כך תיהפך למנהל עשיר

>> א.ב ישראלי, בן 35, תמיד חלם להיות עשיר, עוד מילדות. בינתיים הוא די רחוק מהיעד - בימים אלה עובד א.ב ישראלי בחברה תעשייתית ועלות שכרו כ-15 אלף שקל בחודש. ככל שהוא מתבגר החלום בוער בו יותר מתמיד, ועכשיו יש לו יעד חדש - הוא רוצה להגיע ל"טבלאות האלה של השכר עם התמונה של החתול השמן". כן, א.ב ישראלי רוצה להיות חתול שמן, כלומר להתברג בטבלת מנהלי החברות הציבוריות שמקבלים את השכר הגבוה ביותר במשק.

הבעיה היא שא.ב לא יודע איך לעשות את זה. הוא עובד כבר יותר מ-12 שנה והעושר עוד רחוק. אפילו הבוס המוכשר והחכם שלו, שמנהל מאות עובדים, עדיין רחוק מרחק שנות אור מהטבלה הנחשקת כל כך בעיניו. הוא קרא לא מעט ספרי "כך תתעשר", אמריקאיים בעיקר, ומהם למד שכדי להגשים את חלומו הוא צריך לסמן יעדים.



אחד הספרים המליץ לתלות שלט על המראה שבו יכתוב איפה הוא רוצה להיות בעוד חמש שנים, ולשנן כל בוקר וערב. א.ב תלה את טבלת השכר והוא כבר יודע אותה על פה - את שמותיהם ושכרם של צמרת המנהלים המרוויחים בישראל, כמו מנכ"ל בזק אבי גבאי, שעלות שכרו השנתית היא 8.9 מיליון שקל בשנה, מנכ"לית בנק לאומי גליה מאור המשתכרת 8.1 מיליון שקל, מנכ"ל מזרחי-טפחות אלי יונס (18.6 מיליון שקל), מנכ"ל החברה לישראל ניר גלעד (10.4 מיליון שקל), בעל השליטה בפרטנר אילן בן-דב (15.3 מיליון שקל) ואליעזר פישמן (9.9 מיליון שקל). עלות שכר הבכירים כוללת מענקים ואופציות מבוססות מניות, לפי הדו"חות הכספיים השנתיים של החברות.



א.ב עוקב אחר הבכירים ומנסה ללמוד מה הם עשו נכון ומה יש בהם שהופך אותם למנהלים הכי מרוויחים בישראל. אך נראה שא.ב מתעלם מהמידע החשוב ביותר שעולה מהטבלה שבה הוא כל כך שואף להתברג. במקום להתמקד באנשים שנהפכו למנהלים הכי עשירים במשק, א.ב צריך לבדוק באיזה חברות הם עובדים. המידע הזה באמת יכול להיות יקר ערך. אם הוא ישכיל לקדם את הקריירה שלו בנתיבים האלה, הסיכויים שלו להתעשרות טובים יותר. הנה ארבעה נתיבים בעקבות החתולים השמנים.



1



חפש ענף בלי תחרות



>> אחד האפיקים הטובים עבור א.ב יהיה לנסות להשתלב בעבודה בבנקים או בחברות הסלולר - או בכל חברה אחרת שפועלת במגזר שהתחרות בו נמוכה מאוד, או כמעט לא קיימת: 16 מנהלים מתוך 50 ברשימה, כלומר קרוב לשליש ממנה, הם מנהלים המגיעים ממגזרים כאלה.



העבודה המרכזית של המנהל היא לשמור על מעמדה של החברה כ"פרה חולבת" - כלומר, בעלת נתח שוק גבוה אבל אחוזי צמיחה נמוכים יחסית - וכדי לעשות את זה עליו להיות ערני מאוד ביחס לתוכניות רגולטוריות שעלולות להשפיע לרעה על החברה שלו ולעמוד בקשר עם הלוביסטים שמפעילים עבורו לחץ על המחוקקים.



רוב המנהלים ברשימה הזו מגיעים ממערכת הבנקאות או מענף התקשורת, אבל גם לחברת התעופה אל על ולרשת המזון הקמעונית הגדולה שופרסל יש נציגים בטבלה. למגזר התקשורת יש שישה נציגים ברשימה, שהבכיר בהם (מבחינת עלות שכר שנתית) הוא דוד אבנר, לשעבר מנכ"ל פרטנר, עם עלות שכר של כ-18 מיליון שקל. למערכת הבנקאות שמונה נציגים, הבכיר בהם אלי יונס, מנכ"ל מזרחי-טפחות, עם עלות שכר של 18.6 מיליון שקל.



2



לך בעקבות הפירמידות



>> אם א.ב לא יצליח להתברג היטב בחברות הסלולר או הבנקים, הוא יכול לפנות לנתיב השני - פירמידות. כמעט מחצית מהמנהלים ברשימת מקבלי השכר הגבוה מקרב החברות הציבוריות עובדים עבור אחת המשפחות העשירות במשק. אותן משפחות שולטות בקבוצת חברות המחזיקות זו בזו בשרשור. השרשור הזה מביא לכך שמי שלמעשה משלם את חלק הארי של המשכורת שהמנהל מקבל הוא הציבור הרחב - החוסכים לפנסיה והמשקיעים. מאחר שהנתח מהמשכורת שיוצא מכיסו של בעל השליטה נמוך מהותית מחלקו של הציבור, נכונותו לשלם למנהל שלו גבוהה יותר.



אחת הדוגמאות המובהקות לבעלי השכר הגבוה בפירמידות הבורסאיות היא קבוצת אי.די.בי. אחד המנהלים העשירים ברשימה הוא אפי רוזנהויז, יו"ר ומנכ"ל רשת שופרסל מקבוצת אי.די.בי. עלות שכרו של רוזנהויז היא כ-8.9 מיליון שקל בשנה. נוחי דנקנר הוא אמנם בעל השליטה בשופרסל, אבל למעשה הוא מחזיק בשרשור רק ב-18.5% משופרסל, ולכן הוא אחראי לכ-18.5% מהשכר שמקבל רוזנהויז. את כל השכר שנותר - 7.3 מיליון שקל - מממן הציבור מכספו.



באופן דומה, כאשר דוד אבנר, לשעבר מנכ"ל פרטנר, מתברג במקום השלישי של טבלת השכר של 2009 עם עלות שכר של כ-18 מיליון שקל בשנה, זה לא בגלל הבוס שלו, אילן בן-דב, שמחזיק בשרשור רק בפחות מ-30% מפרטנר - אלא בזכות הציבור שמממן יותר מ-75% משכרו.



3



עבור למגזר הציבורי - ותמריא



>> אפשרות נוספת העומדת בפני א.ב ישראלי אמנם תאריך את דרכו - אבל תוכל בהחלט לסייע לו בעתיד. אם יפרוש כעת מהתעשייה שבה הוא עובד ויפנה למגזר הציבורי, ויעבוד באחד ממשרדי הרגולטורים בישראל, סיכוייו להתברג בהמשך ברשימת המנהלים העשירים במשק יהיו גבוהים: כחמישית מהמנהלים בחלקה העליון של הרשימה עבדו בעבר עבור הרגולטור, רובם במשרד האוצר, חלקם הקטן ברשות ני"ע ובבנק ישראל.



הרשימה כוללת את החשבים הכלליים לשעבר אלי יונס ואת איתן רף, לשעבר יו"ר בנק לאומי, שעלות שכרו ב-2009 היתה כ-8.3 מיליון שקל. עלות השכר של גליה מאור, מנכ"לית לאומי ולשעבר המפקחת על הבנקים, היא 8.1 מיליון שקל בשנה.



פעמים רבות המנהלים המדושנים ימצאו עצמם בתפקיד החדש והמתגמל שלהם, שלמענו עזבו את הסקטור הציבורי, משתמשים בידע וקשרים שצברו בעבר - אך הפעם ישתמשו בהם כדי לייצג אינטרס הפוך מהאינטרס הציבורי שלו דאגו בעבר. שתי דוגמאות מובהקות לכך הן ניר גלעד, לשעבר החשב הכללי במשרד האוצר, ויורם טורבוביץ', לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים. גלעד הוא כיום מנכ"ל החברה לישראל של סמי ועידן עופר, עם עלות שכר שנתית של 10.4 מיליון שקל. יורם טורבוביץ' משמש כיום יו"ר חברת דלק אנרגיה שבשליטת יצחק תשובה. מאחר שהצטרף לדלק אנרגיה ב-2010 עדיין לא פורסמה עלות שכרו הכוללת, אבל על פי החוזה עמו גם הוא צפוי להתברג ברשימה עם שכר של 58 אלף שקל בחודש ואופציות שהיו שוות במועד הענקתן כ-40 מיליון שקל.



תמורת השכר השמן גלעד מצא את עצמו תוקף את משרד האוצר על הניסיון להעלות את שיעור התמלוגים שמשלמת חברת כי"ל שבשליטת סמי ועידן עופר למדינה. באופן דומה טורבוביץ' נאבק כיום נגד שינוי שיעורי התמלוגים שמשלמות חברות הגז למדינה ונגד המלצות ועדת ששינסקי, בשם האינטרס של דלק אנרגיה.



4



רכוש חברה



>> האפשרות הקשה אך המתגמלת ביותר עבור א.ב היא זאת. אם ברצונו להתברג גבוה בצמרת המשתכרים הוא צריך לנסות להיהפך לבעל שליטה בחברה ציבורית. כמעט חמישית (18%) מ-50 מקבלי השכר הגבוה בבורסה הם בעלי השליטה באותן החברות. הקבוצה הזו אחראית גם למקום הראשון של 2009, כשעלות שכרו של חיים כצמן, בעל השליטה בגזית גלוב, הגיעה לכ-1.6 מיליון שקל בחודש או כ-19 מיליון שקל בשנה.



בעשירייה הפותחת אפשר למצוא גם את אילן בן-דב, בעל השליטה בפרטנר (באמצעות סאני), שעלות שכרו ב-2009 היתה 1.28 מיליון שקל בחודש; את אליעזר פישמן, בעל השליטה בחברת הנדל"ן כלכלית ירושלים, עם עלות שכר של 830 אלף שקל בחודש; ואת יגאל דמרי, יו"ר ומנכ"ל חברת הנדל"ן דמרי, שעלות שכרו היתה כ-10 מיליון שקל ב-2009. היתרון הגדול באפשרות הזו היא שבמקום לחכות שהחברה תרוויח ולהתחלק עם יתר בעלי המניות בדיווידנד, אפשר ליהנות משכר גבוה שאותו לא צריך לחלוק עם אף אחד.