שקרים ובושות

>> קול בכי עולה מן הסלון, ואבא חש למקום האירוע. תמרי, בת שנה וקצת, שרועה על הרצפה בתנוחה לא סבירה, צווחת במלוא גרונה. נעמי, 3+, ישובה בנחת, צופה באחת מפניני וולט דיסני. "נעמי, מה קרה?" - "היא נפלה... (פאוזה) ... מישהו דחף אותה!". קאט.

כל הורה מגיע, מוקדם משציפה, לרגע שבו ילדו מתחיל לשקר. עידן התמימות קצר משרצינו לקוות. השקר הבסיסי הוא הכחשה מחויכת של עובדות ואירועים, ומאוחר יותר צומחים סיפורים דמיוניים ואף סילופים בוטים. כמובן, אין ממה להיבהל. השקר הוא מיומנות חברתית בסיסית, שבלעדיה קשה להסתדר בעולם הזה.



אך היכן למדה נעמי לשקר? ... יותר פשוט שנשאל מהיכן לא למדה לשקר, שכן השקר שזור בחיינו כמו התפר הצהוב של הג'ינס - תמיד היה שם, תמיד החזיק את המבנה כולו... דקיק, כמעט נסתר, אבל נסה לפרום אותו ויפלו לך המכנסיים... נעמי למדה לשקר בגן, מן ההורים, מן המטפלת.



מדוע נעמי משקרת? שקרים מסייעים לה להימלט מעונש או מנזיפה, לברוח מאחריות, לייפות את פני המציאות. הם קונים שקט, הם מבטיחים יציבות. הם מאפשרים לקיים חיים סוערים של עשייה ופעילות שוקקת מבלי לשלם על כך את מלוא המחיר המופיע על המוצר ששמו "אמת".



ומה עם השקרים בארגונים, בחברות? מי לא מכיר את העידוד הפנאטי ל"חשיבה מחוץ לקופסה" (שרק תעזו להציע רעיון חדשני באמת); את הסמנכ"ל התורן שנואם על life-work balance (ונותן משימה שתשאיר אתכם ללון במשרד); או הצהרות כמו "תודה לכל מי שעשה במלאכה לילות כימים" (כלומר, האחד שעבד והעשרה שבמקרה הטוב הגיעו לגזור את הסרט, ובמקרה הנפוץ הפריעו כל הדרך).



האם אלה באמת שקרים? לא בהכרח... על פי רוב דומה שהם משקפים פערים - לא תמיד מכוונים - בין ה"רצוי" לבין ה"מצוי". הארגון מסמן לעצמו אידיאלים וערכים בסיסיים שהיכולת לממשם מוגבלת ודורשת משאבי חומר ורוח ניכרים. לכן, הדרך החיובית לחשוב על מרבית ה"שקרים הארגוניים" היא ככלי ארגוני לסימון נתיב למקומות נכונים יותר לחברה, למנהלים ולעובדים.



את תמרורי הדרך האלה מוטל על המנהל לתרגם לחיי המעשה. האתגר הגדול של המנהל הוא לזהות את התמרורים, לבנות סביבם נתיב ביצועי פרגמטי, ובה בעת לנסות לנטרל מהם את הצרימה ואת פוטנציאל הציניות החבוי בהם מבחינת העובדים.



כיצד עושים זאת? בעיקר על ידי הגשה מחדש של התכנים לעובדים בלבוש יותר אמין וקונקרטי, לאחר שעברו עיבוד אצל המנהל, ונפרטו לחלקים "ניתנים לעיכול", המעוגנים בחיי המחלקה או תת-הארגון המסוימים שבתוכם פועל אותו מנהל.



ובחזרה אל הסלון... אבא מתכופף ומביט בנעמי במבט ניהולי רווי משמעות ("אני אוהב אותך ילדה, ומזהה ששיקרת לי הרגע")... "נעמי, בבקשה תגידי למי שדחף את תמרי שלא ידחוף אותה יותר, טוב?" - "טוב, אבא". איזו ילדה טובה.



הכותב הוא דירקטור רכש גלובלי בקבוצת אמדוקס, עו"ד ורו"ח בהשכלתו ובוגר mba באוניברסיטת מלבורן. נשוי ואב לשלוש בנות