>> זקני שוק התקשורת כבר הספיקו לשכוח את הימים הטובים שבהם תשתית התקשורת הישראלית היתה מהמובילות בעולם. אבל למעשה, הימים האלה אינם כה רחוקים. רק בתחילת העשור הקודם נחשבה הרשת הקווית של בזק לאחת המובילות בעולם.
כבר בסוף שנות ה-90 השלימה בזק מעבר מלא לרשת דיגיטלית, ובתחילת שנות ה-2000 היא הובילה את חדירת הפס הרחב בעולם. מחירי הגלישה היו נמוכים מספיק כדי שיותר מ-65% ממשקי הבית יבחרו לשדרג את חיבור החיוג הישן (dialup) לפס רחב. שנייה רק לקוריאה, ישראל היתה מובילה עולמית של מהפכת האינטרנט בפס רחב. עד 2004 גם העתיד נראה לא רע: הנהלת בזק עסקה בתוכנית להמשך פיתוח הרשת והאצת קצבי הגלישה. הם קראו לתוכנית ngn, ותכננו לפרוש סיבים אופטיים עד ארונות התקשורת שעל המדרכות (fftc).
אך ב-2005 כל זה נעצר. בזק עברה לידיים פרטיות, וסדר העדיפויות של החברה השתנה מקצה לקצה. חיים סבן, קרן איפקס ומורי ארקין, השליטים החדשים בבזק, עצרו מיד את ההשקעה ב-ngn. הכל הפך משני לצורך של בעלי השליטה להוציא מהחברה מזומנים. כל התזרים שייצרה בזק הופנה לחלוקת דיווידנדים ולהחזר החוב הענק שלקחו איפקס, סבן וארקין כדי לרכוש את השליטה. ההחלטה של בעלי השליטה בבזק לעצור את ההשקעות בפיתוח השוק, שהתקבלה באותם הימים, יצאה לדרך בזכות תנאי השוק והרגולציה הנוחה - שאיפשרו להם לעשות זאת.
החברה היחידה שיכולה היתה לאיים על בזק בתחום תשתיות האינטרנט היא hot, אך hot היתה שקועה באותה התקופה בצרות עד מעל הראש. בעלי הבית שלה, יצחק תשובה, אליעזר פישמן ונוני מוזס, העמיסו עליה חוב אדיר של 3.6 מיליארד שקל. אף אחד משלושת המשקיעים לא הסכים לוותר על מניותיו כדי להקל על החוב של החברה.
כך נוצרה חברת כבלים שברירית מבחינה פיננסית, שפעלה במטרה אחת בלבד - להחזיר את החוב שלה לבנקים. כל שקל מתזרים המזומנים שהחברה ייצרה הופנה לשם, ומלבד השקעות מינימליות בשמירה על הקיים, החברה הזניחה את התשתיות שלה. זו גם הסיבה לכך ששירות הלקוחות של החברה מעולם לא הצליח להתרומם מעל לרמתו הירודה.
כך נוצר שיווי משקל נוח, בו כולם נהנים מלבד הצרכנים. איפקס, סבן וארקין יצרו לעצמם תשואה פנומנלית על השקעתם בבזק, ותשובה, פישמן ומוזס הצליחו לשמור על השליטה שלהם ב-hot מבלי שהוציאו שקל מכיסם כדי להבריא את החברה. בין 2005 ל-2010 המשיכו חברות הטלקום בעולם להשקיע בתשתיות, אך בישראל צעד האינטרנט במקום. כך נוצר פער של כחמש שנים בין ישראל והעולם.
אך הפער הולך ונסגר במהירות בשנה האחרונה. ההחלטה של בזק ו-hot לחזור ולהשקיע בתשתיות קשורה לשינוי הבעלות שהתרחש בתקופה זו בשתיהן. הסיבה העיקרית לכך שצרכן האינטרנט הישראלי מקבל שירות נחות לעומת מקבילו בעולם היא הריכוזיות בשוק תשתיות האינטרנט.
בזק ו-hot לא היו יכולות לעצור את ההשקעות אם הרגולטור הישראלי, כלומר משרד התקשורת, היה מצליח לייצר תחרות. תאוות המוזמנים של בעלי המניות הפרטיים היא ברורה ולגיטימית, אך ההזנחה של שליחי הציבור היא לא.
במשך שנים, עד להגעתו של שר התקשורת הנוכחי משה כחלון, התייחסו שרי התקשורת לתפקידם כתחנת ביניים. מטרתם היתה להעביר את הקדנציה בשלום, ואף אחד מהם לא רצה להסתכסך עם הטייקונים של שוק התקשורת - שרובם מחזיקים גם בגופי מדיה רבי השפעה. במשך כמעט עשור נותרה ההסדרה בשוק המקומי קפואה וארכאית, מה שתמך בתחרות הנמוכה.
שוק תשתיות האינטרנט הוא דוגמה מצוינת כיצד הריכוזיות פגעה ישירות בצרכן. השילוב בין מיעוט מתחרים לרגולטור חלש עלה למשק הישראלי עשרות מיליארדי שקלים בחמש השנים האחרונות.
באחרונה העריכו בחברת הייעוץ שלדור כי שדרוג הרשת של בזק עשוי לתרום לתוצר כ-10 מיליארד שקל מדי שנה. במקרה הנוכחי, הרווח הענק שרשמו לעצמם בעלי השליטה בבזק וב-hot היה במידה מסוימת על חשבון המשק כולו. אלמלא עצירת ההשקעות ב-2005, האינטרנט בישראל של 2011 היה נראה אחרת לגמרי.
בעלי השליטה בחברות התקשורת הרוויחו - הצרכנים הפסידו
אמיר טייג
9.3.2011 / 7:05