>> בימים האחרונים נהפך אסון רעידת האדמה ביפאן למן הזדמנות נהדרת לעם היפאני. מומחים שונים אומרים שסוף-סוף יתחילו היפאנים לפתח את הפריפריה הצפונית, ובהמשך תתחיל אצלם צמיחה מהירה, ובסוף מצבם יהיה טוב יותר מאשר ערב האסון.
מרוב תשבוחות מתחשק לי ליישם את דברי "המומחים" גם בתל אביב. יום אחד נוציא את כל תושבי תל אביב לחופשה באילת, ואז נפיל על העיר פצצת אטום בינונית, כך שהעיר תיהרס לחלוטין. לאחר התפזרות הענן הרדיואקטיבי, יחזרו תושבי העיר לתל אביב ויתחילו לבנותה מחדש. כך נזכה גם אנחנו לכל הדברים הטובים שבהם היפאנים אמורים לזכות.
"המומחים" לא מבינים שמטרת הכלכלה אינה מקסימום צמיחה, אלא מקסימום רמת חיים ואיכות חיים. לכן, ברגע שבתים נהרסים, רכבות נסחפות, דרכים נהרסות, מפעלים מושבתים ותחנות כוח דולפות - רמת החיים יורדת, וכדי לחזור ולהגיע לרמה שאבדה צריך לירוק דם.
יש הטוענים שעקב המשבר קצב הצמיחה ביפאן יעלה וכך גם קצב הצמיחה העולמי. אני מפקפק בכך. הרי גורמי ייצור ביפאן נהרסו. 5 מיליון אזרחים נותרו ללא חשמל, מיליונים אחרים נותרו ללא מי שתייה או מזון. תחנות דלק סגורות, מפעלים משותקים, פעילותן של חברות גלובליות מופרעת עקב תלותן בהספקת רכיבים ומוצרים מיפאן, מחירי הביטוח בעולם עולים ורמת הסיכון גוברת. אז איך כל זה מעודד צמיחה ביפאן או בעולם? ברור שההפך הוא הנכון.
אבל לשם הדיון, נניח שקצב הצמיחה אכן יעלה עקב התגייסות אידיאולוגית של העם היפאני למאמץ השיקום. גם אז מצבם של היפאנים יהיה רע יותר. נניח שקודם לכן רמת החיים ביפאן היתה 100 נקודות וקצב הצמיחה היה 2%. בשנה הבאה היתה יפאן עולה לרמת חיים של 102; אבל עקב האסון רמת החיים ירדה ל-90, כך שאפילו אם נניח שקצב הצמיחה יוכפל ל-4%, הרי עדיין בשנה הבאה תגיע יפאן לרמת חיים של 94 בלבד - זה הרבה יותר נמוך מ-102.
אחת השגיאות הנוספות שעושים כלכלנים שדנים בנושא מתייחסת להוצאה הממשלתית. הם ממליצים לממשלה היפאנית להגדיל את הוצאותיה כדי ליצור צמיחה מהירה. אם זה נכון, מדוע לא לעשות זאת גם בלי רעידת אדמה - שתגדיל גירעון ותגדיל חוב וכך תשיג משק צומח ופורח. יש טוב מזה?
אלא שזה לא עובד. יפאן ניסתה את המרשם הזה ב-20 השנה האחרונות, אך כשלה. המשק היפאני לא התאושש למרות הגידול בהוצאות הממשלה. הוא נשאר במיתון, ואפילו עמוק יותר. גם החוב הלאומי היפאני הגיע לשיא מסוכן של 200% מהתוצר, וסוכנויות דירוג האשראי הורידו באחרונה, עוד לפני האסון, את דירוג האשראי של יפאן.
לכן הגדלת הגירעון ביפאן היא עצת אחיתופל. היא אולי תוביל לצמיחה מלאכותית מהירה לטווח קצר של כמה חודשים, אך מיד לאחר מכן הציבור היפאני יוריד צריכה פרטית ויגדיל חיסכון, כי הוא יבין שהולכים לקראת משבר כלכלי. בהמשך הדרך, סוכנויות דירוג האשראי יורידו פעם נוספת את דירוג האשראי של יפאן, ואז שערי הריבית יעלו, ההשקעות יירדו והצמיחה תיסוב לאחור.
למה הדבר דומה? לצריכת אלכוהול עד שיכרון. ברגעים הראשונים אתה נהנה, אך למחרת בבוקר אתה קם עם הנגאובר אדיר, וכולך חרטה על השטות שעשית אתמול בערב.
כמה באמת מרוויח רופא
אחת התעלומות הגדולות היא כמה באמת מרוויח רופא. ארגון הרופאים אומר ששכרם הוא שכר בושה של 41 שקל בשעה, שזה פחות משכרה של עוזרת בית. הייתכן?
אז בואו נעשה קצת סדר במספרים. שכר המתמחים מחושב אמנם לפי 41 שקל בשעה, אך זו תמונה חלקית מאוד של שכרם.
אם רופא מתמחה עובד חודש שלם בלי אף תורנות אחת, שכרו יגיע לכ-11 אלף שקל (8,000 שקל לשכר שוטף ועוד 3,000 לתוספות שונות). אלא שהמתמחים חייבים לעשות תורנויות.
על יום עבודה רגיל מקבל המתמחה 328 שקל (8 כפול 41). תמורת תורנות רגילה שמתחילה ב-4 אחר הצהרים ונמשכת 16 שעות, הוא מקבל ארבעה ימי עבודה, כלומר 1,312 שקל. על תורנות ביום שישי הוא מקבל חמישה ימי עבודה, כלומר 1,640 שקל. על תורנות בשבת הוא מקבל 6.5 ימי עבודה, כלומר 2,132 שקל. בתורנויות מיון התשלום גבוה יותר.
מכאן נובע שמתמחה שמבצע שש תורנויות בחודש מקבל שכר של כ-18 אלף שקל, וזה אמנם השכר הממוצע למתמחים בשירותי בריאות כללית. השכר הממוצע של מתמחים בבתי החולים הממשלתיים הוא כ-17 אלף שקל בחודש.
בתום ההתמחות, הנמשכת לרוב ארבע שנים, הופך המתמחה לרופא מומחה. ברגע זה הוא מפסיק לעשות תורנויות ומתחיל לעשות כוננויות. שכרו עולה אז ל-24 אלף שקל בממוצע, כאשר שכרו של רופא בכיר מגיע ל-32 אלף שקל. ואולם יש לזכור שברגע שאתה רופא מומחה, קל וחומר כאשר אתה רופא בכיר או מנהל מחלקה, אתה יכול לבצע גם עבודות פרטיות.
כשליש מהרופאים עובדים ב"תאגידי הבריאות" שבתוך בתי החולים הממשלתיים, או בקצ"ת (קיצור תורים) בבתי החולים של קופות החולים. לשליש נוסף יש פרקטיקה פרטית, עבודה בבתי חולים פרטיים, תעסוקה במכונים שונים או עבודה כרופאים יועצים בקהילה או כרופאים עצמאיים. זו פריווילגיה יוצאת דופן שלא קיימת במגזר הציבורי. היא מעלה באורח ניכר את הכנסתם.
אז אפשר וראוי להתווכח על גובה שכר הרופאים, אך זה לא לגטימי לטעון שהם מרוויחים 41 שקל בשעה ותו לא.
מלת שבח
מי שעוקב אחרי טור זה, יודע שמירי רגב לא ליקקה כאן דבש. היא דווקא זכתה למאמרי ביקורת חריפים על צעד זה או אחר שנקטה. ואולם הפעם היא ראויה למלת שבח.
רגב נלחמת בוועדת הכספים בעד הפחתת שיעורי המס שיוטלו על חברות הגז. לעומתה, יש ח"כים שטוענים שיש להעלות את השיעור. שתי העמדות לגיטימיות ואין לעשות לאף אחד מהצדדים רצח אופי עקב עמדתם. ברור גם שהרבה יותר פופולרי זה לטעון למען העלאת שיעורי המס, כמו שטוען ח"כ כרמל שאמה-הכהן. הציבור אוהב את זה. לכן, מי שנוקט עמדה לא פופולרית ראוי למלת שבח.
הבעיה בהעלאת שיעורי המס היא כפולה. ראשית, יותר מס פירושו העלאת מחיר הגז לחברת החשמל וליצרנים גדולים אחרים, מה שיתגלגל בחלקו על הצרכנים, כי צריך לדעת שעקומת ההיצע של הגז אינה גמישה לחלוטין. גם שר התשתיות, עוזי לנדאו, חושב כך, והוא לבטח לא חשוד באי יושר. שנית, יותר מס פירושו פחות כדאיות לחיפושי גז ונפט בעתיד. לכן צריך להתייחס לנושא בזהירות ולא להפריז.
מה שחשוב עכשיו הוא שוועדת הכספים לא תתעסק בהצעה להקמת קרן מיוחדת להכנסות מהגז. זה ביורוקרטי ומיותר. עליה פשוט לשבת כל יום עד שתסיים את הדיונים, כדי שניתן יהיה לחוקק את חוק הגז בתוך שבועיים, לפני תום מושב החורף של הכנסת.
יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, אמר לי אתמול שהוא מעוניין בסיום מהיר של הליך החקיקה. אז שיטיל את כל כובד משקלו לשם כך.
איזה כיף ליפאנים, עכשיו תהיה להם צמיחה נהדרת
נחמיה שטרסלר
16.3.2011 / 6:49