הגונב מגנב פטור

בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי מנסה לסייע לאנשים רבים במציאת עבודה. ממליץ פה, מרים טלפון, מבקש שם, מייעץ לזה, מנסה להועיל לזו. והמשותף לכולם? כולם עבדו פרקי זמן קצרים במקום העבודה הנוכחי שלהם וכעת הם שוב מחפשים. אחדים פוטרו, אחרים קוצץ שכרם, אחד אינו מרוצה מהבוס, אחרת אינה מצליחה למצוא את מקומה בתפקיד שעליו נלחמה כל כך.



אני מבין ללבם של האנשים האלה: במהלך העשור האחרון החזקתי בשש משרות, ממוצע של מעט פחות משנתיים לכל קדנציה. זה נשמע נורא, אני משער. איזה מעסיק ירצה לקשור את גורלו עם בעל משרה שממוצע ההחזקה שלו בתפקיד הוא פחות משנתיים? אז זהו ש וגו': את המצב החדש, שבו עובדים מחליפים פוזיציות בתדירות של עכברים על מנת יתר של כדורי מרץ, יצרו הארגונים בעצמם. הקפיטליזם התאגידי הביא על עצמו את הקפיטליזם הפרויקטלי החדש. הקפיטליזם התאגידי הפך את העובד לגורם בעל תחלופה, לנתון במשוואת אקסל, לגורם ייצור, לאובייקט ותו לא. הדרך שבה התעמרו תאגידים במיליוני עובדים ברחבי העולם חתרה תחת ערכי הנאמנות, המחויבות והברית ההדדית בין המעסיק למועסק: זה יקנה לעובד ביטחון תעסוקתי והשני ישיב למעסיק בלויאליות, בהזדהות ערכית ובמחויבות טוטלית למטרה המשותפת.

אבל ככל שגרגרנותו של המעסיק גדלה, כך הוא דחק באנשים שלקח לעבודה לחתור לרווחיות גבוהה יותר, להתייעלות מקסימלית ולמזעור של כבלים דוגמת הסכמים ארוכי טווח עם מספר גדול מדי של עובדים. הנימוק שבו השתמשו אלה תקף עד היום, ואחת לזמן תוכל לשמוע איזה ראש משפחת הון מקרקר אותו מעל איזו במה: "חברה בלתי רווחית היא חברה שאין לה זכות קיום. חברה שאין לה זכות קיום תיסגר, ומכאן שמוטב לפטר 100 איש במקום 1,000, או לקצץ בשכרם של 500 במקום לפטר 200".



כמובן שהזיקה הגורדית והתלות הבלתי ניתקת בין שגשוג המשק לבין עושרם ותפיחת כרסם המתמדת (עד להתפוצץ ממש!) של בעלי ההון גם היא הופנמה כהלכה. ומכאן ועד להפנמה של מציאות שבה כל עובד הוא פיון חסר חשיבות על הלוח, שתכליתו לסייע לבעל העסק להשמין עד בלי די, המרחק אפסי. אלא מאי? סיוע להתפחת משמניו של הקפיטליסט הגרגרן אינו ערובה לכלום עבור העובד. לעתים יזרוק בעל העסק איזו עצם לכיוונו של העובד (בונוס שנתי, העלאה במשכורת, סעודה זוגית בבארטר, או כל "הטבה" אחרת), אבל הברית הבלתי כתובה החדשה ביניהם מסותתת בברזל: לעולם יהא העובד זמני, לעולם יהיה גורלו תלוי במצב רוחו של בעל העסק ולעולם - ולא משנה כמה תרומה העלה לטובת האחוזה - מרגע שימצא המעסיק מישהו יעיל, זול או בעל פוטנציאל תפוקה גדולה ממנו, ישליך אותו לכלבים ללא הינד עפעף. שנאמר: סבבה - הבנו. לאחר שני עשורים דרקוניים של ניצול ללא גבולות, הבנו. לא, אתם לא מבינים עד כמה הבנו.



ועכשיו - מרגע שהופנם אצל העובד כי הוא כלי קיבול בעל תאריך תפוגה קצר; שמרכיב היסוד בהתקשרות בינו לבין המעסיק הוא "לא לעולם חוסן" - עליו לבחור בין שני מסלולים:



1. להסכין עם המצב: לקבל את העובדה שבעלי ההון הם המולכים החדשים ולנסות ולרצות אותם, מתוך תקווה שאלה יתגמלו אותו בעין יפה עד שיזדקן או לחלופין עד שיתחלף מנכ"ל אחד באוויל אחר בעל דרגות, וזה יעשה שינויים פרסונליים בחברה. הא! נקרא לילד בשמו: גל פיטורים.



2. להפסיק לשחק במשחק של בעלי ההון ולהתחיל לשחק במשחק משל עצמו. לימדתם אותנו להיות "פרילנסרים"; לימדתם אותנו להציץ בכל רגע נתון מעבר לכתפנו, שמא מתייצב שם מחליף טוב, יעיל וזול מאתנו; לימדתם אותנו לפעול מתוך הנחת יסוד שהדבר הקבוע היחיד הוא המוות - ורצונכם ברווח של פרוטה נוספת על גבנו; לימדתם אותנו שהמושג "הון אנושי" הוא חרטוט שנאה רק לספרי הדרכה למנהלים; לימדתם אותנו לא לבטוח בכם, לא להאמין בכם, לא לצפות לרשת ביטחון; לימדתם אותנו את כל זה במהלך בזק של שני עשורים מסחררים ודוחים במיוחד - והנה הפנמנו: עברנו לשחק במגרש של הקפיטליזם הפרויקטלי.



זהו הקפיטליזם החדש: כולנו פרויקטורים, קבלני משנה שמגיעים לתקופות קצובות, שמתאפיינות בדיאלוג בעל אופי פשוט עד אימה בין העובד למעביד: נסה לנצל אותם יותר ממה שהם מנצלים אותך; נסה להפיק מהם את המרב האפשרי, בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי, מכיוון שהם ינהגו בך בדיוק באותו אופן.



ומתוך הדיאלוג של הניצול ההדדי הקר והמגעיל הזה צומחת אסכולה חדשה של התנהלות בשוק העבודה: שכירים שהם קבלני משנה ציניים ואינטרסנטים, שמגיעים כדי לעשות "סיבוב" על המעסיק. אנשים שנכנסים לתוך תאגידים, מבטיחים את הישארותם בראיון הקבלה לתפקיד, אבל קופצים על העגלה הבאה הטובה והרווחית יותר, מרגע שזו מצלצלת בפעמון בעוברה בשביל. אחרי הכל: המעסיק בעצמו לא מבקש מהם התחייבות לטווח ארוך, שכן אין בידו לנפק התחייבות משלו לטווח רחוק.



התזזיתיות והתנודתיות מקשה על הארגונים ועל בעלי ההון לייצר מסגרות הומוגניות, מגובשות ומתפקדות; מגבילה את היכולת לייצר זיהוי ארגוני, אחדות מטרה ומוטיווציה קולקטיבית; ומצדו השני של המטבע - היא הופכת את חיי השכיר לקשים, לבלתי נוחים, לחסרי מנוח, לרצופי דאגות ולנטולי נחת ושלווה. אבל כאלה הם פני הדברים: הארגון ובעל העסק דואגים לאינטרסים שלהם ומגלים תחתיהם שכבה שלמה של עובדים ש - הפלא ופלא - דואגת אף היא רק לעצמה ורואה את טובת הארגון כאחרונת דאגותיה. החיים על המסלול המהיר הזה מייצרים תופעות לוואי מגונות, דוגמת שעות עבודה ארוכות ("מוכרחים להספיק לגמור את הפרויקט עד מחר בבוקר!"), יחסי אנוש פנים ארגוניים על גבול הגיהינום ויכולת תכנון נכה לטווח ארוך.



הדחף לעשות את "המכה" כאן ועכשיו משותף לארגון ולעובד, וכך קורסים ארגונים רבים וכך הולכים לאיבוד עובדים מצוינים רבים. בעולם שבו התחלופה ההיסטרית היא אופן ההתנהלות היחיד האפשרי, פלא שארגונים מאבדים את זהותם ושהאידיאל היחיד שמניע חברות ענק הוא "השורה התחתונה"?



אז הנה לכם שורה תחתונה חדשה שכתבתם בעצמכם, מעסיקים יקרים: הציניות הגרגרנית שבה אתם נוהגים מחלישה את החברות שלכם. חברות חלשות הן חברות רווחיות פחות. חברות רווחיות פחות הן חברות שמפטרות עובדים. חברות שמפטרות עובדים הן חברות שמחלישות חברות אחרות שקולטות עובדים מפוחדים ומאוימים, שהופכים אותן לחברות חלשות וחוזר חלילה. סופו של התהליך הזה הוא שכולנו נטבע בים השחור הזה. אבל לנו זה כבר כמעט לא משנה. לנו לא נשאר כבר כמעט מה להפסיד. וכשנרגיש שלא נותר לנו כלום - נצא למהפכה. וכשנצא למהפכה, נעלה עליכם ראשונים. לא מאמינים לנו? תביטו בספרי ההיסטוריה. בעצם, עזבו "ספרי ההיסטוריה" - פתחו עיתון ותקראו את עמודי החדשות. אפילו בעולם הערבי הבינו שיש רק דרך אחת לשנות מציאות.



וקטנה לסיום



וג'ורג' ברנרד שואו אמר: "אין דבר קל יותר מלערער את ביטחונו של אדם. לעשות שימוש בביטחון המעורער שלו כדי לנצל אותו - זו מומחיותו של השטן".