סוף שבוע בפאריס בתקציב של 100 דולר: הצגות, מוזיאונים קרפ והרבה יין

ניו יורק טיימס



בשישי אחד בחודש שעבר, צפיתי בהופעה של להקה צפון-אפריקאית בשם דקסר במועדון מוסיקת העולם הפריסאי satellit caf?, ושקלתי להזמין בירה. עד שהלהקה סיימה את הגרסה המגרבית שלה לשיר paint it black של הרולינג סטונס, החלטתי לוותר עליה. כדי להרשות לעצמי בירה היה עלי לוותר על ביקור בלובר בראשון, או על כוס יין עם ארוחת הצהריים בשבת.







מאחר שניסיתי לבלות סוף שבוע בפאריס בתקציב של 100 דולר בלבד, הוויתור על הבירה לטובת ביקור בלובר ועל כוס יין בארוחת הצהריים היה מתבקש. אך מי זקוק לבירה כשהוא יכול להאזין להופעה של להקה מעולה? מי צריך את הלובר כשאפשר לבקר בחינם במוזיאון קרנבלה המרתק? ומי בכלל צריך יין כשקונפי אווז מפתה מונח בצלחתו?



ובכל זאת, פאריס היא מקום שקשה להיות בו חסכן. כמו בסוף השבוע שבו ביליתי עם 100 דולר בניו יורק, לא כללתי בהוצאות את עלות הלינה - הפעם לנתי אצל חבר של חבר ליד כיכר הבסטיליה - אך את כל השאר כללתי בחישוב. ההוצאות כללו הכל: מכרטיס המטרו ועד כדור האספירין ששקלתי לקחת בעקבות הנגאובר מהיין (ושעליו ויתרתי משום שלא יכולתי להרשות לעצמי לרכוש אותו).



ביום הראשון שלי בפאריס, 100 דולר היו שווים ל-74.29 יורו. תיכננתי הכל עד לסנט האחרון, השתמשתי ברעיונות של מחברים וקוראים, וחרשתי את המדריך paris pas cher (פאריס בזול, בתרגום חופשי). הרווחתי תוכנית מבדרת עם הפתעות שיצרו סוף שבוע מהנה למדי.



שישי







ההפתעה הראשונה היתה נעימה: חבר חדש בשם יואן, שעזר לי לבטא את המלה pinte כשהזמנתי בירה ב-3.80 יורו ב-le megalo, אחד מהברים הצפופים באזור הבסטיליה שמציעים משקאות מוזלים בשעות מוקדמות. עד מהרה הצטרפו אחרים לשיחה שלנו, שעסקה במערכות הבריאות בצרפת ובארה"ב, ואיפשרו לי למשוך את הזמן עם המשקה הבודד שהזמנתי עד להופעה ב-satellit, שעלתה 10 יורו. יצאתי החוצה, ובדרך להופעה חטפתי קרפ גבינה וירך חזיר ב-5.50 יורו.



שבת



הזמן שבו הכי נוח לדבוק בתקציב הוא שעת ארוחת הבוקר. ירדתי למטה לבולנז'רי בפינה כדי לקנות קרואסון חמאה (90 סנט) שאכלתי מיד, ובגט ב-90 סנט שלקחתי לדרך.



קיוויתי שאוכל להתנייד בעיר בעזרת מערכת השכרת האופניים של פאריס, 'v?lib. תמורת יורו אחד אפשר לשכור זוג אופניים מאחת התחנות הפזורות בעיר למשך חצי שעה ולהחזירם בתחנה אחרת. כך אפשר לשוטט ברחבי העיר, לבקר במוזיאון בחינם, לאכול ארוחת צהריים, לעצור במוזיאון ד'אורסיי ואז לעמוד בתור לכרטיסים לקומדי פרנסז, התיאטרון הלאומי של צרפת.



אבל רעיון האופניים לא עלה יפה. אני פשוט אמריקאי מדי, לא מבחינת ההופעה החיצונית שלי, אלא בארנק. שכירת האופניים מחייבת פיקדון בכרטיס אשראי, והמכונות המצויות בתחנות ההשכרה מקבלות רק כרטיסים עם שבבי זיהוי. הכרטיסים שלי מצוידים רק בפס מגנטי, שנחשב באירופה לארכאי כמו מידות רגל ואינץ'. ידעתי שבהליכה לא אגיע רחוק, כך שאצטרך להשתמש במטרו, עם כרטיס נסיעה במחיר של 1.70 יורו. נפרדתי לשלום מהתוכניות לאחר הצהריים בלובר.



הלכתי ברגל למוזיאון קרנבלה, שנמצא בתוך שתי אחוזות היסטוריות ברובע מארה, 20 דקות הליכה ממקום מגוריי הזמני. המוזיאון, אחד מתריסר מוזיאונים חינמיים הממומנים על ידי השלטון המקומי, מציג את ההיסטוריה של העיר באמצעות יצירות של ציירים תקופתיים ושחזורים היסטוריים. המוזיאון היה יצירתי ובהחלט לא משעמם.



עם זאת, החלק הטוב ביותר היה תערוכת השלטים. בעבר, כששיעור יודעי הקרוא וכתוב בפאריס היה נמוך, עסקים נאלצו להכין שלטים שמבהירים את שמם בתמונות. גולות הכותרות היו החתול השחור משלט הקברט המפורסם שה נואר במונמרט ומספרי ענק משלט של חייט.



אחר כך המשכתי לארוחת צהריים עם עמיתה לשעבר. היא לקחה אותי לביסטרו חמוד שנקרא cave la bourgogne ברובע החמישי. היא סיפרה לי על סלט כל כך גדול ב-10 יורו שימלא אותי עד ארוחת הערב, אך כשהיא הזמינה מנת קונפי דה קאנאר (confit de canard) ב-14 יורו - נכנעתי. המחשבה על בשר ברווז פריך ושמן עם תפוחי אדמה היתה מפתה מדי. המנה עמדה בציפיות, אף שקינאנו בזוג הצרפתי לידנו שהזמין את המנה עם וויסקי ויין.



נפרדתי מידידתי והמשכתי למוזיאון ד'אורסיי, המקדש הפאריסאי לאמנות שנמצא בבניין שהיה בעבר תחנת רכבת. בקומת הקרקע, פסלים קלאסיים בתנוחות מקריות להפליא מתמזגים בחופשיות עם המבקרים. לאחר שהמוזיאון נסגר ב-18:00, רצתי לאורך הסיין כדי לעמוד בתור לכרטיסים מוזלים לקומדי פרנסז, שמוצעים שעה לפני כל הצגה. מאחר שהגעתי שעתיים לפני ההצגה ("שלוש אחיות" של צ'כוב), הייתי הראשון בתור, והתכוננתי להפיג את השעמום בעזרת ספר.



אך לא היה בכך צורך: עד מהרה הצטרפו אלי שלוש בחורות צרפתיות נחמדות, שעם אחת מהן, נדיה, שוחחתי על פוליטיקה, אמנות, תיאטרון ועל עבודתה המרתקת במשרד ההנהלה של קתדרלת נוטרדאם. לאחר שעתיים של שיחה שבהן ניסיתי להיזכר בצרפתית שלמדתי בבית הספר, חשבתי שיהיה לי סיכוי להבין את המחזה. לא הבנתי הרבה, אך המושב שקניתי ב-5 יורו בשורה הראשונה של היציע השני היה עמדה טובה לצפות ממנה בקהל ולספוג את האווירה, גם אם לא את ההצגה: הייתי כה רחוק מהבמה, שלא יכולתי לראות יותר מ-20% מהמתרחש מבלי שצווארי ייתפס.



ראשון



בהצגה ישבתי ליד נדיה, שהציעה להראות לי למחרת את רובע המארה. התחלנו בארוחת צהריים בשה פאפא (chez papa) רשת שמציעה מאכלים מדרום-מערב צרפת. הזמנתי סלט גרגנטואן עם ירך חזיר ותפוח אדמה, וקנקן מים. שילמתי 10 יורו, והשארתי 2.12 יורו כתשר. התחלנו לשוטט, ומצאנו את עצמנו לפתע ב-le temps des cerises, ביסטרו בבניין בן שתי קומות, שבו הקסימו אותנו המרפסת המאווררת, הבר ושולחנות העץ.



המשכנו לנוטרדאם, לקונצרט חינמי של נגן אורגן. המוסיקה היתה נהדרת, אם אתם חובבי אורגן (אני דווקא לא). אך המחיר היה נכון, ושמחתי פשוט להירגע, להסתכל למעלה ולהתפעל, לא רק מהקשתות הגותיות ומהחלונות היפים, אלא גם מכמות הדברים שיכולתי לראות, לעשות ולאכול בעיר בתקציב כה נמוך. יהיו עוד הזדמנויות רבות לשתות כוס יין.