פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      איך בונים פירמידה מפופוליזם?

      במקום לאיים לפגוע בריכוזיות במשק צריך למצוא פתרונות הגיוניים לפירוק פירמידות מהיבטי מיסוי והצעות רכש. דפנה פפר חושבת שרק פתרון מוסכם ומשולב יכניס הגיון בשיגעון

      בשבוע שעבר פרסם עמיתי פרופ' אבי בן בסט חוות דעת לפיה "מבנה הפירמידות של חברות יוצר ריכוזיות גבוהה". סוג של כותרת שחביבה כיום על התקשורת הכלכלית. פעם צמד ההגדרות: טייקון ואוליגרך היו חביבות העורכים, כיום הריכוזיות מככבת בצמרת הכותרות.

      ראשית כדאי להבהיר מהי פירמידה? חברות פירמידה הם חברות עם מבנה אחזקות בן כמה חברות, שבו חברה שולטת בחברה, ששולטת בחברה אחרת כך שבעל שליטה העומד בראש הפירמידה יכול לשלוט בקבוצת חברות גדולה באמצעות הון קטן יחסית. הגדרה בעייתית במקרים לא מעטים בשוק ההון שכן יש בעלי שליטה שמחזיקים ביותר מ- 50% מהשליטה

      בעיית הפירמידות נוסדה בישראל מזה שנות דור. עוד בזמנים של קבוצות אי.די.בי וקונצרן כלל מעידן אהרון דברת, פנחס ספיר ורקנאטי ז"ל. כאשר קבוצת כלל רצתה לעשות "אקזיט" היא הנפיקה את כלל תעשיות או כלל אלקטרוניקה וכך יצרה רווחי הון ועוד חברה מעניינת החלה להסחר. מדובר בעובדות היסטוריות שאין לגביהם מחלוקת והתרחשו ברובם מעבר.

      זאת שצועקת וזה שמבין

      מה שהתאים לכלכלת ישראל של שנות השבעים אינו מתאים לשנת 2011. ח"כ שלי יחימוביץ, המועמדת החדשה להנהגת העבודה, חרטה על דגלה פופוליזם חברתי-כלכלי. חלקו צודק וחלקו מגוחך. פרופ' בן בסט בניגוד ליחימוביץ בקיא היטב בכלכלה. בעיית הריכוזיות מטרידה את הפוליטיקאית והפרופסור מהיבט של ריסון שכר המנהלים הבכירים בחברות הבת של הפירמידה. שכר זה משולם על ידי בעלי השליטה בפירמידות שלטענת יחימוביץ ובן בסט מחזיקים רק בנתח יחסי קטן מהשליטה בפירמידות. טענה לא תמיד מדויקת.

      לצערי יחימוביץ ובן בסט מתעלמים ממספר בעיות עקרוניות מהותיות. כשמפרקים פירמידות נוצרות כידוע בעיות מס לא פשוטות. מי בדיוק ישלם את המס? בעלי הפירמידות? הציבור שלו אנו דואגים בחרדה פופוליסטית יוצאת דופן? מי בדיוק? לא ברור. גם מורכב.

      בולשביזם זה כאן

      בלהט הפופוליזם ההופך אצלנו לסוג של הלקאה עצמית, פגיעה כלכלית, בניית תדמית לפוליטיקאים נמוכים, השתלחות משולחת רסן, הפכו הטייקונים והריכוזיות לאויבי העם. לנין וטרוצקי 1917 מצאו תחליפים מודרניים בישראל 2011. פועל יוצא מההשתלחות היא כמובן הריכוזיות שהפכה למילת גנאי.

      בלהט הפטפטת, בלהט הצגת מועמדת ספק ראויה להנהגת המדינה, כדאי לזכור שהטייקונים אינם אויבי העם ואנו לא רוסיה של פוטין ורומן אברמוביץ'. האוליגרכים הישראלים מספקים תעסוקה, מייצאים, עוזרים לבנית משק חזק, מדברים עם האוצר וההסתדרות, חטאם הכמעט יחידי שהם מרוויחים הון מיזמות בריאה. מס הם משלמים ולחברה הם תורמים אבל זה הרי עניין שולי ולא פופולרי. הבון טון היום הוא לשנוא עשירים.

      לפני הבל הפה והכותרות הרעשניות בואו נשמור על פרופורציות: לא מפקיעים זכויות גם של טייקונים בחקיקה חד צדדית ואיומים. מציעים פתרונות מס והצעות רכש, מדברים ומשתדלים להגיע להבנות מוסכמות. מספיק להלך עלינו אימים בציניות מזויפת עם השוואות בין השכר הממוצע במשק לשכר של מנכ"ל חברה בהיקף בינלאומי ככי"ל או טבע ובנקים. בכל העולם יש פערי שכר עצומים וזה לא חדש.

      פרופורציות והגיון אינם חייבים להיות מצרך נדיר בישראל שמתגאה בחוכמה, סובלנות והבנה. דווקא פופוליזם ראוי שלא ישמע במקומותנו בצלצולי תרועה

      *ד"ר דפנה פפר היא כלכלנית ומרצה במרכז ללימודים אקדמיים