יש עשירים, ויש שמתעשרים על חשבוננו

יצחק תשובה, בעל השליטה בקבוצת דלק, לא תיאר לעצמו שבמהירות רבה כל כך תוכל התדמית שלו בקרב הקהל הישראלי לספוג בשנה האחרונה מהלומה קשה כל כך.



מסיפור הסינדרלה הישראלי המושלם - איש עסקים שבנה את עצמו בזיעת אפו מחולות מעברת נתניה והגשים את החלום הישראלי, ובמקביל מקפיד להישאר בגובה העיניים של אזרחי ישראל - הוא נהפך למיליארדר שעושק את אזרחי המדינה. דווקא תגלית הגז שלו, שהצטיירה בעיניו כמהלך ציוני שיסייע למדינה להיפטר ממצוקת האנרגיה שלה, נהפכה לשדה קרב בינו לבין האזרחים על תמלוגי הגז.

איך זה קרה? מדוע עד שלב מסוים הערצנו את תשובה על הכסף שעשה, ולפתע סובבנו את הגב? האם אכן, כפי שטענו מקורביו של יצחק תשובה, קפצה לה אותה תכונה ישראלית נושנה, הנטייה הכרונית שכל כך אוהבים לייחס לישראלים - חוסר היכולת לפרגן למי שמצליח?



הרי אלה הם חוקי המשחק הקפיטליסטי - כדי להיות עשיר אתה חייב למצוא דרך לקחת כסף מהרבה אנשים שיש להם פחות. העניים לא משלמים סתם לעשירים. אם לא היו עשירים בעולם, האזרחים הפשוטים על כדור הארץ לא היו זוכים לכל השירותים, המוצרים והמותרות, הנובעים מהאינטרס של יזמי העולם לייצר ולבנות כדי להרוויח בגדול.



בפעמים האחרונות שמדינות בעולם ניסו לספק לאזרחים שירותים מבלי שאיש יתעשר מכך, זה נגמר בקריסה כלכלית. יעידו על כך תושבי בריה"מ בסוף שנות ה-90, ותושבי קוריאה הצפונית או קובה הקומוניסטיות, כיום.



יש הסבר לכך שתשובה, כמו כל מיליארדר שמתרעם על תחושת חוסר הפרגון מהציבור הרחב על הצלחתו, עשוי להתעניין בו. עינינו לא צרה בכולם. אפשר למצוא הבדל בין העשירים שאנו מפרגנים להם, לאלה שלא. גיבורי העל ה"סופר-עשירים" הטובים, מול אלה ה"רעים".



בסוף 2010 פירסם מגזין "פורצ'ן" את רשימת אנשי העסקים של השנה, לפי דירוג הקוראים, ל-2010. תוצאות משאל הפופולריות של כיתת העשירים האמריקאים מעניינות. בראש הדירוג נמצא מנכ"ל פורד, אלן מואלי, שזכה בתואר בזכות העובדה שהוציא את חברת הרכב האמריקאית מהבוץ והוביל את פורד לסיים את השנה עם הרווח השנתי הגדול ביותר ב-11 השנים האחרונות.



אתו בשמינייה נמצאו שלושה מנכ"לים של חברות טכנולוגיה: ריד הייסטינגס, מנכ"ל חברת נטפליקס, שמשכירה סרטים באינטרנט; מנכ"ל אפל, סטיב ג'ובס; ומנכ"ל גוגל, אריק שמידט. שלוש חברות שמאחורי ההצלחה שלהן עומדים חדשנות טכנולוגית, שבירה של תבניות עסקיות מוכרות, המצאת חוקי משחק חדשים בענף שבו הן פועלות, ערימות של כריזמה ופעילות בשווקים שאין חופשיים מהם.



ברשימה נמצא גם פיננסייר אחד: מנכ"ל חברת ההשקעות ברקשייר האת'ווי, וורן באפט, שלא מאמין בלהטוטים פיננסיים ובקיצורי דרך, כי אם בהשקעה בחברות ערך לטווחים ארוכים מאוד; מנהל נוסף של חברה מסורתית: מנכ"ל מקדונלד'ס, ג'יימס סקינר; ושני מנהלים של קונגלומרטים רבי זרועות: מנכ"לית דופונט, אלן קופון, ויו"ר תאגיד הענק ההודי טאטא, רטן טאטא.



הרשימה של "פורצ'ן" לא מכילה מלאכים או אנשי עסקים שמחפשים את טובת האנושות. חברת פורד נשענה בשנתיים האחרונות על הלוואות של מיליארדי דולרים מהממשל כדי לצאת מהמשבר, והתאוששותה נשענה על תוכנית הסיוע לענף הרכב של נשיא ארה"ב ברק אובמה - "מזומנים תמורת גרוטאות"; דופונט וטאטא הם שני תאגידים שתורמים רבות לזיהום כדור הארץ ולניצול עובדים ברחבי העולם; וסטיב ג'ובס קנה לו שם של איש עסקים אגרסיבי ודורסני, שלא חושש מלכבול משתמשים לחומרה ולתוכנה שהוא יוצר בכל דרך.



ובכל זאת, לפחות לרביעיית אנשי העסקים ג'ובס, הייסטינגס, שמידט ובאפט היינו קוראים "עשירים טובים". ההצלחה של החברות שלהם לא נשענת על שיווי משקל בענף לא תחרותי דוגמת ענף הסלולר הישראלי, שבו קיימות שלוש חברות גדולות בלבד שסגרו ביניהן בשתיקה רמת מחירים קבועה שתסדר להן רווחיות עצומה.



הרביעייה הזו לא נשענת על קשרים עם הממשלה או על שימוש במחצבים לאומיים, דוגמת גז ונפט שאליהם יש לחברות נגישות בלעדית, ועליהם הם משתדלים לשלם מסים נמוכים ככל האפשר.



היא גם לא נשענת על מערכת לא תחרותית, דוגמת מערכת הבנקאות הישראלית, שבה שני בנקים גדולים נהנים מחסמי מעבר עצומים ומציבור שבוי שלא מודע לעמלות שהוא משלם. כנראה שזו הסיבה לכך שאילי הנפט ותעשייני הנשק האמריקאיים לא זכו בתואר אנשי העסקים של השנה של "פורצ'ן".



העשירים הישראלים מול האמריקאים



כדאי לבחון באותה דרך את הרשימה הישראלית של אנשי העסקים המובילים של 2010 כפי שפורסמה בכלי התקשורת הישראלים. היא כוללת את הבעלים של קבוצת דלק, יצחק תשובה; את הבעלים של קבוצת אי.די.בי, נוחי דנקנר; את מנכ"ל אסם, גזי קפלן; ואת בעל השליטה בחברת בזק, שאול אלוביץ'.



עוד נמצאים ברשימה מנכ"לית בנק לאומי, גליה מאור; הבעלים של סינמה סיטי, האחים אדרי; הבעלים של קרן איפקס, זהבית כהן; הבעלים של קבוצת הקניונים עזריאלי, דוד עזריאלי; מנכ"ל טבע, שלמה ינאי; מנכ"ל דלק רכב, גיל אגמון; ליאורה עופר מקבוצת עופר; הבעלים של פרטנר, אילן בן דב; והבעלים של צ'ק פוינט, גיל שוויד.



גם את הרשימה הזו אפשר לפצל באותה דרך. החלק הראשון יכלול אנשי עסקים דוגמת שלמה ינאי, גזי קפלן וגיל שוויד, שמובילים את החברות שלהם בניהול מושכל לטווחים ארוכים בדרך להצפת ערך מתמשכת, גם כשמדובר בעסקים שמתמודדים עם תחרות ענפית.



החלק השני יכלול "עשירים פחות טובים", דוגמת אלוביץ' (פלאפון ובזק), בן דב (פרטנר) ודנקנר (סלקום) שנשענים בין היתר על חוסר התחרות בענף הסלולר, את משפחת עופר (כי"ל) שנהנית מהמחצבים הלאומיים השוכנים בים המלח, וכמובן שגם את הטייקון שמרגע שמצא גז, היכולת שלו למכור אותו למדינה ולהרוויח כבר לא תלויה בטיב השירות ואף לא במהירות שבה יזרום הגז בצינורות.



אין פה שחור או לבן. אי אפשר באמת לחלק את הטובים והרעים באופן חד משמעי. גיל אגמון ודלק רכב נשענים על ענף יבוא הרכב, שבו היבוא המקביל יצא לדרך רק השנה והרגולציה הממשלתית אחראית לחלק ניכר מהרווחים. הסכם היבוא לישראל עם יצרניות הרכב הגדולות בחו"ל הוא החלום הרטוב של ישראלים רבים. זהו תחום שנותן הרבה נקודות פתיחה טובות למי ששולט בו. מצד שני, אגמון הוביל בכישרון רב את דלק רכב למעמדה המוביל בענף זה.



גליה מאור עומדת בראש אחד משני הבנקים השולטים בישראל - הדואופול הלא תחרותי של בנק לאומי ובנק הפועלים. למרות זאת, היא הצליחה להוביל בקרב בין שני הבנקים בשנים האחרונות בזכות ניהול נכון.



אפילו האחים אדרי, יזמי בתי הקולנוע בעלי החזון הרב, שייכים לענף שבו הממונה על ההגבלים העסקיים מצא לנכון לבדוק אם מתקיים תיאום מחירים לגבי כרטיסי הקולנוע.



כך או כך, רשימת המנהלים הישראלית - של ארץ היוזמה והחדשנות - לא כוללת מספיק אנשי חדשנות דוגמת ג'ובס, שמידט והייסטינגס, פרט לגיל שוויד.



ישראל מידרדרת במונחי אי שוויון



חלוקה לסוגים שונים של עשירים מתחברת לאחד המדדים הכואבים ביותר עבור מי שמודאג מהמצב החברתי במדינת ישראל - מדד אי השוויון הבינלאומי של ג'יני, שמעיד על הידרדרות ישראלית במונחי אי שוויון.



עד 1998 זכתה ישראל במשך 20 שנה לציון אי שוויון יציב של 0.32, שמשמעו ש-30% מההכנסות בישראל לא מתחלקות באופן שוויוני. אלא שבעשור האחרון חלה הידרדרות משמעותית. ב-2009 הגיעה ישראל למקום ה-63 בעולם במדד האי שוויון של ג'יני, עם ציון של 0.392, שמהווה עלייה של 25%.



אי השוויון הישראלי לא נובע מחברות כמו צ'ק פוינט, שמעסיקות עובדים במשכורת גבוהה משכר המינימום, מוכרות את מוצרי אבטחת הרשת שלהן לתעשייה האמריקאית וגובות את התשלום עבור מוצריהן מתאגידים גדולים. התרומה לאי השוויון של חברות סלולר, שגובות את כספן מהצרכן הקטן, ושל הבנקים, שעמלותיהם נגבות מכלל האזרחים, גדולה הרבה יותר. גם כאן, כמובן, אין שחור ולבן.



אין צורך לבוא בטענות לעשירי ישראל, כמו גם לעשירי ארה"ב. מטבע הדברים, מטרתו של כל איש עסקים היא לעשות כמה שיותר כסף. כסף בעולם העסקים הוא הסימן שניצחת במשחק, זהו הניקוד שנצבר. גם עשירי העולם, כמו ביל גייטס או וורן באפט, שמכריזים כי יתרמו הכל אחרי מותם, ממשיכים לנסות לנצח ולהרוויח כמה שיותר, כל עוד הם עדיין בין החיים.



עשירי ישראל לא צריכים ליהפך לעמותות התורמות לציבור. הם לא אמורים להאמין בשפת האהבה כמו שרי אריסון, בצורך לחלוק ידע, תמיכה ואהבה עם ברואי העולם - או לתמוך במקובלים גדולים בתורה, כמו נוחי דנקנר.



החוקים פשוטים מאוד. במקום שבו יש תחרות אמיתית ומצליחים להתגבר עליה ולהצליח - שם מתרחש המשחק ההוגן. לעומת זאת, במקום שבו מצליחים לפעול נגד התחרות ולכופף את תנאיה, במקום שבו אין תחרות, ובמקום שבו קשרים במקומות הנכונים הם המפתח - ההתעשרות אינה הוגנת והניצחון אינו אמיתי.



שמירה על שוק תחרותי לא אמורה לעניין אותם. העבודה של הממשל היא לשמור על חוקי המשחק של עשירי העל, ובכך לשמור על האזרחים שלמטה.