוי מבוסס הקוויאר של חברת פבוניה בוטניקה, שמשתמשת אך ורק בחומרים אורגניים (233 שקל), הצמיח לי פצעים שלא נראו מאז גיל ההתבגרות. שמן הגוף של אותה החברה (198 שקל) היה מוצלח יותר: היה לו ניחוח נעים והוא נספג היטב בגוף ולא הותיר אותו שמנוני.



הביגוד האורגני שדגמתי היה מוצלח במיוחד: מעיל הפליס של חברת מרמוט (500 שקל) שעשוי מבקבוקים ממוחזרים והחולצה התרמית של אותה חברה (300 שקל), שעשויה אף היא מבקבוקים ומסיבי במבוק וקוקוס, היו מחממים ורכים, כמו שבד צריך להיות. הם שימשו אותי היטב בלילה קר אי שם בצפון, כשנזקקתי להרבה חום ואהבה מהטבע.



בעבודה השתמשתי בצלחות חד פעמיות מתכלות של חברת פתרונות ירוקים למוצרים חד פעמיים ולשקיות מתכלים, שעלו 12 שקל ועמדו היטב בחימום במיקרוגל. הבעיה היחידה היתה שחלק מהצלחות נזרקו לפח לפני שנעשה בהן שימוש - כי הן נראו מלוכלכות. כשהתפארתי בפני חברותיי לעבודה שהבאתי אוכל אורגני מהבית, הן צחקו עלי שאני עדיין מבזבזת כוסות פלסטיק ללא הכרה. עברתי לכוס תרמית רב פעמית במחיר של 15 שקל ונאלצתי לשאת בעול שטיפתה בכל פעם שהתחשק לי לשתות קפה, אורגני כמובן.



בתום השבוע הזה הבנתי שהבעיה העיקרית באקולוגיה מעשית היא העבודה הרבה שכרוכה בכך. פתאום נאלצתי להכין לעצמי אוכל, בעוד שלפני כן התרגלתי לאכול בחוץ. הייתי צריכה להתכונן מראש לימים ארוכים מחוץ לבית, כי קשה למצוא מקום שמגיש מאכלים אורגניים. בעיה נוספת, חמורה לא פחות, היתה שהאוכל לא השביע אותי כלל. כשעה לאחר ארוחה ענקית, שכללה תבשיל עוף ואורז בכמויות נדיבות בהחלט, חשתי כאילו נפער חור עצום בקיבתי.



וכך, ביום סגירת הגיליון שבו נשארנו במערכת עד שעה מאוחרת, מצאתי את עצמי מחסלת צנצנת של ממרח חרובים אורגני, שאולי לא הכיל בתוכו חומרים רעילים ומזיקים לסביבה, ואולי נחשב לבריא יותר מממרח שוקולד שגרתי, אך קלוריות היו בו למכביר. פרק הזמן הקצר שבו התנסיתי באוכל הבריא לא גרם לי להרגיש טוב יותר, מה גם שנתוני הפתיחה שלי - מערכת חיסונית ביונית ומערכת עיכול תקינה להפליא - היו טובים עוד כשאכלתי זבל תעשייתי. אבל מעדויות של אנשים שהפכו זאת לאורח חיים של ממש, השינוי ניכר ללא עוררין.



לזרוק לזבל? אפשר לתת



לאחר ששיניתי את הרגלי האכילה שלי חשתי מוכנה להתמודד עם השלב הבא: הקומפוסט, דשן טבעי שעשוי מפסולת אורגנית. כצעד מקדים, שקלתי לרכוש מתקן מיחזור של חברת קואלה - פתרונות מיחזור (299 שקל), שמכיל שלושה פחים ומסייע בפעולת המיחזור, אך לבסוף העדפתי לדבוק בשיטה שפיתחתי במשיך שנים: בקבוקי הפלסטיק מעלים אבק מאחורי מכונת הכביסה, ערימת הניירות ניצבת על השולחן, העיתונים מתיישנים בשירותים עד שאין בהם שום חידוש ובקבוקי הזכוכית מצטברים על השיש עד שלא נותר מקום פנוי לעבוד עליו.



הקומפוסט היה ונותר החשש הגדול שלי: לא הצלחתי שלא לדמיין תולעים שחיות במגירה במטבח ועסוקות בפירוק הפסולת הרטובה שאני מורישה להן. אופציה אחת שהצליחה לעצור את רפלקס ההקאה שלי היא האקומפוסטר, שהומצא על ידי מנכ"ל אלומה פתרונות אלומיניום, יצחק אבירם. הוא ניצב בחצר ואינו דורש מגע עם האדמה. לאחר כל ארוחה אפשר להוסיף לו את הפסולת הרטובה, ולגלגל את המתקן בחצי סיבוב. צינורות הפלסטיק שמחדירים אוויר ולחות יעשו בשבילכם את עבודת פירוק החומר. הוא דורש 50% פסולת רטובה ו-50% יבשה, ומספק שלושה-ארבעה מחזורי קומפוסט בשנה. המתקן עולה 700 שקל כולל משלוח ומיועד להרכבה עצמית.



מכיוון שהשכן הבטיח להכין לנו מתקן ביתי לקומפוסט בחצר הבניין, המתנתי עם הרכישה ופניתי לעמיעד לפידות, מייסד עמותת ארץ כרמל, שהקים אותה כדי ליישם את רעיון הקיימות - הדרך הנכונה לחיות כיום בלי לפגוע בדורות הבאים. העמותה מקדמת הפרדת אשפה ומחנכת אליה. אנשיה מלווים רשויות ומסייעים להן להחדיר את נושא המיחזור, בעזרת מדריכים שעוברים בבתי התושבים.



העמותה מעבירה קורס קומפוסט בשיתוף עם היחידה הסביבתית חירייה, שכולל שלושה מפגשים באורך ארבע שעות (עלות מפגש - 280 שקל). "אנחנו מלמדים על משבר הפסולת ומסבירים איך כל אחד יכול להיות שותף ומעורב - כי כולנו מייצרים זבל. ישראל נמצאת במקום השני ביצירת פסולת לנפש. הסדנה מלמדת איך מכינים קומפוסט והיא מסייעת לשנות תפישת עולם. זה מה שחשוב באמת".



למרות העלייה במודעות, נתוני המשרד להגנת הסביבה מראים כי 80% מהפסולת שלנו מופנית להטמנה, מכיוון שזה הפתרון הזול ומפני שאין פתרונות קצה אחרים. לחלל הזה נכנסו עינת זינגר-פיילר ודפנה אולינסקי, שהקימו את מכלומ - עיצוב חידושני (שילוב של המלים חידוש וחדשני) - חברה לייצור רהיטים מעוצבים מעץ ממוחזר שנאסף מרשויות מקומיות. עד כה אספו השתיים 2 טונות חומרים מעיריית גבעתיים, ששמחה להיפטר מהזבל חסר הכתובת.



"התחלנו לשווק בישראל שני מוצרים שעוצבו על ידי גרמנים, אבל החזון שלי הוא לגייס מעצבים ישראלים ואולי למסד תחרות שתעניק פרס לעיצוב הממוחזר הטוב ביותר", מספרת זינגר-פיילר. היא טוענת שעיצוב טוב לא מת לעולם. "ברגע שיש לכם מוצר טוב, הוא נשאר אצלכם ואתם מפתחים כלפיו סנטימנטים, בניגוד לריהוט של איקאה שיכול להתאים היום ולהיזרק מחר. עדיף להשקיע יותר כסף במוצר שיחזיק מעמד זמן רב".



כרגע מייצרות השתיים שני מודלים: פרנק - מדפים מודולריים שנמכרים בקוביות (270-390 שקל לקובייה) ויכולים להיות צבועים למי שמעדיף תחושה של מוצר מחומר חדש; ויחדיו - שידה שנמכרת בכמה צורות (16-19 אלף שקל). "היתרון בפרנק הוא שאפשר לרכוש קוביות בהתאם ליכולת, וליצור מהן מדפים או מערכת ישיבה עם אפשרויות אחסון", מציינת זינגר-פיילר.



אולינסקי מדגישה שעל אף שהעיצוב מיובא כרגע, העבודה והחומרים מקומיים. "נגרים שהגענו אליהם בהתחלה לא הבינו את הקונצפט והציעו שנביא להם עץ חדש במקום עץ מארון ישן שפורק, והם ייצרו את הרהיטים בלי בעיה. הנגר שבחרנו לבסוף הבין את הרעיון לחלוטין ואף הבליט טביעות ייחודיות. לכל עץ יש היסטוריה, והטביעות הופכות את הרהיט לבעל אופי".



המשכתי לחפש מישהו שלקח את תחום השימוש החוזר כמה צעדים רחוק יותר, והגעתי אל מירב כרמי, 36, מנהלל. בגלגול הקודם שלה חיתה כרמי בתל אביב, ובמשך שמונה שנים ניהלה אורח חיים פזרני שכלל מסעדות, בילויים ובגדי מעצבים. כשהקריירה שלה בתחום הטלוויזיה נקלעה למבוי סתום, היא שבה למושב שבו נולדה וגרה בבית קטן, בין בית הוריה לאדמות שהיו מיותמות ולא נעשה בהן שימוש מאז שסבה נפטר. היא החלה לסדר את הזבל שנערם במחסני המשק ופתחה חנות קטנה שבה מכרה חפצים שאספה, כלי אמייל, שרפרפים ושאר רהיטים שנועדו, לדבריה, לחצות את הנצח.



ב-2005 נולד במקרה שוק ההחלפות - תחילה בין חברות ולאחר מכן בפורום רחב יותר. "הבנתי שיש כאן הזדמנות לפתוח אנשים להבנה שמוצרי יד שנייה הם לא קונצפט לנזקקים בלבד". השוק, שמתקיים בשבת האחרונה של כל חודש, גדל במהירות, וכיום מבקרים בו מדי שבת 300-500 איש. לאחר שנה החלה כרמי לקחת דמי כניסה של 10 שקלים למבוגר כדי לכסות את ההוצאות הנלוות.



"השוק והשפע שהוצע בו גרמו לי לשנות את ההסתכלות על תרבות הצריכה המטורפת שלנו. הבנתי שאנחנו מצויים באינפלציית שפע וחפצים, בעוד שהתרבות שלנו עוסקת ללא הרף במה שאין. גיליתי שמספיק שאחשוב על מגפיים שחשקתי בהם - והם יגיעו אלי באחד השווקים", היא מספרת. לאחר שכרמי הבחינה שהחצר מתמלאת בחפצים שאיש לא רצה בהם, היא החלה למחזר. היא החליטה ללמוד איך לבנות מצמיגים ושאר פסולת ונתקלה בקורס פרמקלצ'ר - חקלאות מקיימת (שיטת תכנון ליצירת מערכות יצרניות על בסיס קיימות בסביבת מגורים תוך שימוש בחוקי הטבע) בקיבוץ לוטן. "בתום הקורס החלטתי שאני יכולה לחזור הביתה, לתפקיד האמיתי שלי בטבע. התרחקנו מאוד מהטבע, ובחיבור אליו יש משהו חזק מאוד".



בעקבות הקורס נולדה החווה האקולוגית בנהלל, שכיום חיים בה שמונה חברי קהילה ושלושה תינוקות. סיור במקום הבהיר לי שחיים אקולוגיים בטבע יכולים להיות לא רעים בכלל. בין ערוגות הירקות האורגניים טיילו תרנגולות שהתעופפו מדי פעם. את האוכל היבש קונים חברי הקהילה בקואופרטיב ואת רוב בגדיהם ושאר חפצים הם מוצאים בשוק. המרכז האקולוגי הוא מבנה גדול ומרשים, עשוי כולו מהבוץ הנהללי הכבד, ובמרכזו סלון ומטבח משותף.



בימים אלה חוגגת החווה ארבע שנים להיווסדה. "אנחנו מנסים לגרום לאנשים להבין שהם לא באמת צריכים כסף, אלא מוצרים שיש למישהו אחר", מסבירה כרמי. "ברגע שנותנים, מפנים מקום לדברים אחרים שצריכים לבוא".



בימים הקרובים ייפתח בחווה קורס פרמקלצ'ר שיתקיים פעמיים בשבוע ויימשך חודש וחצי. עלותו היא 1,800 שקל והמעוניינים לישון בחווה במהלכו יוכלו לעשות זאת תמורת 100 שקל בשבוע. מלבד זאת, מציעה החווה שלל סדנאות וקורסים מעשיים שמחירם נע בין 20 ל-150 שקל וסיור מודרך תמורת 30 שקל לאדם.



חיים אקולוגיים? לא תודה



ובחזרה לדירתה של צרי, מגדלת עץבעיר. הגענו אליה כי באתר הבטיחו שנלמד להכין שוקולד אורגני, וקיווינו שההתמכרות המתוקה שלנו יכולה ללבוש אופי בריא. בהדרכתה של צרי, הכנו שוקולד שמכיל דבש וחלב שקדים במקום סוכר וחלב, וקיבלנו שיעור מזורז בעקרונות האוכל הנא (raw food) הידידותי לסביבה - שלא צורך אנרגיה לחימומו.



הרעיונות האקולוגיים שעליהם סיפרה צרי נראו לנו מעט קיצוניים, וישבנו מולה עם מבט ביקורתי. בניגוד לחווה בנהלל, שם החיים השתלבו היטב עם הטבע ועם האדמה, אורח החיים האקולוגי בעיר נראה לנו הזוי, בלשון המעטה. השוקולד הטבעוני דווקא היה די טעים, עד שצרי החליטה להוסיף לו נבטוטי כוסמת שיעניקו לו פריכות. חברתי אמרה לצרי כי עם כל הכבוד לשוקולד טבעי, היא מעדיפה שוקולד פרה. באי הסדנה טענו שאנחנו נראות כמו הזקנים הסקפטים מהחבובות. אין ספק שכך גם הרגשנו.



כשזללנו את הקינוח עתיר השוקולד והעשוי מחומרים טבעיים בלבד, סיפרה לנו צרי על חשיבותו של עץבעיר. "אנחנו מיישמים כאן אורח חיים סביבתי ומנסים להגביר את המודעות באמצעות סדנאות ושיתופי פעולה עם מוסדות ורשויות", הסבירה. בהמשך הבהירה לנו צרי מה ההיגיון שעומד מאחורי סדנת השוקולד. "בעזרת דבר מפתה, אנחנו מביאים לכאן אנשים ועל הדרך מרביצים בהם תורה אקולוגית. הם ייגעלו בהתחלה מהשירותים ומהקומפוסט, אבל ככל שיישארו בדירה, הם יבינו שהשד לא כזה נורא". עלות הסדנה היא 120 שקל ומעלה, בהתאם לסכום שאותו תרצו לתת.



כשיצאתי מצרי הבנתי שיש לי דרך ארוכה לעשות עד שאיהפך לאקולוגית אמיתית. אמנם בעקבות הסדנה התחלתי לשים לב לצמחים השוטים שצומחים בחצרות תל אביב, לאחר ששמעתי על ליקוט אוכל מהטבע האורבני ואפילו שקלתי לקטוף לי חוביזות, כמו שעשינו כשהיינו ילדים. מצד שני, כמובן שלא התחלתי להכין קומפוסט כי אני עדיין מחכה שהשכן יבנה מתקן; ויתרתי על האוכל האורגני כי הוא דורש עבודה מאומצת מדי; מוצרי הקוסמטיקה לא היטיבו עמי במיוחד; והמכונית ההיברידית העדיפה לוותר על שירותיי המהירים.



אך כשחשבתי על תרומתי הצנועה לסביבה הבנתי שהעדפתי למוצרים ייחודיים היא בעצם ירוקה מאוד: באחרונה קיבלתי מסבי וסבתי ספות עתיקות שגילן עולה על שלי, במקום לקנות חדשות, ואני קונה בעיקר בגדי מעצבים ויד שנייה שמחזיקים מעמד שנים רבות ויש להם ערך סנטימנטלי רב עבורי. אולי זה לא מספיק לכדור הארץ, אבל בשביל למרק מעט את מצפוני זה מספיק בהחלט.