חינוך של נמר בנגלי - לא נמרה סינית

>> הנמרות הבנגליות החיות בהודו מחנכות את צאצאיהן למצוינות בדרך האפקטיבית ביותר - חניכה אישית הכוללת העברת ידע, מתן מוטיווציה, חיזוקים חיוביים ושליליים, מתן פורקן למשובות הילדות וכל מה שצריך כדי להכין את הצאצאים לחיים מצליחים.

נמרות סיניות החיות במדינת קונטיקט, כמו איימי צ'ואה המתוארת במאמר "איך תרצו את הילדים שלכם: נמלים סיניות צייתניות או פראי אדם?" (markerweek, 25 בפברואר), מחנכות את צאצאיהן בצורה הזויה, כשהמטרות המוגדרות הן עלובות ומבטיחות פרנסה לא מבוטלת לפסיכולוגים, וכנראה גם לפסיכיאטרים. האם הן מבטיחות הצלחה לצאצאים? אני בספק.



חלק ניכר ממבקריה של צ'ואה מדברים על האיום הכלכלי הסיני, שהחינוך הזה הוא הבסיס שלו. האם זאת הדרך להבטיח יעילות, תחרותיות מנצחת וכיבוש הכלכלה העולמית? ואם כן, האם עלינו לאמץ את הדרך הזאת?



לעניות דעתי, לא זאת הדרך שמובילה את סין למעמד של בכורה בכלכלה העולמית. סין מתעצמת כלכלית מאחר שיש בה מאות מיליוני אנשים העובדים בתרבות שמטפחת חריצות ונכונות לעבוד (פעם זה היה גם אצלנו), אבל גם - ובעיקר - בשל המשכורות הדלות. מדובר בכוח עבודה אדיר וזול, העובד מתוך חוסר ברירה. לנו אין מאות מיליונים שמוכנים לעבוד בשכר כזה. התחרותיות שלנו חייבת להתבסס על מצוינות - תרבותית, טכנולוגית ומקצועית - של אנשים מאושרים, מקצועיים, העובדים לפרנסתם הטובה.



איך מטפחים מצוינות? כמי שמנהל עמותה המובילה ילדים ובני נוער למצוינות, אני מרשה לעצמי להציע מתכון - ליווי אוהב ומעודד לילדים, מתן דוגמה אישית, מתן אחריויות ועידוד פעולות עצמאיות של הילד המחזקות את ביטחונו העצמי ואת הדימוי העצמי שלו, טיפוח סקרנות רב תחומית, ועל בסיסה - טיפוח הכרת העולם והעשרת הידע הכללי, חינוך למעורבות חברתית וקהילתית ולתרומה לזולת ולקהילה, חינוך להתנהגות טובה, חינוך ליושר, הצבת רף דרישות גבוה להישגים לימודיים, יחד עם תמיכה בלתי פוסקת ומתן לגיטימציה להיכשל וליפול מדי פעם.



המתכון לטיפוח מצוינות מחייב מסגרת ברורה, תובענית וכוללנית, אך גם כזו המכבדת את הילד - את אישיותו, את רצונותיו ואת נטיותיו, ומזמנת לו מרחב מספיק לאינדיווידואליות, ברוח "חנוך לנער על פי דרכו". זאת מצוינות שמאפשרת לילדים (ומאוחר יותר - לבוגרים) להצליח, לא מתוך כפייתיות וניכור, אלא כבני אדם במלוא מובן המלה. והם מצליחים! הם יהיו העובדים, המהנדסים, המנהלים, האמנים והמורים בעשייה התורמת לתחרותיות של ישראל, אבל כל זאת בתנאי - שאכן יהיו מאושרים בחייהם.



הכותב הוא מנכ"ל עמותת "חינוך לפסגות"