מנותקים או מחוברים? לייק או טוויט? כבר שכחנו איך להגיד "שלום"

כבר שישה חודשים לא ראיתי את העיניים של בעלי: רוב הזמן מי שנהנה ממבט עיניו היפות הוא השותף השלישי בנישואים שלנו - האייפון, שאותו הוא מגדיר "הדבר האהוב עלי בעולם - אחרייך ואחרי הילדים, כמובן". אולי אני מגזימה: קורה לפעמים שאנחנו מנהלים שיחה, אפילו של רבע שעה שלמה - אבל בכל רגע, בכל מצב, יכול המכשיר הארור להידלק ולאותת לו: "היי, קורה כאן משהו. כדאי לך להצטרף!"







מדובר במעגל קסמים: המשתמש מצלם תמונות של הילדים באייפון, מעלה אותם לפייסבוק - באייפון כמובן, וליד שולחן ארוחת הערב הוא מקבל הודעה מהאייפון, שמעדכנת אותו כמה אנשים חושבים שהילדים שלנו "נורא מתוקים". בינתיים הילדים המתוקים ואני מחכים שאבא ירים את העיניים לכיווננו.



זה כמעט קורה - הן מתחילות לטפס מהמסך הקטן כלפי מעלה - ואז מודיע לו המכשיר השטני שפשטידת הסרטנים שהכין במסעדה הווירטואלית שהוא מתחזק בין שלל עיסוקיו מוכנה, וכדאי שיבדוק מה קורה עם סופלה השוקולד. אם לפחות היינו נהנים מכל התבשילים האלה, ניחא - אבל אנחנו, בעולם האמיתי, אוכלים טוסט.



כשהוא לא מיירט חזירים ב"אנגרי בירדז", הוא מרסק פירות ב"פרוט נינג'ה". כשהוא לא קורא חדשות על המסך הקטן, הוא משיב על מיילים ("זה לעבודה"!). בדייט רומנטי הוא מצלם את האוכל ומעדכן את מקום הימצאנו בפורסקוור, ואז מחכה שמישהו יחווה דעתו על הסושי. ברור לגמרי למה זה ממכר: הסמארטפון מספק לו עולם שלם, סגור אך חסר גבולות, שבו כל סיפוק הוא מיידי, וכל פעולה זוכה לפעולת גומלין. על המכשיר הזה אפשר לעשות הכל, או לפחות כל מה שחשוב - ואתה אף פעם לא לבד, אף פעם לא משועמם, תמיד יכול לבחור מבופה של עשרה גירויים אטרקטיביים. כיצד יכול העולם הפיסי, המשעמם, האיטי, להתחרות בזה? הרי אצלנו, בחיים האמיתיים, מי שמכין סופלה צריך לנקות את המטבח אחר כך.



פעמים אינספור שקלתי להטיל את המכשיר - בטעות, ברור שבטעות - לאסלה, אבל אני חוששת ממה שזה יעשה לנישואיי. מה שמפחיד אותי באמת הוא מה יקרה כשילדי יגדלו קצת וייהפכו גם הם למשתמשים כבדים. הקטן, בן שנה וחצי, כבר יודע לפתוח את נעילת האייפון ויעשה הכל, כולל טיפוס על שולחנות ועל בני אדם, כדי להגיע למכשיר המפיק סרטים כה מבדרים. לא ירחק היום שבו אשב בסלון לא עם אחד, אלא עם שלושה זומבים שראשיהם רכונים, ואם ארצה שיעבירו לי את השלט - הרי ברור שאהיה הדינוזאורית היחידה בבית שעוד תראה טלויזיה - כנראה שאצטרך לשלוח להם טוויט.







ג'אנקים של גירוי מתמיד



הסמארטפונים הולכים וכובשים את העולם: לפי נתונים של חברת המחקר idc, המתמחה בנושאי טכנולוגיה, 293 מיליון סמארטפונים נמכרו ב-2010 והמספר צפוי לעלות השנה ל-420 מיליון. בישראל, לפי נתוני idc, נתח השוק של הטלפונים החכמים הגיע ב-2010 ל-36% מכלל שוק הסלולר - עלייה של 10% מהשנה שקדמה לה. השנה, לפי תחזית idc, אמור הנתח להגיע ל-42%, וזאת במדינה שגם כך סובלת מעודף סלולרי: לפי נתוני איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי (itu) בסוף 2009 היו בישראל כ-9 מיליון מכשירים סלולריים - שהם 125% מאוכלוסיית המדינה. כלומר, כיום יש כאן יותר טלפונים סלולריים מתושבים - והם יודעים לעשות הרבה יותר מסתם להעביר שיחות.



"אנשים מפנימים סוף סוף מה אפשר לעשות עם המכשיר הזה", מסביר אורן רביב, אנליסט בכיר לטכנולוגיות חדשות ב-idc. "אם פעם עשו בו שימוש בעיקר לשיחות קוליות, כיום משתמשים באפליקציות כמו תוכנות מיקום וניווט, שמאפשרות לעדכן איפה אנחנו ולקבל על כך תגמול. זה גורם לפיתוח מואץ של אפליקציות, ועם הזמן עוד ועוד שירותים שבעבר היינו משתמשים בגללם במחשב נייח - יעברו לטלפון הנייד".



ולא רק סמארטפונים - השקת האייפד 2, שהסעירה את עולם הטכנולוגיה בשבועות האחרונים, הדגישה עד כמה נהפכה טכנולוגיית הגאדג'טים לחלק בלתי נפרד מחיינו: האייפד נתפש כמכשיר של פנאי והנאה, יותר מאשר של עבודה - ובכל זאת נמכרו 15 מיליון מכשירים בתשעת החודשים מאז השקתו. חברות טכנולוגיה רבות מתכננות להיכנס לקטגוריה שייסדה אפל.



אנשים רבים מחזיקים באייפד, באייפון וגם במחשב, ומשתמשים בכל אחד מהם בנסיבות שונות: בתנועה, בבית או בעבודה. מהפכת הגאדג'טים של השנים האחרונות מאפשרת לנו להתחבר, להתעדכן, לקרוא, להקשיב, לצפות, ליהנות - בכל מקום ובכל סיטואציה. אנחנו נמצאים כרגע בעיצומה של מהפכה של ממש בסגנון החיים, שמחברת אותנו לעולם ללא הפסקה - והיא רק צפויה להחריף.



מה זה עושה לחיינו? קודם כל, פותח בפנינו עולם אינסופי של אפשרויות: החל בזמינות חסרת תקדים לכל משבר ולכל שאלה - של הבוס או של הילדים, והאפשרות לעבוד מכל מקום; דרך חיפוש מהיר ונוח בכל מאגר מידע אפשרי, גם בשיחה בבית קפה; שירותי ניווט שפירושם כי לעולם לא נאבד את דרכנו רק מפני שאנחנו לא יודעים לקרוא מפה; וכלה בעולם שלם של בידור ותעסוקה, שמבטיח כי לעולם לא נאלץ לבהות בייאוש במספרים בתור לקופת חולים.



"הסמארטפון שינה את חיי", מספרת לאה יושע-ברקוביץ', במאית בכירה בערוץ "הופ" וראש המחלקה לאינטראקטיב בבית הספר "אבני". "זה מתחיל בבדיקה של מזג האוויר כשאני קמה בבוקר, תוכנות שמאפשרות לי לדבר עם חברים בחו"ל בחינם, העובדה שאני לא צריכה לסחוב אתי ספר לתור בבנק - ואפילו אפליקציה מגניבה שמאפשרת לי לבדוק איזה מבצע יותר שווה בסופר".



ואולם לחיבור המתמיד יש גם צד אפל: העובדה שעבור אנשים מסוימים, השימוש עשוי ליהפך בקלות להתמכרות. הבעיה אינה בטכנולוגיה, שהיא עניין נייטרלי למדי, אלא בשימוש המוגזם שהיא מעודדת ובהפרעות התמידיות שהיא שולחת לתוך מרחב חיינו. בין הצילום, שליחת הודעות ה-sms, החיפוש, ההתראות על עדכונים בפייסבוק, המשחקים, עדכוני מזג האוויר ותזכורות לוח השנה - הסמארטפון מספק שלל גירויים מפתים, ומי שאינו מקפיד להגביל את השימוש בו מוצא את עצמו מגיב אליהם אחת לכמה דקות, קוטע כל שיחה באיבה ואפילו, בניגוד לתדמית הסמארטפונים כמעודדי פרודוקטיביות, הופך שעת עבודה לשעה אבודה.



כפי שאומר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר מומחה במרכז הרפואי שיבא וכותב העוסק בתרבות דיגיטלית: "אנחנו חיים בהפרעת קשב נרכשת - לא ביולוגית, חשוב להדגיש, אלא התנהגותית, שנובעת מהפחד שאנחנו לא מספיק מחוברים, לא מספיק מעודכנים. ככל שהמוח שלנו מנסה להיות מעורב ביותר פרטים, נוצר עומס יתר. ואז לא מצליחים להתרכז בדבר אחד, והמוח כל הזמן מחפש עוד ועוד גירויים.



"אנחנו חייבים להרגיע את החרדה הזאת, שאנחנו לא מספיקים, לא מעודכנים, והדרך שבה אנחנו עושים זאת היא להיות מחוברים כל הזמן, 24 שעות ביממה, גם כשיוצאים מהעבודה. אנחנו רוצים לדעת מה קרה בעשר הדקות שעברו מאז שיצאנו מהמשרד. מתעוררת חרדה, אנחנו מרגיעים אותה, אבל זה מספיק לדקות ספורות בלבד, כלומר נוצר דפוס אובססיבי קלאסי. וכמו בכל אובססיה, זה רק מעצים את עצמו: תדירות הבדיקה הולכת ועולה. ואז מוצאים אנשים שבמהלך שיחה, בודקים מה התעדכן בפייסבוק. למה? אפשר לחשוב מה כבר קרה בפייסבוק".







זמינות היא צו השעה



הטענה בדבר הפרעת הקשב מסתובבת בעולם המחקר כבר כמה שנים, ומופצת על ידי מומחים עולמיים כמו פרופ' ג'ון רייטי מבית הספר לרפואה בהרווארד. הדיון מתלהט ככל שאנשים רבים יותר הופכים את החיבור המתמיד לדרך חיים. קחו לדוגמה את עמוס (שם בדוי), מנהל בכיר בגוף תקשורת גדול. על השולחן במשרדו מונחים מחשב נייח, בלאקברי ואייפד. האייפד משמש לקריאת כתבות וצפייה בסרטים, בעיקר בערב, בבית.



"הוא כזה חמוד, נורא אינטואיטיבי", אומר עמוס בעודו חובק את המכשיר בזרוע אחת. הבלאקברי ישן לידו כל לילה - הוא משמש גם כשעון מעורר - ועם קומו הוא בודק מיד אילו מיילים הגיעו בשעות שבהן ישן ומה התרחש בפייסבוק ובלינקד אין. בעודנו מדברים, הוא נזכר ששכח לבדוק את הטוויטר שלו הבוקר, הוא ממהר להיכנס, מוצא שם לינק שהעלה הבוס שלו ליוטיוב וצופה בסרטון. בחודש האחרון הוא מנסה גם את פורסקוור - האפליקציה המאפשרת לכל משתמש להודיע על מקום הימצאו בכל רגע נתון - אבל מצא שהעדכון התמידי קצת מוגזם. "זה הגיע למצב שעידכנתי בכל פעם שקפצתי לבניין הסמוך ובחזרה. העובדים שלי התחילו לדווח לאנשים, הוא כרגע עלה על כביש החוף, עוד מעט הוא מגיע הביתה".



האור האדום הקטן נדלק בבלאקברי ומודיע לעמוס שהגיע מייל, והוא בודק מיד במה מדובר. "בחו"ל ידועה תופעה בשם spottomania-red אנשים שפוזלים כל הזמן לראות אם האור דולק", הוא מסביר בעודו רכון על המכשיר, "אני יכול להסתכל, ולהמשיך לדבר. כיום סובלניים יותר לזה - פעם זה נחשב לחוסר נימוס".



עמוס רואה את הרצף הדיגיטלי שבו הוא חי כחלק מחובות העבודה שלו. "התפקיד שלי כרוך בעדכון תמידי, וכיום מצפים ממך לזמינות טוטלית. אם אתה לא זמין, יהיו הערות. אם לא עניתי למייל, ישלחו לי הודעת sms: 'לפני שלוש שעות כתבתי לך, למה לא דיברת אתי?' כל לוחות הזמנים התקצרו".



בתחומים רבים, זמינות מתמדת נהפכה לצו השעה. סקר שנערך ב-2010 על ידי mobile future institute בקרב 166 מנהלים בכירים ב-20 מדינות, מצא כי 55% מהנסקרים נמצאו בלי הטלפון הסלולרי שלהם רק שעה או פחות ביום - ואילו 36% מהנשאלים לא עזבו את הטלפון בכלל. "הסמארטפון משתלב בעבודה יותר ויותר במקום להוות פעילות נפרדת", מסביר ראש המרכז, צ'אק מרטין בראיון ל-markerweek.



יש כאלה שלא נפרדים מהמכשיר החכם שלהם גם ברגעים אינטימיים: בסקר שנערך בינואר השנה על ידי המגזינים "שייפ" ו-"men's fitness" בקרב 1,200 נשים וגברים, הכריזו 5% מהנשאלים כי הם מציצים בטלפון החכם שלהם בזמן סקס כדי לראות מי התקשר - ואילו 1% מהנשאלים הצהירו כי יפסיקו את האקט כדי לענות.



"יש לקוחות שרגילים לפעילות אינטנסיבית, ומצפים גם מעורך הדין שלהם להיות זמין כל הזמן ובכל שעה", אומר עו"ד ברוך כצמן, שותף במחלקת הליטיגציה במשרד הרצוג פוקס נאמן. "היה לי לקוח שבאופן עקרוני ציפה לרמת היענות מהירה, וכשפעם אחת לא יכולתי להגיב באופן מיידי כי הייתי בדיון בבית משפט, הוא התרעם - איך יכול להיות שהוא צריך לחכות כמה שעות?"



מחקר שנערך ב-2004 על ידי חוקרים מ-mit וחקר את השלכות חיבור העובדים לבלאקברי בחברת השקעות אמריקאית, מצא כי עצם מתן הטלפונים לעובדים גרם ל"בדיקה כפייתית של מיילים וחוסר יכולת להתנתק מהעבודה - שהיתה משותפת לכל המשתתפים אך הוצגה כעניין של בחירה אישית". העובדה שהמנהלים ידעו כי לעובדים יש עכשיו דרך להיות מחוברים כל הזמן גרמה להם לצפות לזמינות מתמדת, גם בערבים ובסופי שבוע - והעלתה את כמות המיילים והודעות ה-sms שהועברו לעובדים בשעות הפנאי.



"זו באמת מלחמה קשה", מספר אודי ויזנר, מנכ"ל החטיבה הקמעונית של וריפון, חברה המייצרת ומוכרת מערכות תשלום וקופות ממוחשבות. "מצד אחד אתה כל הזמן רוצה להיות בעניינים, לדעת מה קורה. מצד שני, יש גם חיים. וריפון היא חברה זריזה, ואם מישהו בכיר מסמס או שולח לך מייל - מצפים שתחזור אליו תוך חצי שעה. לשלוח סחורה או לא לשלוח, לטוס ללקוח או לא, לתת הנחה או לא. הבוס שלי סיפר שהוא חיפש את אחד המנהלים לא מזמן, והוא חזר אליו תוך כמה דקות ואמר - 'תשמע, אני באמצע מסלול הסקי, אני יכול לגלוש עד התחתית או שאתה צריך אותי עכשיו?'"



החיבור לטכנולוגיה הופך גם את הנוכחות הפיסית בעבודה לחסרת משמעות. "אני עצמאי, ולא מגיע כל יום למשרד - ואף אחד לא יודע איפה אני בכל רגע נתון", מספר יוסי תאגורי, יזם הסטארט-אפ fiddme, המצויד באייפון, באייפד, באנדרואיד ובמחשב נייד. "מאחר שאני משתף כל הזמן באינטרנט, אם תשאלי את החברים שלי, אני כל היום מסתובב, כל היום אוכל, כל היום עובד. למעשה, כדי לעבוד אני צריך רק להיות מחובר, ואני מחובר כל הזמן - גם באוטובוס".



אך מה קורה כשהחיבור נלקח? אפי פוקס, מייסד ושותף בסטארט-אפ fribiz, סבל מחרדה אמיתית כשעשה מילואים ברמת הגולן ונותק מקשר דיגיטלי. "זה היה שבוע לאחר השקת החברה, והרגשתי כמו אבא שתקעו אותו מחוץ לחדר הלידה", הוא מספר. בדרך כלל מצויד פוקס בסמארטפון, באייפד ובמק, וכן בראוטר אלחוטי שמאפשר לו להתחבר לאינטרנט בכל מקום. לאכזבתו הוא גילה שגבול ישראל-סוריה אינו ידוע דווקא בקליטה הסלולרית שלו. "הייתי במצוקה, עד שגיליתי שחייל שלי מצליח למצוא זיק של תקשורת סלולרית מעמדת השמירה, ומאז נהגתי לעלות לשם עם האייפון ולראות מה קורה - גם בגשם".



"נדמה לי שאני מכיר את מגדל השמירה שהוא מדבר עליו", מעיר אדם בניון, מייסד חברת הסטארט-אפ binpress וקצין קרבי במילואים, "יצא לי כבר לבדוק מייל באמצע מארב. זה מארב של מילואים, זה בסדר, ממילא כולם נשכבים ופותחים במבה". לפני שנה וחצי, כשהיה בגבול הצפון, הוא היה חייב להתחבר כדי לדבר עם מישהו בענייני עבודה. "באזור נפלו פצמ"רים, היתה אזעקה ובעיקרון הייתי צריך לרדת לבונקר. אבל הערכתי שהמקום שבו ישבנו לא יופצץ, ועשיתי שיקול של ניהול סיכונים: עליתי למעלה, הדלקתי את המחשב הנייד, את הטלפון הנייד ואת הראוטר והמשכתי לעבוד".



בניון מתנתק מהטלפון החכם רק במצב אחד - הוראה מפורשת מאשתו. "מתי למשל? ביום ההולדת שלי: מותר לי לקבל טלפונים אבל אסור לי לפזול לראות אם הגיע מייל. אני בדרך כלל פוזל למכשיר, וחברים מסתכלים עלי במבט של 'נו, עוד פעם'. ואז אני אומר: 'אבל זה לעבודה'. ברור שעל רוב המיילים אני לא חייב לענות, אבל אני כנראה סוג של חולה שליטה, חייב לדעת מה קורה. הטלפונים רק הגבירו את זה".







"מזון לאנשים עם הפרעת קשב"



"זה לעבודה" הוא התירוץ הידוע של מחוברי הסמארטפונים. אבל האם העבודה יוצאת מורווחת או מופסדת מההפרעה התמידית? פוקס סבור כי שימוש מוגזם מזיק לא רק לחיי החברה, אלא גם לעסקים. "כשהתחלתי עם טוויטר, למשל, הרגשתי חד משמעית שזה פוגע לי בעבודה. אני גם לא מקבל התראות מהפייסבוק. כשאנשים לא מקפידים על כך, התפוקה שלהם נמוכה מאוד. הטכנולוגיה כאילו מעודדת את הגברת תפוקה, הקצב שבו עובדים כיום מטורף ובטח גם יגדל - אבל זה פוגע במשהו אחר: ביסודיות, ביכולת לבצע מטלות ממושכות, סיזיפיות ומורכבות, שדורשות חשיבה מעמיקה. בשבוע שעבר הייתי צריך לפתור משהו מורכב - יצאתי מהבית בלי מחשב, אייפון ואייפד, לקחתי מחברת והלכתי לשתות קפה. רק כך יכולתי לחשוב.



"אם הרואין הוא מזון לנרקומנים, אייפון הוא מזון לאנשים עם הפרעת קשב. יש לי חבר שזקוק בדחיפות שיעשו לו התערבות - אין לו גבולות. שלושה דברים פתוחים במקביל, הוא מתעסק בכולם והשיחה תמיד נקטעת. אתה מדבר אתו ופתאום - 'רגע, קיבלתי מייל'".



נתן זלדס, נשיא ומייסד העמותה הבינלאומית לחקר עומס המידע, מודע למחיר שגובה מאתנו הקישוריות עוד משנות ה-90, כשעבד כמהנדס באינטל: אז, הוא מספר, חילקו לאנשים מודמים כדי שיוכלו לעבוד בבית, מבלי לתהות איך זה ישפיע על העבודה או על החיים. הוא הקים צוות שבדק את הנושא, ומצא שהעובדים מצויים בעומס מידע. מאז המצב רק החמיר.



"נתונים מתצפיות שנערכו בארה"ב מראים שהעובד הממוצע מפסיק את העבודה כל שלוש דקות כדי לעשות משהו אחר, ולחצי מהמשימות הוא חוזר רק למחרת. יש הודעות sms, מסנג'ר, אנשים נכנסים לקיוביקל לשאול שאלה, ואם יש לאדם שש דקות של עבודה רצופה, הוא חושב לעצמו - שמא אלך לבדוק מה התחדש באתרי החדשות? טירוף לעבוד כך. המוח בנוי כך שהוא צריך להיכנס לרצף כדי להיות מרוכז, וזה לוקח כחצי שעה. היצירתיות נפגמת, אורך הקשב מתקצר".



כיום מייעץ זלדס לחברות ולארגונים כיצד להתמודד עם עודף המידע והגירויים. "הבעיה קיימת בכל מקום - לא רק בהיי-טק, אף על פי שהיי-טקיסטים מאמצים בדרך כלל את הטכנולוגיה מוקדם יחסית. אנשים רוצים להיות מחוברים כל הזמן כי הם פוחדים ממה שיקרה להם אם הם לא יהיו. מי ששולח מייל בשתיים בלילה רוצה שישימו לב אליו, שהמנהל שלו יידע שהוא עובד בשעות האלה. יש גם כיסוי תחת - זה הצד האפל של התרבות הארגונית. יש פה אלמנט של מרוץ חימוש: כולם היו מעדיפים להפסיק לעבוד ב-17:00, אבל אף אחד לא מעז להיות זה שיעשה פחות".



במחקר שערך בימיו באינטל מצא זלדס כי בכל שבוע איבד כל עובד בחברה שעתיים בממוצע על מיילים מיותרים ושש שעות על זמן החילוף - הזמן שלוקח למוח לעבור ממשימה אחת לשנייה, למשל מקריאת מסמך לקריאת מייל ובחזרה.



היכולת לעבוד בחלוקת קשב היא אחד המיתוסים הגדולים של המחוברים תמידית. מבחינתם אין מקום לדאגה: הם אמנם עונים להודעות sms ובודקים את המייל כשאתם מדברים בישיבה, אבל זה לא אומר שהם לא קלטו את כל מה שאמרתם.



לא כך הוא, טוען לוינסקי. "חלוקת קשב היא פיקציה, ומחקרים הוכיחו את זה בשנים האחרונות. המוח לא באמת מסוגל לעשות שתי פעולות באופן טוב. תשומת הלב האנושית תמיד תופנה לגירוי החדש. אנשים שטוענים שיש להם חלוקת קשב, פשוט טובים יותר בחילוף הזה בין הגירויים".



מחקר מוכר מאוד, שנערך ב-2006 בקינג'ס קולג' בלונדון, ביקש מאנשים להשלים בדיקת איי.קיו בעת שהם עונים על מיילים ועל הודעות sms, ומצא כי בזמן שאנחנו עוסקים במשימות רבות, האיי.קיו הזמני שלנו יורד בעשר נקודות: יותר מאשר בזמן עישון מריחואנה.



ויזנר טוען כי הדרישה לענות מיד, ללא שיהוי, לכל מסר פוגעת גם באיכות התשובה. "בתור מנכ"ל אני האוטוריטה האחרונה, ואם אני נותן תשובה מטופשת - זה עושה יותר נזק מתועלת. קרה לי כבר שלקוח לחץ לקבל תשובה, שלחתי לו מהר את מה שחשבתי שהיא התשובה הנכונה, והתברר שעשיתי טעות. הרגשתי טמבל. ניסיתי להכין רשימה והגעתי לכך שבכל רגע נתון פתוחים אצלי מייל של העבודה, מייל פרטי, שני מסנג'רים, סקייפ וטלפון סלולרי - זה מתחיל להיות הזוי".



עירא פלטי, מנכ"ל חברת סרגון המפתחת ומייצרת מערכות לרשתות תקשורת, הבין כבר מזמן שעודף הגירויים לא עושה טוב לתפוקה, וגייס את זלדס לעזור לו להפחית את עודף המידע בחברה שלו. "מה שגרם לי להיכנס לתהליך היה תלונות של עובדים שאמרו 'יש לנו יותר מדי מיילים'. כיום, כשאנחנו משתמשים בסמארטפונים, מייל נהפך להודעת sms - מצופה מאתנו שנגיב לו תוך 30 שניות".



כחלק מהשינויים בחברה, בוטלה האפשרות האוטומטית להשיב במייל לכל הנמענים, צעד שהפחית משמעותית את כמות המיילים שהסתובבו בארגון, ובוטלו גם התרעות על מיילים נכנסים. בישיבות שבהם נוכח פלטי, המשתתפים אינם עונים על מיילים בסמארטפון או מחזיקים מחשבים ניידים.



"בכמה מצבים אתה כבר צריך להגיב מיידית?" שואל פלטי. "מעטים מאתנו מנהלים חדר מיון או נמצאים בפיקוד משטרתי". כשפלטי שב הביתה, הוא מניח את הסמארטפון על מדף בכניסה. "אם מחפשים אותי, שיתקשרו לטלפון הנייח בבית. אם אני מגיב למייל בארוחת הערב, אני בעצם מתנתק מהסביבה שלי - וזה כבר חוסר נימוס".



להיות קשוב ל-1,200 איש







ואכן, מעבר לפרודוקטיביות, החיבור המתמיד עם העולם פוגע במשהו עדין הרבה יותר - מרקם היחסים החברתיים: רגשותיו של מי שיושב מול בן שיחה שעיניו נודדות כל הזמן אל המסך, וצריך להתמודד עם אינספור גירויים דיגיטליים. "אנשי הבלאקברי, העיניים שלהם לא ממוקדות", אמר ג'רי סיינפלד בשיחה עם קונאן אובריין. "הם תמיד מחזיקים את הבלאקברי ביד, כי זה מה שהוא מצווה עליהם לעשות, ובעודם מקשיבים למה שאתה אומר הם עורכים השוואה עם הטלפון כדי לראות מה יותר מעניין. הממ", חיקה מבט לעבר המכשיר, "כאן יש יותר כפתורים מאשר על הפרצוף שלך. האם אנחנו עדיין זוכרים מהי ההגדרה של גסות רוח?"



ויזנר החליט למנן את שעות החיבור שלו כשהבין, "שכשאתה יושב מול מנהל או עובד ועינייך נעוצות במסך של המחשב או הטלפון - אנשים פשוט נעלבים. לא משנה שאני מסוגל לדקלם בדיוק את כל מה שנאמר בחמש הדקות האחרונות. הם מרגישים שלא הקשיבו להם". אחת התופעות המרתקות אותו היא זו של אנשי עסקים שמבלים את כל הפגישה ביניהם בתקשור עם הטלפון הסלולרי: "רואים את זה לעתים קרובות בבתי קפה: שני אנשי עסקים סוף סוף נפגשים, בטח לקח להם חודש וחצי לקבוע את זה, המזכירות שלהם נאבקו כדי למצוא חור פנוי ביומן - והם יושבים זה מול זה ועונים להודעות sms ולמיילים. אז בשביל מה בדיוק קבעתם להיפגש? שלחו אחד לשני הודעת sms וזהו".



"היה לי הכבוד הלא גדול לשבת עם אנשים, אפילו בכירים מאוד, שסימסו תוך כדי שדיברתי אליהם", מספר פוקס. "אנשים מדהימים עם חלוקת קשב מטורפת - ומצאתי את עצמי נעלב. בישיבות שלנו אני לא מקבל בשוויון נפש אנשים ששולחים הודעות sms. לצערי, יש סוכריה התנהגותית בצד השני, שמעודדת את ההתנהגות הזו: כשאתה בודק מה קורה בטוויטר תוך כדי שיחה, אתה קשוב ל-1,200 איש שאתה עוקב אחריהם. אתה בעצם אומר משהו כמו 'לא מעניינים אותי סיפורי המרק של הסבתא בארוחה המשפחתית, אני מעדיף להתחבר למקורות שמתעדכנים כל שני דקות'. מה שנכון, אם מוציאים את הנימוס מהתמונה. המחיר הוא שאיבדנו את ההתנהגות האנושית הבסיסית, לטובת חיבור אובססיבי. אתה זקוק למישהו שאוהב אותך ויכול לצעוק עליך: אשתי, למשל, חינכה אותי לא לגעת באייפון בארוחות".



לוינסקי מספר על מחקר שבו התגלה כי השימוש באינטרנט מעלה את רמת הדופמין - מעביר עצבי הקשור למרכז ההנאה במוח ולריגושים. "הבעיה היא שלאחר דקה רמתו צונחת, ואז אתה שוב צריך להתעדכן כדי לקבל את מה שאתה רוצה, ולריגוש הזה אנחנו מתמכרים. אם אני מתייחס לזה כמנגנון אובססיבי, ברמה מסוימת יש אנשים - לא כולם, כמובן - שעלולים לאבד שליטה. ברור שזה פוגע באיכות הקשרים החברתיים או המשפחתיים".



משתמשים כבדים מדווחים על מתחים תמידיים עם בני משפחתם. לפני ארבע שנים התפרסמה ב"וול סטריט ג'ורנל" כתבה תחת הכותרת "יתומי הבלאקברי", שסיפרה על המאמץ שעושים ילדים של הורים מחוברים להתחרות במכשיר הקטן והממכר. "לפעמים אני חושב שהוא חירש", אמר אחד הילדים בכתבה על אביו, שאינו מסוגל להניח את הבלאקברי אפילו כשבנו צועק כדי להשיג את תשומת לבו. כשהורה מכבה את המכשיר, הבהירה ג'רלדין קר, מטפלת משפחתית המצוטטת בכתבה, "הוא מאותת לילדים באופן לא ורבלי: 'אתה חשוב לי, ומה שחשוב לך מעניין גם אותי".



במשפחות אחרות, הילדים הגדלים לתוך המציאות הדיגיטלית נהפכים למחוברים בעצמם, והגאדג'טים נעשים חלק ממרקם היחסים המשפחתי. לתאגורי יש שלוש בנות, ובשעות המוקדשות להן הוא משתדל לא לעבוד - אבל הן בכל זאת מעורות בשלל הטכנולוגיות שנמצאות בבית, "אלופות ב'אנגרי בירדס', ומשתמשות חופשי באייפון. אנחנו לא מגבילים אותן". הוא ואשתו מחוברים לאייפון, "פעם ישבנו, אני בסלון והיא בחדר האוכל, אני אכלתי סנדוויץ' וצייצתי לה בטוויטר - 'את יכולה להביא לי את המלח?'".



במשפחתה של ברקוביץ'-יושע, כל ארבע הנפשות - היא, בעלה, בת ה-23 ובת ה-11 - נוהגים לשבת בחברותא בסלון בערב ולתקשר - דרך הפייסבוק. "כל אחד עם המחשב הנייד על הרגליים, רואים טלוויזיה ומשוחחים דרך הרשת. ככה זה כל הזמן".



האייפון אמנם מאפשר לה לבוא הביתה מוקדם ולהמשיך להיות מחוברת לעבודה, ומצד שני בתה הצעירה כבר ביקשה ממנה, "אמא, תגמרי את העבודה ותבואי כשאת פנויה. אז עכשיו אני באמת מנסה לנתק את עצמי אחר הצהריים, לפחות לשעתיים-שלוש".



ההתפתחות המעניינת - והמדאיגה - עוד יותר היא עד כמה, עבור משתמשים מסוימים, נהפך הסמארטפון לא רק לערוץ תקשורת, אלא לתחליף לקשרים האנושיים עצמם. במחקר פורץ דרך שנערך לפני שנה באוניברסיטת מרילנד, התבקשה חבורה של 200 סטודנטים להסתדר ללא מדיה - טלוויזיה, רדיו, סלולרי, מגזינים, מחשבים, אינטרנט - למשך 24 שעות, ולדווח על חוויותיהם. "לפני המחקר, העברנו פעמים רבות סקרים בין סטודנטים שבהם ניסינו לבדוק דפוסי שימוש במדיה", מסבירה בראיון ל-markerweek פרופ' סוזן מולר, מרצה למדיה וליחסים בינלאומיים ומנהלת המרכז הבינלאומי למדיה ולאג'נדה ציבורית שערך את המחקר. "אבל חשדנו שהם ממעיטים בתדירות השימוש שלהם ובתלות שפיתחו באמצעים האלה".



התוצאות היו דרמטיות אפילו יותר משחזו החוקרים. סטודנטים דיווחו על קושי אמיתי להסתדר - ובעיקר בלי הסמארטפון, ערוץ התקשורת שלהם עם העולם וזה שממילא מאחד בתוכו את רוב האמצעים האחרים. הדיווחים מזכירים כאלה של מכורים בגמילה. "ברור שאני מכור, והתלות מעוררת בי בחילה", כתב אחד מהם. אחר דיווח כי נאלץ להלחם בדחף לבדוק מיילים. "שמתי לב שהתחלתי ממש להתנועע בעצבנות, כאילו אני מכור לאייפוד ולאמצעי המדיה האחרים - ואולי זה נכון". סטודנטים דיווחו על כאבי ראש, על חוסר מנוחה ועל חוסר יכולת לקבוע פגישות חברתיות בלי עזרת הסמארטפון.



"הם הבינו שיש להם כל מיני מעגלי חברים - כאלה שמדברים עמם בטלפון, כאלה שמסמסים להם, כאלה שמתקשרים עמם בפייסבוק וכאלה שפוגשים פנים מול פנים. כשהם התנתקו, הם נשארו רק עם מגע פנים מול פנים - והיו אנשים שהמפגש היה עבורם ממש מוזר", מספרת מולר.



"שליחת הודעות מסנג'ר ו-sms לחבריי מעניקה לי תחושת נחמה מתמדת", כתב אחד המשתתפים, "ברגע שנמנעו ממני המותרות האלה, הרגשתי מאוד בודד ומבודד מחיי. אף על פי שאני נמצא בקמפוס עם אלפי אנשים, העובדה שלא יכולתי לתקשר עם אף אחד באמצעות טכנולוגיה היתה כמעט בלתי נסבלת".



בעקבות התהודה הגדולה שבה זכה המחקר האמריקאי, נערכו השנה מחקרים דומים בארגנטינה, בצ'ילה, בסין, בהונג קונג, במקסיקו, בסלובקיה, בארה"ב, באוגנדה ובבריטניה. הממצאים דומים להפליא בכל העולם. "לא ידעתי איך להתנהג, הרגשתי בודד וחרד", דיווח סטודנט סיני. "לא הפסקתי לדאוג פן מישהו יתקשר אלי". "הייתי כל כך נואשת, שמצאתי את עצמי עושה צלילים מוזרים עם הפה בלי לשים לב בכלל", דיווחה משתתפת ממקסיקו. "אפילו השמש לא היתה יכולה לחמם אותי", סיפר משתתף אחר.



מורן בר, מנכ"לית גיק מדיה, יודעת בדיוק על מה הם מדברים: היא ובת זוגה מחוברות לאייפון גם כשהן מוקפות באנשים. "היתה מסיבה שאליה לא לקחתי את הטלפון, כי פחדתי שיגנבו לי אותו. הרגשתי כאילו כרתו לי יד. מה עושים עכשיו? אין לי משהו להתעסק בו כל הזמן. איך אני אצלם במסיבה ואעלה לטוויטר, איך אנשים יידעו שאני פה בכלל? הייתי צריכה לתקשר רק עם האנשים מולי, וזה היה משעמם. הרגשתי כאילו חצי מהגוף שלי לא אתי".



מה צופן לנו העתיד - חיים בעולם של מכורים שלא מצליחים להתרכז בבני שיחם? לא צריך להגזים. הוויכוח על השפעתן החברתית והפיסית של הטכנולוגיות ניטש עדיין במלוא עוזו בעולם המחקר, ותיאוריית "הפרעת הקשב הנרכשת" לא משכנעת את כולם. "אני לא חושבת שזה יוצר הפרעת קשב, זה סתם מיתוס", מצהירה ד"ר איריס מנור, פסיכיאטרית מומחית ומנהלת היחידה להפרעות קשב וריכוז של שירותי בריאות כללית בפתח תקווה. "זו אמירה אופנתית שאין לה סימוכין במחקרים. הפרעת קשב היא מצב תורשתי כמעט לחלוטין. זו עוד אמירה על כמה שהטכנולוגיה משחיתה, ואני לא אוהבת את הטון השיפוטי. מה שכן נכון, ויש על זה הרבה מחקרים, הוא שאנשים עם הפרעת קשב אמיתית נמשכים לכל דבר שיש בו הרבה אקשן, ומעלה את רמות הדופמין והאדרנלין במוח. עבורם זה ריפוי עצמי. כך שגם לטכנולוגיה הזו הם יימשכו באופן טבעי".



כל המרואיינים - גם אלה שהתייחסו לסמארטפונים באופן ביקורתי - לא שכחו להזכיר עד כמה הם כן מעלים, פעמים רבות, את הפרודוקטיביות בעבודה, מאפשרים נגישות למידע שהשגתו היתה יכולה לקחת שעות ארוכות בכל אמצעי אחר, מאפשרים לפתור בעיות "על הדרך" - שלא לדבר על כך שהם עוזרים להם למצוא מסעדות טובות בחו"ל, לנווט לכל מקום, לשמור על קשר עם חברים וסתם להפיק שעות של הנאה. כנראה שזאת שאלה של מינון. חברות הטכנולוגיה ימשיכו לספק לנו שלל ממתקים גאדג'טיים שישתכללו והשאלה היא אם נדע להפיק מהם את המרב ולהשתמש בהם באחריות - מבלי לתת להם לערער את חיינו.