האדריכל דן איתן: "בעבר היו אידיאלים ותחושה של שליחות; אחר כך המודרניזם החל להתפרק"

הפגישה עם האדריכל דן איתן נקבעה ליום רביעי, לפני כשלושה שבועות. באופן סמלי היה זה גם היום שבו נקבר שותפו לשעבר וידידו, האדריכל יצחק ישר. השניים היו חלק מדור אדריכלי המדינה, קבוצה בולטת שחתומה על פרויקטים איקוניים במרחב הישראלי. למרות הסמליות, איתן לא השתפך בזיכרונות סנטימנטליים על שותף לדרך שאבד. "השותפות של יצחק ישר ושלי התקיימה שש שנים והסתיימה לפני כ-45 שנה, כך שהיא זיכרון רחוק. על השותפות הכרזנו מתוך הבנה מקצועית משותפת וידידות אישית".







איתן, שיחגוג השנה את יום הולדתו ה-80, מספר כי הם היו חלק מקבוצה קטנה ומגובשת של אדריכלים שהאמינו באדריכלות מודרנית אקטיבית מבחינת התפישה החזותית והתכנונית. "פעלנו במסגרת רעיונית, סגנונית ואידיאולוגית", הוא מתרפק על הימים ההם, "היו כללים, היו אידיאלים והיתה תחושה של שליחות. אחר כך המודרניזם החל להתפרק. הגיעו תורות חדשות שטענו שהקליפה היא רק ביטוי ושאפשר לתכנן אותה בצורות שונות ולהכניס לתוכה פונקציות שונות. עד שנות ה-70 היתה תחושת שלמות בין המחשבה התיאורטית". כיום, הוא מוסיף, המצב שונה לגמרי. "האדריכלות פחות אידיאולוגית, החברה נעשית מגוונת יותר ויש ציפיות רבות. יותר אדריכלים נענים לרצונות הלקוחות. גם במקרה הזה ההון משפיע על המוצר. יש שני סוגי אדריכלים - כאלה שעוסקים באדריכלות כדי לחיות וכאלה שחיים כדי לעסוק באדריכלות".



הקבוצה הקטנה שעליה מדבר איתן, הכוללת בין היתר אדריכלים כמו רם כרמי, צבי הקר, יעקב רכטר, אורה ויעקב יער, אברהם יסקי ויצחק ישר, נהפכה ברבות השנים לקבוצת האדריכלים המובילה בישראל. היא שלטה בנוף האדריכלות המקומית במשך עשורים רבים ואלה שנותרו בחיים שולטים בה עד היום. כמות הפרויקטים שאיתן לבדו היה מעורב בהם מרשימה, גם בהתחשב בגילו. ברשימה הזו נמצאים מוזיאון תל אביב, הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב והכור בדימונה, שתוכננו יחד עם יצחק ישר, מרכז כלל בירושלים, הפקולטה למדעי החברה בקמפוס הר הצופים בירושלים, הגלריה לאמנות באוניברסיטת תל אביב (עם האדריכלית ברכה חיוטין), מגדל "העיר" בירושלים ועוד מבנים רבים.



ב-1972-1977 היה איתן מעורב בתכנונם ובהקמתם של שני יישובים עירוניים באירן: בנדר-עבאס ל-70 אלף תושבים, ובושהר ל-40 אלף תושבים (שם נמצא כיום הכור הגרעיני האירני). כיו"ר אגודת האדריכלים יזם הכנת תוכנית אב ארצית לישראל ב-1986 (שפותחה בתוכנית ישראל 2020). הוא גם שימש חבר בצוות ההיגוי להקמת בית הספר לאדריכלות על שם עזריאלי באוניברסיטת תל אביב וחבר ועדת בדיקה בינלאומית של הפקולטה לאדריכלות בטכניון. כיום הוא מרצה בטכניון וכן מעורב בפרויקטים שונים, בהם פרויקט שנועד לחדש חלק ממתחם הצמוד לתחנה המרכזית בתל אביב ופרויקט נוסף באזור שכונת מונטיפיורי בעיר.



את שיפוץ בניין הבימה, אחד הפרויקטים הבולטים של השנים האחרונות, הפסיד איתן דווקא לבן תקופתו, רם כרמי. הוא טוען כי כבר השלים עם ההפסד, אך עצם העניין מעורר אצלו זעם רב. "השיפוץ שעשה רמי בהבימה הוא תאונה קשה. אני חושב שקרה אצלו משהו בעניין הסגנון. כשהיו סגנון ומסגרת, כרמי עשה אדריכלות מצוינת. אבל כשכל הכללים נפרצים, כל אדריכל בונה לעצמו כללים, ואז השאלה היא איזה עולם הוא מציג. כרמי מציג עולם מאוד יצרי ולא מאורגן, גם בחשיבה וגם בתכנון. הוא עושה אדריכלות מהבטן. אין ספק שיש לו יכולת פלסטית יוצאת מהכלל, אבל הארגון שלה לחלל שנמצא בעיר עם אנשים הוא בעייתי. הוא לא חושב על האנשים. בפרויקט שכונת המשתלה בתל אביב שתיכנן כרמי, הבעייתיות בולטת בצורה קיצונית. אי אפשר לגור שם".



אתה עדיין כואב את התבוסה?



"לא. אני חושב שעשו טעות כשבחרו בכרמי. היינו חברים ונישאר חברים. אנחנו נפגשים ומדברים. סדר העדיפויות שלו הפוך מסדר העדיפויות שלי, ועל כך יש לי ביקורת. לדעתי האדם צריך להימצא במקום הראשון - התכנון מיועד לאנשים".



מה כל כך רע בתכנון החדש?



"התכנון הנוכחי הוא באופן מוחלט לא בפרופורציה ולא בקנה מידה של הסביבה. הפרויקט אטום באופן מוחלט. אם יש כיכר למה לא חיים אתה? היכל התרבות חי עם הכיכר. יש לו קיר זכוכית שפונה אליה. גם שם יש אולם עם אילוצי אקוסטיקה ותאורה, אבל בהיכל התרבות פתרו זאת אחרת. למה בניין הבימה חייב להיות סגור? בפנים המצב שונה: יש עיצוב מרשים. רמי הוא מתכנן עם נוכחות".







אדריכל רם כרמי מסר בתגובה: "דן איתן כבודו במקומו מונח. את הבימה ישפטו הקהל והשחקנים שישחקו באולם".



הקרב על תכנון הבימה המחודש מחדד את העובדה שהדור הוותיק שהיה כאן עם הקמת המדינה עדיין שולט בשוק האדריכלות למה זה קורה? האם זה בגלל התחום או שאולי בניתם קליקה חזקה שאי אפשר לפרוץ לתוכה?



"אדריכלות מחייבת ניסיון חיים וניסיון מקצועי בשביל לעשות את העבודה כמו שצריך. אדריכל הוא כמו קומפוזיטור שאחר כך גם מנצח על תזמורת. כיום, בתכנון בניין מורכב מעורבים יותר מ-30 יועצים וכל יועץ רואה את המסלול שלו. היחידי שחייב לראות את התמונה כולה ולהכיר את כל האחרים הוא האדריכל, ולכן לגיל ולוותק יש משמעות".



בכל זאת, בגיל 23 קיבלת הזדמנויות שאף אדריכל צעיר לא יקבל כיום.



"אני חושב שאדריכל בשנות ה-20 לחייו יכול ליצור אדריכלות מצוינת. אם הוא אדריכל טוב, הוא ייגש לתכנון בדחילו וברחימו ויעשה תוכנית טובה. כבר אמרתי שיש אדריכלים שחיים כדי לעסוק באדריכלות. זו לא שאלה של גיל".



ובכל זאת הם לא מצליחים לפרוץ.



"השוק מחפש את האדריכל שאפשר לבוא אליו בבוקר בבקשה לתכנון בניין של 28 קומות, ולמחרת כבר תהיה לו תוכנית. אדריכל צעיר לא יכול לעשות את זה. היזמים מחפשים את האדריכל שכבר עשה 30 בניינים כאלה ולא רוצים שאדריכל צעיר יתנסה על חשבונם. מבחינתו של היזם, עדיף לשכור אדריכל מנוסה ומיומן כמו משה צור, שכבר ברור איך הוא יפתור את הבעיות של הפרויקט ואיך הוא ילך לעירייה וישכנע אותם, כי יש לו מעמד. צריך לזכור גם את האלמנט הזה. למרות זאת", הוא מוסיף אחרי מחשבה, "אני מזהה כיום אדריכלים צעירים בעלי חשיבה חברתית. אלה קבוצות שעובדות למשל בבנייה ירוקה ובשיקום שכונות.



"הבעיה בתקופה הזו היא שאין מספיק תחרויות. בניתי את המשרד שלי מפני שזכיתי בשתי תחרויות אחת אחרי השנייה ולא מפני שהכירו אותי. גם האדריכלים אברהם יסקי ושמואל פובזנר זכו אז בשש תחרויות אחת אחרי השנייה. היו הרבה תחרויות".



כיום כל אדריכל הוא מותג.



"אם צילום של ריצ'ארד מאייר בחליפה מופיע על שלטי השיווק, במקום הבניין שהוא מתכנן, אז כיום האדריכל נהפך לדבר העיקרי. מזכירים את האדריכל לא מפני שהוא טוב או רע, אלא משום שהוא כבר בנה הרבה ובניינים שלו הצליחו להימכר. פעם זה לא היה ככה. בשנות ה-70 החליטו לצלם את בניין כלל שתיכננתי. הוא היה הראשון עם מעלית זכוכית וצילמו את הבניין ממול משתקף בזכוכית. הוא הופיע על העמוד הראשון של מוסף 'הארץ', אבל לא כתבו את שם האדריכל. שבוע אחר כך התפרסם תיקון טעות על היעדר קרדיט. מה היה תיקון הטעות? שכחו את שם הצלם".



אם היית מתחיל היום כסטודנט, היית לומד אדריכלות?



"הגעתי לאדריכלות באופן מקרי, דרך תחרות על עיצוב אנדרטה בחיפה לחללי מלחמת השחרור. במלחמת השחרור הייתי פסל והרגשתי שאת זה אני יכול לעשות. פרט לאנדרטה הייתי צריך לתכנן גם גן וחדר זיכרון. אז הלכתי למישהו וביקשתי שילמד אותי לשרטט. כשהגעתי לתערוכה של ההצעות לתחרות בעיריית חיפה, ראיתי שכולם אדריכלים ורק אני הקטן לא. שבועיים לפני תחילת הלימודים, החלטתי ללמוד אדריכלות. הייתי כבר רשום להנדסת מכונות בטכניון ולמדעי הרוח באוניברסיטה העברית, והתלבטתי. פניתי לדיקן הפקולטה לאדריכלות בטכניון, יעקב רטנר, וסיפרתי לו על התחבטות שלי הוא אמר לי ברוסית מתורגמת - 'ילך אדוני וייכנס ויתחיל ללמוד, את הסידורים כבר אעשה בעצמי, כי מהמזכירות לא ייחלץ אדוני'.



"התחלתי ללמוד אדריכלות וכל מי שלמד סביבי כבר ידע משהו. כרמי היה בן של אדריכל, צבי הקר כבר למד שנה בפולין ואני לא ידעתי כלום. בסוף השנה העוזר של רטנר שלימד אותנו שרטוט אמר שלא ייצא ממני כלום כי אפילו לשרטט אני לא יודע. אבל החזקתי מעמד. הבחירה שלי היתה כל כך ספונטנית, אז קשה לי להגיד כיום אם הייתי פונה ללימודי אדריכלות".



הטאבון נעלם מהשכונה



אל הראיון, שהתקיים במשרדו הצנוע והצפוף במרכז תל אביב, מגיע איתן באיחור קל, מלווה באשתו השנייה רותי להב ובכלבו. להב היא אדריכלית גם כן, והשניים חולקים משרד משותף מזה כשנה, מאז פירק את השותפות עם ערי גושן.



איתן מעשן, אבל טוען בחצי חיוך שלא הרבה, ומוסיף שהוא אוכל בריא, אבל רק אם האוכל טעים. כשנשאל אם הוא עושה ספורט, הוא משיב שהוא מגיע כל בוקר למשרד ויושב בו עד 22:00. למרות גילו, הוא חד, ממוקד ושופע קסם. יש לו חוש הומור מפותח ושובה, הוא יודע לרתק בסיפוריו, ומדלג בקלילות מעל כל שאלה שלא נראית לו. "נחזור לזה אחר כך", היה משפט שחזר לא מעט במהלך הראיון. לא לכל התשובות הוא זכר, או רצה, לחזור.



בזכות הקסם הזה הצליח איתן לככב לא מעט בעמודי הרכילות בשנות ה-60 וה-70 יחד עם חבריו לקבוצה. מלבד האידיאולוגיה והתרבות שעליהן מרבה איתן לדבר, היה אלמנט נוסף שייחד את קבוצת האדריכלים בתקופה ההיא. הם היו חבורה של צעירים, רובם ילידי ישראל, שאיכלסו את בתי הקפה בתל אביב וחיו בלב הבועה.



איתן היה מעורב במשולש רומנטי מלא אהבה, בגידה וקנאה, שזכה ללא מעט כותרות. הוא היה נשוי לרחל איתן, סופרת ומתרגמת ואשה יפה מאוד, עד שהכיר את המשוררת וסופרת הילדים רינה שני, דמות מוכרת בבוהמה התל-אביבית של שנות ה-60, ועזב למענה את רחל. לשניים נולדה בת משותפת, ויחסיהם הסתיימו לאחר ששני עזבה את איתן לטובת דורי בן זאב. רחל, שהתקשתה להתמודד עם בגידת בעלה, עזבה את ישראל לארה"ב וחיתה שם עד מותה ב-1987. שני מתה מצהבת בהודו ב-1983.



ב-21 השנים האחרונות איתן הוא בן זוגה של להב. הוא אב לארבעה ילדים מנשותיו השונות. בנו עמרי הוא אדריכל. "לא הפצתי ידוענות. אני בסך הכל איש צנוע. חייתי בסביבה שהיתה חופשית ומשוחררת מאוד, גם מבחינה אינטלקטואלית וגם ברמה ההתנהגותית. אני חי עם רות שהיא גם שותפתי כבר שנים רבות ולגמרי מרגיש שהגעתי לנחלה", עונה איתן כשהוא נשאל על התקופה ההיא.



איתן נולד בקיבוץ עין שמר וגדל בתל אביב. את לימודי האדריכלות סיים ב-1954. עוד כסטודנט עבד במשרד האדריכלים של זאב רכטר. בתום הלימודים נסע לפינלנד, במשך חצי שנה עבד שם במשרד אדריכלים - וכששב ארצה התחיל לעבוד במשרד האדריכלים של דב כרמי. את משרדו העצמאי הקים כשנתיים אחרי סיום הלימודים בעקבות זכייה בשתי תחרויות לתכנון שכונות מגורים בחיפה ובירושלים. כשנתיים מאוחר יותר נהפך לשותפו של ישר במשרד יצחק ישר-דן איתן אדריכלים.



ישר ואיתן תיכננו, בין השאר, את הכור בדימונה. "ישר הביא את העבודה של הכור בדימונה. אותי לא היו לוקחים בגלל הדעות השמאלניות שלי. בזכותו קיבלנו את העבודה. שמעון פרס, שהכיר את דעותיי, אמר לישר, 'רק תחביא אותו, שלא יהיה בפרונט'".



בראיונות עבר אמר איתן לא פעם שהוא מזועזע מרמת הבנייה בישראל באותן שנים. היום הוא כבר נשמע מפויס יותר. "מזועזע זו מלה קשה. כשלמדתי בטכניון, עבדתי בהקמה של הצריפים ההולנדיים במעברות. אלה היו צריפים של 24 מ"ר עם שירותים בחוץ שנעו עם כל משב רוח. ראיתי את המעבר מהאוהלים לצריפים ומשם לבניינים והיה קצת קשה להעביר ביקורת מקצועית על תקופה שבה הכל נראה כמו פרויקט חירום. חשוב היה לתת לאנשים קורת גג ופחות חשוב היה איזה בית. לא כל כך הביאו בחשבון את צורכי האנשים שהגיעו להתגורר באותם מבנים".



כיום מכניס איתן את הבנייה לקונטקסט רחב יותר, אבל הדור שצמח בתחום האדריכלות לאחר מלחמת השחרור נהג לבקר בחריפות את מצב הבנייה והתכנון בישראל. איתן מאמין שהביקורת הזו היתה כנראה הסיבה לכך שהוא וישר התחילו לעבוד במשרד השיכון. המשרד שלהם מוקם בצריף קטן בתוך המתחם של משרד השיכון. "באותם ימים, אמצע שנות ה-50, משרד השיכון אמנם העסיק עובדי חוץ, אבל סירב להוציא עבודות החוצה. לכן ישבנו בתוך המתחם בצריף קטן יומיים בשבוע והפעלנו צוות קטן תחת פיקוח. כך פעל המשרד שלנו עד 1958". גם כשתיכננו איתן וישר שכונות מגורים, הם לא הביאו בחשבון את האוכלוסיה שעמדה לחיות בהן. "התבקשנו לתכנן שכונה בדימונה ולא ידענו מי יחיה שם", מסביר איתן.



איתן נוהג לספר על אחד מהדיירים של הדירות שתיכנן בבקעה בירושלים, שאותו הוא מכנה העירקי, אבל מדגיש שהוא לא יודע מה היה המוצא שלו באמת. אותו דייר שאל את איתן מדוע במרפסת הדירה יש סבכה ולא מעקה בנוי. איתן השיב שבגלל גודל הדירה הפצפון, כך אפשר להרוויח מבט רחב יותר, להרגיש את המרחב ולהחדיר יותר אור ואוויר לדירה. על כך ענה הדייר, "אבל ככה התרנגולות בורחות". הוא מוסיף בחצי חיוך שאותו דייר גר בקומה הרביעית.



הוא סבור שהניסיונות להתאים את הבנייה לתרבות הדיירים הם בעייתיים והוא מדגים זאת באמצעות סיפור על כרמי, שלמד באותה תקופה אדריכלות בלונדון והגיע לבקר בישראל באחת החופשות. "רמי הגיע לשכונה א' בבאר שבע וראה שהדיירים בשכונה בנו טאבון כדי לבשל בו. הוא התרגש מהמגע האישי של הדיירים ומהשפעתו על הבנייה המודרנית. שנה אחר כך הגיע כרמי שוב לישראל עם חברים והציע להם לבוא לבאר שבע לראות דבר נפלא, אבל כשהגיעו לשם, הם לא מצאו שום טאבון. באותה שנה הגיעו הסוכנים של הגז וכולם שמחו להתקדם. לכן התרפקות על התרבות האותנטית היא בעייתית. הרי דברים משתנים".



ב-1964 ערך איתן דיון עם חבריו, כחלק מסדרת דיונים שתוצאותיהם פורסמו בידיעון אגודת האדריכלים שאותו ערך. "עלתה השאלה למי אנחנו מתכננים - אם אנחנו צריכים להקשיב למוצא ולמסורת כי בעצם לא ידענו למי אנחנו אמורים לתכנן. גם כשעבדתי באירן, התקיים דיון דומה, אם לתכנן על פי המסורת המקומית. אני רציתי להתאים את הבתים לאוכלוסיה, אבל הם אמרו לי לתכנן על פי בנייה מודרנית".



השינוי בגישה התרבותית לאדריכלות, שהחל בשנות ה-60, מתבטא בשכונה שתיכנן איתן בדימונה. הוא מספר שהתכנון התקיים בזריזות מתוך תחושה שצריך למהר כי תיכף מגיעים הדיירים, "אבל הם לא הגיעו". בניית השכונה החלה רק אחרי מלחמת ששת הימים, בימי האופוריה. בתכנון המקורי כללה השכונה דירות של 48, 65 ואפילו 72 מ"ר. אבל באמצע הבנייה, אחרי שהשלד כבר ניצב והקירות הטרומיים כבר עמדו להיסגר, פנו הרשויות לאיתן וביקשו להגדיל את הדירות. "באותן שנים כבר בנו את כיתן דימונה, את הכור הגרעיני ועוד מפעלים. אנשים הרגישו שיש ביטחון וביקשו לשפר את תנאי חייהם. עשינו תכנון מחודש, הורדנו קירות והצלחנו ליצור אפילו דירות של 102 מ"ר. באותן שנים ההתייחסות לדייר כיישות אנונימית החלה להתמסמס".



עם פירוק השותפות עם ישר ב-1966, הקים איתן משרד עצמאי. הוא מציין שהמהלך הפתיע אותו. "יום אחד יצחק בא אלי ואמר שהוא רוצה לפרק. חילקנו את המשרד לשניים ומתוך כבוד לגילו (ישר היה מבוגר מאיתן בעשר שנים, ש"ש וע"ג) נתתי לו לבחור את החצי שהוא רוצה. רוב העבודות שלקחתי היו פרויקטים שהיה ספק לגבי התממשותם ולמזלי הם קרמו בסוף עור וגידים. יצחק ואני נשארנו חברים".



גם אחרי הפירוק שיתפו ישר ואיתן פעולה בכמה הזדמנויות, בעיקר בהרחבות של מוזיאון תל אביב לאמנות. "ישבנו יחד על הסקיצות ולרוב לא יצא כלום, לכן החלטנו שנחלק בינינו כל פעולת הרחבה. כשעמדו לתכנן את האגף החדש חתמו אתי על חוזה וישבתי עם יצחק על התכנון. בסוף זה הלך למישהו אחר". ב-1978 הצטרף איתן למשרד האדריכל ערי גושן והשם שונה לד. איתן-ע.גושן אדריכלים בע"מ. השותפות פורקה ב-2010 ובשנה האחרונה חבר איתן למשרד ר. להב-ריג אדריכלים כשותף בכיר.



"דן איתן הוא אחד מהנציגים המובהקים והאחרונים של האדריכלים בני דור המדינה, דור תש"ח", מתאר אותו פרופ' אדריכל צבי אפרת, שותף במשרד אפרת קובלסקי. "אלה אנשים שנולדו כאן, למדו כאן ומייצגים את הישראלי החדש, לא כהגדרה פלקטית, אלא כאידיאולוגיה, כמשקל תרבותי וכמחויבות חברתית אמיתית.



"איתן הוא אדריכל ואינטלקטואל שאפשר לומר עליו שהיה בין בוני המדינה. בשנות ה-50 וה-60 הוא היה חלק מהפרויקט הישראלי של בניית מדינת רווחה ונהפך לחלק מאדריכלות השוק החופשי של העשורים היותר מאוחרים. אף על פי שהיה שותף בפרויקט הישראלי, איתן גם היה מאוד ביקורתי ביחס לתכנון בישראל.



"מוזיאון תל אביב הוא בעיניי הישג אדריכלי. גם העבודה שלו ושל יצחק ישר בתכנון הכור היא חשובה ומעניינת. לא רק שמדובר במבנה מורכב מבחינה טכנית וטכנולוגית, אלא גם במבנה סמוי מהעין שעל אף חשאיותו זכה למנה יתרה של אדריכלות. גם ביחס לדורו, איתן הוא אחד הנציגים המובהקים של הפרויקט הישראלי, שגם לקח על עצמו לחנוך דורות של אדריכלים צעירים. עד היום הוא מעורב בפעילות ציבורית וחינוכית. באמת אכפת לו והוא ניסה להשפיע לחיוב על מה קורה כאן כל השנים. זו עשייה יוצאת דופן".



האדריכל יעקב יער, מייסד ובעלים משותף של משרד יער אדריכלים וחתן פרס ישראל, מכנה את איתן איש אשכולות. "הוא אדם תרבותי במגוון תחומים ולא רק באדריכלות. על מוזיאון תל אביב זכו הוא וישר בתחרות, אף על פי שהעבודה שלי אולי היתה יותר טובה", הוא צוחק.



יער מציין אף הוא את קבוצת האדריכלים הקטנה, שנהפכה לחוג מצומצם שהיה נפגש לעתים קרובות בתחילת שנות ה-60. "היינו נפגשים ומציגים פרויקטים ומקבלים ביקורת זה מזה. יש לי ולדן תמונה משותפת משנות ה-70, כשזכינו באותה שנה בפרס רוקח. איתן קיבל את הפרס על תכנון בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב ואילו אנחנו קיבלנו את הפרס על שכונת כפיר בתל אביב".



בניין משולש בשביל הנוף



פרויקט ענק אחר שאיתן היה מעורב בתכנונו הוא מתחם צמרות בצפון תל אביב, המוכר כיום כפארק צמרת. המגדלים שנבנו בו בשנים האחרונות נהפכו לסמל להתפשטות מגדלי היוקרה בישראל. איתן היה מעורב בפרויקט מראשיתו, בשנות ה-70 המוקדמות. "יש שני מקומות שאני מכיר היטב ואני יכול לראות דרכם את הגישה התכנונית בישראל. האחד הוא קיסריה והשני הוא פארק צמרת. כשהתחלתי אתו האדריכלות היתה אחרת, המודרניזם היה בשיאו".



במקור תוכננה במתחם שכונה של 1,000 יחידות דיור, שתכלול בנייה מרקמית עם שלושה מגדלים של 15 קומות בכל אחד משני הקצוות. במרכז תוכננו בית ספר ומרכז מסחרי. מסיבות שונות נתקע התכנון במשך זמן רב ורק ב-2000, לפני מתן התוקף לתוכנית, החליטה העירייה לעדכן את תפישת השכונה ולהגדיל את מספר יחידות הדיור.



אף על פי שהמתכננים - איתן ושותפו דאז האדריכל ערי גושן - הסכימו שכדאי להגדיל את הכמות, נוצרה בעיה. באותה תקופה 14 היורשים המקוריים של השטח נהפכו ליותר מ-40 יורשים ויורשי יורשים. "הדור הראשון כבר לא היה בחיים ברובו ונאלצנו להתחיל לתכנן מחדש. אבל זה היה בלתי אפשרי כי התכנון המחודש היה לוקח זמן רב מדי", מסביר איתן את הקושי שנוצר בעקבות דרישת העירייה. ההחלטה נפלה על תוספת של קומות למבנים המתוכננים כדי לוותר על הצורך לתכנן מחדש. "הצמיחה לגובה של השכונה שינתה את קנה המידה שלה והיא צמחה ללא פרופורציות לסביבה, כמו עץ בלי שורשים".



בשלב זה פוטר המשרד מהפרויקט בגלל חוסר הסכמה עם העירייה ועם הבעלים. הכללים הברורים והקשיחים שקבעו בתוכנית נראו לקבלנים קשים ליישום. "אבנר ישר, בנו של יצחק, שעבד עבור אחד הבעלים, טען שצריך לתת חופש למתכנני הבניינים. הוא שיכנע את הקבלנים ואת העירייה ופיטרו אותנו משום שהתנגדנו".



מה דעתך על הפארק כיום?



"כל התמונה של הרחוב העירוני השתבשה בגלל הניסיון להגדיל ולמקסם את זכויות הבנייה. המסחר ברחוב לא קיים בגלל סוג האוכלוסיה. במקום זה פתחו קניון. המרחב הציבורי לא בשימוש. יש התנתקות טוטלית מהסביבה".



לדעתך הפרויקט המחודש נהפך לפרויקט רע?



"זו התפתחות של המשק התכנוני. אלה אדריכלים שעוסקים באדריכלות בשביל לחיות. מי שעובד כדי לחיות, עובד עם הלקוח ומתכופף מבחינה מקצועית בשביל לספק אותו. אחר כך הוא מתרץ זאת לעצמו בשלל תירוצים מקצועיים כאלה ואחרים. המקרה של אבנר ישר הוא ציני. למה הוא תיכנן בניין משולש? לא בשביל החופש, אלא כדי שלכל הדיירים יהיה נוף לים והדירות יהיו יקרות יותר. הרי כשמתכננים בניין מרובע לחלק מהדיירים אין נוף לים".



זה מתחשב מאוד בדיירים. איפה פה הבעיה?



"המחשבה אינה רעה בבסיסה, אבל מאחור יש עוד בית שמתמודד עם החזית הרחבה יותר שמסתירה לו את הנוף. הדיון אינו על צורות כאלה או אחרות, אלא על ההצדקה לשימוש בצורה מסוימת. הוא נתן שירות יוצא מין הכלל ללקוח ולדיירים, אבל השאלה היא על חשבון מי זה קרה. אלה שאלות מורכבות שלא נוגעות לאדריכלות הספציפית, אלא ליחס לסביבה ולחברה וזה הדבר הבעייתי בתחום. השאלה היא איפה מתכננים אדריכלות טובה שמתייחסת לאנשים, לסביבה ולאינטראקציה עמם.



"כשהעירייה מכריזה שכל מגרש שגודלו מעל ל-3 דונם יכול לקבל עוד אחוזי בנייה ואחר כך עוד מוסיפה על כך, בגלל לחצים כאלה ואחרים, מגיעים ליותר מ-400% בתוך בנייה מרקמית. האדריכל צריך להחליט אם הוא מסכים לתכנן את זה. אפשר לומר על כך: מה הוא יעשה? הרי אם הוא לא יתכנן, מישהו אחר ייקח את העבודה".



מאבנר ישר נמסר: "כשותפו לשעבר של אבי, אני מוקיר ומעריך את דן איתן וזכותו המלאה לחשוב כפי שהוא חושב. כל מה שעשיתי ואני עושה כיום, הוא למען החברה, הסביבה והעיר ולא רק למען היזמים".



את קיסריה החל איתן לתכנן ב-1970, כשהוכנה תוכנית אב ליישוב. "בנו אז בתים מאופקים כיאה לתקופה. קיסריה היתה מקום נעים, נחמד ודי נינוח מבחינת תרבות הבנייה. עם השנים הכל השתנה. הבנייה ראוותנית ועשירה יותר. אנשים קונים מגרשים, מאחדים אותם ובונים בגדול. גם זה מתאים לשינוי שהתרחש בחברה הישראלית".



אילו יעדים יש לך בגיל 80?



"אני נמצא היום בשיא העשייה. אוסקר נימאייר, אחד האדריכלים החשובים בעולם, בן 103. יש לו נכד שעובד אתו ועדיין יש לו פרויקטים בספרד, בברזיל ובעוד מקומות בעולם. כשהיה בן 95 שאלו אותו מתי הוא מתכוון לפרוש והוא ענה, 'הילדים צריכים להתפרנס. לא מפסיקים'".