מי מצליח בענף החיתום בזכות קשרים?

>> לאחרונה התראיין מנהל ושותף בחברת החיתום של אנליסט, מאיר דלאל, שהחליט להיפרד מהחברה האם שלו. בראיון התלונן דלאל שאינו מקבל תמורה מהקשר הזה, ובלי להתכוון החמיא לרשות ני"ע ולבעלי אנליסט. דלאל אמר: "אין כיום יתרון לקיים חברת חיתום בבית השקעות, מכיוון שבתי השקעות אינם מביאים עסקות. באנליסט צריכים אישורים כדי להצדיק כניסה להנפקות שלי. הגינות הבעלים, שמואל לב ואהוד שילוני, לא נתנה להם להשקיע בהנפקות לא ראויות".

למה זו מחמאה? כי הרי אם דלאל לא מקבל עסקות ממנהלי ההשקעות בחברה האם שלו (בעיקר כשמדובר ב"הנפקות לא ראויות"), זה סימן שהם פועלים לפי האינטרסים של הלקוחות שלהם או לפחות לפי שיקול דעתם המקצועי - ולא משיקולי רווחיות הקשורים לבעלים שלהם. בקיצור, הרגולציה של הרשות וההגינות של הבעלים שומרות על החוסכים, וזה פוגע ברווחים של דלאל.



אלא שדלאל הצביע גם על מקטע אחר בענף, בעייתי יותר: "צחי מקבל הנפקות מנוחי, אקסלנס - מתשובה, ורק אני לא", התלונן דלאל. מילון מקוצר: צחי הוא צחי סולטן בעל השליטה בחברת כלל חיתום, נוחי הוא נוחי דנקנר בעל השליטה באי.די.בי, השותף עם סולטן בחיתום ובעסקי גז. אקסלנס היא חברת החיתום של בית ההשקעות אקסלנס שבשליטת חברת הביטוח הפניקס, ותשובה הוא יצחק תשובה בעל השליטה בכל זה (הפניקס ואקסלנס), וכמו כן בקבוצת דלק ובקבוצת אלעד.



מה הבעיה שחושף דלאל? יש ערבוב מוגזם של בעלויות וקשרים בין חברות ריאליות, חברות חיתום, חברות פיננסיות ובעלי מניות מקרב הציבור; שהמיליונים זורמים (לכלל ולאקסלנס) בגלל קשרים ואינטרסים זרים - ולא בגלל כללי התחרות המקובלים (התמורה הכי גבוהה במחיר הכי נמוך).



יש כאן בעיה מסוימת, אבל האם יש סיכוי שדלאל קצת שכח שהבעיה החמורה יותר בענף החיתום נמצאת דווקא במקום שבו עבד בגלגולו הקודם? (רמז: בבנק). להלן דו"ח שיעורי ההנפקות לצדדים קשורים ב-2010 שמגלה כי מי שנהנה מהכנסות בזכות קשרים ולחצים הם לא צחי ונוחי וגם לא תשובה, אלא הבנקים (שגם חברות החיתום שלהם גדולות בהרבה): אקסלנס 15%, כלל חיתום 24%, פועלים אי.בי.אי 50%, דש איפקס 51%, לאומי פרטנרס 60%, מיטב 81%, רוסאריו 88%, דיסקונט 100%. ייתכן שהרשות מתקשה להפעיל את הרגולציה בבנקים?