>> השבוע הזה נפתח עם נזיפה קשה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בשרי ממשלתו, שאינם עושים מספיק לטעמו כדי להציג את הישגי הממשלה. האמירה הזו תפסה את השרים קצת לא מוכנים. חלקם לא יודעים על אילו הישגים הוא מדבר, ולכן ביקשו "דף מסרים".
אפשר להבין את התסכול של נתניהו, שהרי מצבנו הכלכלי והביטחוני טוב למדי - הן ביחס לתקופות אחרות בחיי מדינת ישראל והן ביחס לנעשה בעולם. מצבנו הכלכלי טוב יחסית כשחושבים על המצב בכמה מדינות אירופה וארה"ב, שעדיין נאנקות תחת הגירעונות והאבטלה שנוצרו עקב המשבר של 2008. מצבנו טוב גם יחסית למדינות השכנות לנו, שבהן המצב הכלכלי והשחיתות השלטונית הביאו לקריסת שליטי תוניסיה ומצרים, כשלוב נראית הבאה בתור. נתניהו מסתכל על ההתפתחויות הללו בהשתאות ולא מבין. הציבור לא רואה שישראל היא אי של יציבות?
ההסבר הטבעי והמתבקש לפער בין תחושותיו של ראש הממשלה למה שמשתקף בציבור, הוא הנטייה האנושית של הציבור להסתכל על מה שאין לו ולא על מה שיש לו. והציבור אכן מסתכל יותר על עליית מחירי הדלק, המים וכמובן הדירות, ולא על העובדה שהמשק צומח ושיעור האבטלה נמוך מאוד במונחים היסטוריים. הציבור הישראלי מתייחס יותר לקשיים, אך ההסבר המדויק יותר הוא שיש בישראל כמה ציבורים שונים לחלוטין. כל אחד מהם רואה את המצב אחרת, וזה נובע מהפערים הכלכליים שהתרחבו מאוד בשנים האחרונות.
הדברים מתחדדים כשנתניהו ושר האוצר, יובל שטייניץ, משבחים שוב ושוב את מצבה הטוב של כלכלת ישראל, ובכך מזמינים לחץ של אנשים ששואלים את עצמם: אם המדינה משגשגת, למה אני לא משגשג? גם אני רוצה. וכך נולדים לחצי שכר בסקטורים שונים, והפעם הסקטור התורן הוא העובדים הסוציאליים.
במקרה או שלא, טיפלה הממשלה השבוע בשתי החלטות כלכליות חשובות שיש ביניהן קשר הדוק: העלאת שכר המינימום מצד אחד והטלת מגבלות על שכר המנהלים הבכירים מצד שני.
שתי ההצעות מטפלות - כל אחת מכיוון אחר - בפערים הכלכליים והחברתיים שנפתחו בישראל בשני העשורים האחרונים. בעוד ששכר המנהלים זינק בחדות ללא בלמים וללא איזונים, שכר המינימום נשלט על ידי הממשלה, ואם זה היה תלוי רק בה הוא היה נשאר בעינו.
המלצות ועדת נאמן בנוגע לשכר המנהלים הן תוצאה של הצעת חוק רדיקלית שהגישו בזמנו הח"כים שלי יחימוביץ' וחיים כץ, שעניינה הגבלת שכר המנהל הבכיר בחברה לסך של עד פי 50 משכרו של מקבל השכר הנמוך בחברה. ההצעה כמעט עברה אישור בוועדת השרים לענייני חקיקה, אך ברגע האחרון הצליח נתניהו לטרפד אותה ולפצות את יוזמיה בהקמת ועדה בראשות השר יעקב נאמן. אלמלא הצעת החוק, סביר להניח שממשלת נתניהו לא היתה מטפלת בשכר המנהלים. ההצעה שגובשה היא סבירה, אף שאינה רדיקלית. יש בה כדי לתת מענה מסוים לשכר הגבוה בפירמידות השליטה הגדולות, משום שהיא מעבירה לציבור המשקיע בהן כוח לטרפד תשלומי שכר מופקעים.
ועדת נאמן עשתה נכון כשהצביעה על הקשר ההדוק בין הריכוזיות במשק לבין השכר הגבוה. מנהלים בכירים טוענים כי אין להגביל את שכרם, בנימוק שיש לעודד את השוק החופשי. ואולם הנימוק הזה אינו סימטרי, שכן בענפים ריכוזיים שבהם התחרות נמוכה לא קיים שוק חופשי של ממש. אם לקוחות נתקלים בחסמי ועלויות מעבר מחברה לחברה, נאלצים לשלם קנסות יציאה וסובלים מהסכמי התקשרות קשיחים - לא מדובר בשוק חופשי, ולכן אין הצדקה לרמות שכר מופקעות. ועדת נאמן עשתה צעד ראשון לריסון שכר המנהלים, אך הצעד הבא צריך להיות משמעותי יותר ולהתמקד במקומות שבהם שכר המנהלים הגבוה הוא תוצאה של תחרותיות נמוכה, ושל מבנה שוק מונופוליסטי וקרטליסטי.
גם הטיפול בשכר המינימום אינו יוזמה של ממשלת נתניהו. כאן נולד הטיפול ממהלך משותף של יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, ושל נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, שהגיעו להסכם על העלאת שכר המינימום ולהסכמה עם שר התמ"ת לשעבר, בנימין בן אליעזר, על צו הרחבה שיחיל את ההסכם גם על עובדי המגזר הציבורי. גם כאן מצאה עצמה ממשלת נתניהו נגררת אחר יוזמות של אחרים, וכדי למנוע סכסוך עבודה והשבתת המשק, היא נאלצה לקבל את ההסכם של ברוש ועיני ולהחילו גם על עובדי המגזר הציבורי.
מדובר בהחלטה נכונה, שמתחשבת במצב העובדים העניים בישראל. העלאת שכר המינימום אינה הצעד היחיד שניתן לעשות בעניינם. כדי להשלים את המהלך יש צורך באכיפת חוקי העבודה ובצמצום כמות העובדים הזרים. כל עוד האכיפה חלשה ומספר העובדים הזרים נמצא בעלייה, מצב העובדים העניים בישראל ימשיך להיות קשה - למרות העלאת שכר המינימום.
בינתיים הממשלה מתקשה לאשר את המלצות ועדת נאמן, והיא מתמודדת עם לחצים של בעלי ההון ושכבת המנהלים שלא רוצים את החוק, מחשש שיפגע בהם; ומנגד עם פוליטיקאים שרוצים פתרון נוקשה יותר לריסון שכר המנהלים. האם הממשלה עשתה השבוע צעד חשוב בדרך לצמצום הפערים במשק? מוקדם לקבוע.
העלאת שכר המינימום עברה, והגבלת שכר הבכירים עדיין לא - אך גם היא תעבור. אין בה כדי להביא לצמצום משמעותי של הפערים החברתיים והכלכליים. כדי לצמצם אותם באופן משמעותי, נדרשת תוכנית ארוכת טווח שתשלב רפורמות מרחיקות לכת בשוק העבודה, בחינוך, בתשתיות ובתחום הדיור. בלעדיהן, נמשיך לראות כיבויי שריפות ופעולות אד-הוק שירגיעו אולי לחצים חולפים, אך לא יספקו מענה משמעותי בטווח הארוך.
נ.ב.
נניח שהממשלה תקבל את המלצות ועדת נאמן ויהיה ריסון מסוים בשכר המנהלים הבכירים. האם ניתן יהיה לציין זאת כהישג של הממשלה בדף המסרים לשרי הממשלה? לא בטוח. דפוס הפעילות של הממשלה - הן בטיפול בשכר המינימום והן במקרה של שכר המנהלים - הוא לא של יוזמה, אלא של הדיפת לחצים. הממשלה נגררה גם כאן וגם כאן אחר סדר יום כלכלי שמישהו אחר כפה עליה.
דף מסרים אותנטי צריך לכלול בעיקר יוזמות ממשלתיות, אלא שאין מספיק כאלה. לא בתחום הכלכלי ולא בתחום המדיני. ואם יש משהו שמקבע בתודעה את ממשלת נתניהו כממשלה דלת הישגים - הרי שזה הדבר. חוסר יוזמה מצד אחד, וכניעה ללחצים של קבוצות לחץ מצד שני הם מתכון לממשלה שמתנהלת ולא מנהלת. הם מתכון שמזמין עוד ועוד לחצים - כי המסר הוא שמי שלוחץ מקבל. מי שחזק - זוכה. ומי שיושב בצד - בוכה. לממשלת נתניהו נותר מספיק זמן עד סוף הקדנציה כדי לקחת בחזרה את ההובלה ולייצר סדר יום מדיני, כלכלי וחברתי. אם היא לא תעשה זאת - ייכפה עליה סדר יום אלטרנטיבי של כוחות חזקים בישראל ובעולם. זה לא יקדם את היכולת של שרי הממשלה לשבח את הישגיה.
למה השרים של נתניהו לא מציגים את הישגי הממשלה?
סמי פרץ
4.3.2011 / 7:04