מאיר ניצן עוזב את חולות ראשון לציון להושיע את עיר הפשע לוד

גיאורגיוס הקדוש - המוכר יותר בשם סנט ג'ורג' - הוא אחת הדמויות המסעירות במיתולוגיה הנוצרית. גיאורגיוס, שנולד בתחילת המאה הרביעית לספירה ושירת במשמר האישי של קיסר האימפריה הרומית דיוקלטיאן, קטל לפי האמונה דרקון ולבסוף הוצא להורג אחרי שמרד בקיסר בגלל התנגדותו לדיכוי אחיו לאמונה הנוצרית. גיאורגיוס הוא אחד מ-14 הקדושים שמומלץ במיוחד להתפלל אליהם אם אתם זקוקים לעזרה אמיתית.



אבל יחסית לסיפור ההירואי שלו, ההווה של סנט ג'ורג' מרגש הרבה פחות. הקדוש המגן על בריטניה, על מוסקווה, על ונציה ועל מדינות וערים נוספות - קבור בכנסייה במרכז הישן של העיר לוד. מעניין מה עובר בראשיהם של תיירים הטסים אלפי ק"מ מיוון, מגיאורגיה ומרוסיה, נוחתים בנמל התעופה בן גוריון (או בשמו המקורי נמל התעופה לוד), עולים על אוטובוסים ועוברים דרך רחובות מוזנחים ומגרשים שוממים - רק כדי להתייצב לבסוף בכנסייה החבויה שבה קבור הקדוש שלהם. לתיירים לא נותר אלא לתהות מדוע קראו הרומאים ללוד "עיר האלוהים".



כנסיית סנט ג'ורג' ומסגד אל עומרי הצמוד לה, שנבנה במאה ה-13 על ידי הממלוכים, הם המחשה לגודל ההחמצה הגלומה בעיר לוד. בימים של מצוקת נדל"ן חריפה באזור המרכז - כשמחירי הדירות ממריאים - בלוד עוד אפשר למצוא דירת שלושה חדרים במרחק של פחות מ-20 דקות נסיעה ממרכז תל אביב, במחיר ממוצע של פחות מ-600 אלף שקל. מי שמתפשר על טיב השכונה, ימצא אחת כזו גם בפחות מ-400 אלף שקל.



מדוע דווקא לוד בת 6,000 השנים - העיר העתיקה בישראל אחרי יריחו - עיר הצמודה לאזורי התעסוקה הגדולים בישראל, עיר שעוברות דרכה 230 רכבות ביום, העיר הקרובה ביותר לנמל התעופה הבינלאומי של ישראל - סובלת מתדמית איומה ונקשרת בתודעתם של רבים מהישראלים בנסיבות של אלימות ורצח? מדוע סובלת לוד משיעור אבטלה גבוה ומנתוני חינוך גרועים, ומציגה חזות מוזנחת, עם שכונות רבות הנראות כמו מחנות פליטים? כיצד מבנים עתיקים בני מאות שנים, שבכל מקום אחר היו נהפכים לאתרי תיירות שוקקים, ניצבים במגרש סתמי במרכז העיר, חשופים ומוזנחים?



את התשובה לכל השאלות האלה אפשר למצות בשתי מלים: ניהול כושל. שנים ארוכות של הזנחה ושל ניהול עירוני שערורייתי הן שאחראיות למצבה של העיר כיום. תשעה ראשי עירייה התחלפו בלוד ב-15 השנים האחרונות, וכל אחד מהם תרם את חלקו למצבה. לוד כיום היא דוגמה מצוינת לאופן שבו תפקוד לקוי של הנהגה עירונית יכול למרר את חיי התושבים, להוריד את ערך נכסיהם ולהותיר אותם ללא תקווה. לוד היא המחשה לחשיבותה של הנהגה מקומית טובה ועד כמה היא חיונית לחיי התושבים.



אלא שלפני חודש, בתחילת פברואר, קיבלו תושבי לוד ניצוץ של תקווה. מאיר ניצן, ראש העירייה המיתולוגי של ראשון לציון, שהפך אותה למתחרה ראויה על התואר אחת הערים בעלות איכות החיים הטובה בישראל, מונה לעמוד בראש הוועדה הקרואה שמטרתה להוציא את לוד מהבוץ.



ניצן, שלא מתבייש לומר כי "ראש עירייה טוב נמדד בהעלאת ערך רכוש התושבים - וערך הרכוש כיום בלוד הוא בכי רע", ניצב מול משימה לא פשוטה: עליו לבחון את שורת האתגרים העומדים בפניו, ואחר כך להכריע היכן מתחילים בשיקום. אם יצליח לטלטל את לוד ולהוציא אותה מקיפאונה, ייתכן שמי שישקיע כיום בנכס בלוד, יוכל, לראשונה, ליהנות מתשואה ראויה בעוד חמש שנים.







רמלה עשתה את זה



חיים סגל, מפקדה לשעבר של יחידת השיטור הקהילתי של לוד, "אביב", יודע בבירור מהו הדבר הראשון שבו ניצן צריך לטפל. "קודם כל הוא צריך לטפל בעובדי העירייה", הוא אומר.



ב-2003 היו בעיריית לוד 937 עובדים, כמעט 40% יותר ממספר העובדים הנוכחי. ב-2004-2005, לבקשת ראש העירייה דאז בני רגב, שכר סגל חוקר פרטי כדי לעקוב אחר עובדי העירייה. סגל הציב מצלמות על שעוני הנוכחות ובמקומות נוספים בעירייה. הסרטים חשפו מציאות עגומה: סגל מספר כי העביר לעירייה שמונה קלטות שבהן תועדו להערכתו כ-160 עובדי עירייה שהעסקתם אינה ראויה. "ראינו בקלטות אנשים נעמדים ומעבירים ארבעה-חמישה כרטיסי נוכחות ברצף. ראינו אנשים שבאים ומעבירים כרטיס נוכחות - וחוזרים הביתה. ראש העירייה יכול היה לקחת את הקלטות האלה לבית דין לעבודה ולנסות לפטר אותם, עם פיצויים אפסיים. אבל הוא לא עשה עם זה כלום. הקלטות נשארו נעולות בכספת בעירייה", אומר סגל, המתוסכל מכך שלא נעשה דבר עם ממצאיו.



אלא שלא בטוח שבני רגב היה האדם האידיאלי לטיהור העירייה. ראש העירייה שהותיר את לוד עם גירעון תקציבי של 89 מיליון שקל פוטר מתפקידו ב-2007 בעקבות המלצת ועדת חקירה לבחינת תפקוד עיריית לוד. בהמשך הוא הורשע במתן שוחד לדודי אפל. בעירייה אמרו השבוע כי חלק מהעובדים המדוברים פוטרו או עזבו את עבודתם בעירייה, וכי לא ברור עד כמה ממצאי הבדיקה שבוצעה לפני שש שנים עודם רלוונטיים כיום.



מצבה של לוד נראה חמור במיוחד אם מתבוננים על קפיצת המדרגה שביצעה בשנים האחרונות "אחותה התאומה", רמלה, שסבלה בדומה ללוד מקשיים סוציו-אקונומיים שעמם התמודדה בגבורה. בזמן שלשכת ראש עיריית לוד החליפה ראשים בקצב מסחרר, התיישב יואל לביא בלשכתו בעיריית רמלה, ולא זז ממנה ב-18 השנים האחרונות. בתקופה זו עקפה רמלה את לוד בנתוניה הפיננסיים, כשהיא מנפיקה אג"ח, מעלה את שיעורי גביית המס ל-85% ומציגה תקציב שנתי של 319 מיליון שקל. התוצאה: רמלה עוקפת את לוד בפרמטרים כמו שיעור האבטלה ושיעור הזכאים לבגרות. כך, למשל, ב-2009 רק 32% מבני ה-17 בלוד היו זכאים לבגרות לפי נתוני מכון אדווה, לעומת 38% מבני הנוער ברמלה ו-46% מבני הנוער בכל ישראל. ולבסוף, מחירי הדירות ברמלה גבוהים בשיעור של עד 15% מהמחירים בלוד, לפי מדד themarker ויד 2.



גם יואל לביא מדבר על חשיבות הטיפול במנגנון העירוני. "כדי להצליח, חייבים לכונן מנגנון שקוף. פיטרתי בתקופתי מאות עובדים. זה לא היה קל. נגררתי בין בוררויות ובין בתי דין לעבודה. הם קרעו אותי, ואני קרעתי אותם. אחרי זה התחלנו להתעסק בתקציב העירוני - כי פשוט לא הייתי מסוגל לשלם שכר לעובדים. בהתחלה השכר שולם באופן מדורג, וקודם העברנו משכורות לבעלי השכר הנמוך בעירייה.



"דבר נוסף שלמדתי הוא שהרשות המוניציפלית אינה מומחית בכל תחום. כיום מערכות פרטיות יודעות לעבוד ביעילות גדולה יותר. את תושב העיר לא מעניין אם מי שמספק לו את השירות מקבל תלוש שכר מקבלן או מראש העירייה. לעתים קרובות איכות השירות של הקבלנים גבוהה יותר. אתה מכיר עובד עירייה שיודע לתחזק מזגנים? עירייה יכולה לתחזק תאורת רחובות? להחזיק אנשי גינון? כשהעירייה מחזיקה עובדי גינון, הם מתעסקים רוב הזמן בזכויות שלהם - ולא בגינון.



"כמעסיק ישיר, אין לי יכולת לתגמל אנשים. אם יש לי אדם שחוסך לי חצי מיליון שקל ואני רוצה להוציא אותו לסוף שבוע, אין לי את הסמכות לעשות זאת. המחשב מירושלים מנהל את הכל. הוא מתריע כשהוא מזהה סטייה של 3% בשכר של מישהו".



ניצן לא בא לפיקניק



חמש שנים לאחר שפרש מהמשטרה, חיים סגל מחזיק בסוכנות התיווך "ראשון בדיור" בלוד, כנראה אחד התפקידים המורכבים שיכול לבקש לעצמו אדם העוסק בענף התיווך. גם אם יש בישראל ערים רבות עם אוכלוסיה הטרוגנית - לוד שונה מכל מה שהיכרתם. 70 אלף תושבי לוד מתחלקים לעוד ועוד קבוצות ותת-קבוצות.



יהודי לוד מהווים 70% מאוכלוסיית העיר, ואלה מתחלקים בין חב"דניקים, דתיים לאומיים - חברי הגרעין התורני שהתיישב בעיר - יוצאי חבר העמים ויוצאי אתיופיה לבין לודאים ותיקים, המתפצלים גם הם לעדות. ערביי לוד הוותיקים מתחלקים לנוצרים ולמוסלמים. בעיר יש גם אוכלוסיה של משת"פים, יוצאי עזה והגדה המערבית, ששוכנו על ידי משרד הביטחון בעיר בתקופתו של ראש העירייה מקסים לוי. אם לא די באלה, הרי שבמרכז העיר אפשר למצוא כיום גם קבוצות של פליטים מדארפור ומאריתריאה, הממתינים לתורם בלשכת הרישום החדשה שפתח אגף הזרים במשרד הפנים בלוד.



הפיצול בין האוכלוסיות בלוד מוביל להתהוותה של עיר שבה בלוקים המזוהים עם דת ועם עדה מסוימת. כך למשל, תחילתו של רחוב הרצל מאוכלסת בידי יהודים בלבד והמשכו בידי ערבים, וכך קורה גם בבניינים עצמם. בניין אחד מוכר כבניין השייך לגרוזינים ואילו אחר ככזה השייך להודים. אלא שהקבוצות נוטות להתערבב ביניהן באופן הרמוני למדי: כך למשל, הבחנו באתיופית מבוגרת בתלבושת מסורתית הולכת חבוקה עם יוצאת חבר העמים; לצדן עמדה חנות גלביות דלת ליד דלת עם חנות ביגוד מודרנית. ערביי לוד הוותיקים, כמו גם היהודים שעמם דיברנו, סיפרו כי בעיר שוררת בדרך כלל אווירה של כבוד ושל דו-קיום.



"אני מתווך לכולם, ומתאים את עצמי לקהל היעד", אומר סגל. "אם ערבי רוצה להיכנס לשכונה שאינה בשבילו, אני אומר לו: 'לך לא ימכרו'".



בניגוד למה שהיינו מצפים, לפי נתוני העירייה בשנה החולפת החליפו 1,580 דירות בלוד בעלות. סגל מפתיע כשהוא מספר כי 80% מהלקוחות שלו רוכשים דירות בלוד לצורכי השקעה. הסיבה לכך, לדבריו, היא התשואה שמאפשרים גם כיום מחירי הדירות הנמוכים. "יש פה יותר מחפשי דירות מדירות פנויות", הוא טוען. "אתה משלם 400 אלף שקל לדירת שניים-שלושה חדרים, וגובה שכירות של 1,600 שקל. התשואה היא 6%".



גם אם היחסים בין תושבי העיר טובים בעיקרם, הם אינם יכולים לפצות על כך שלוד היא עיר שקשה לחיות בה. בשכונותיה הקשות ילדים משוטטים ברחובות גם בשעות הבוקר, שבהן הם אמורים להיות בגנים ובבתי הספר. אפילו שכונת גני אביב החזקה יותר, שהיתה אמורה לספק איכות חיים לזוגות צעירים, נראית כיום מגובבת ולא מטופחת, אף שהיתה אמורה להידמות לשכונות חדשות בערים שרצו קדימה דוגמת יהוד, קריית אונו ובת ים.



עשר דקות הליכה ממרכז העיר, ברחוב דוד המלך, עומל גבי, תושב ותיק, על סידורה של גינה קטנה שאותה הוא מטפח ברחוב המוזנח מתחת לשיכון שבו הוא גר. "בלוד חסרים המון דברים - תשתיות, פסי האטה כך שמכוניות לא ידהרו פה, גדרות הפרדה בין נתיבים, תאורה במועדון הספורט, מוקד עירוני מתפקד", הוא מונה את הבעיות. "בעירייה כולם פרזיטים. אני שמח שהביאו מישהו מבחוץ".



בשכונות הסמוכות למרכז העיר, יש לתושבים עוד די אופטימיות כדי להתלונן בתקווה שמשהו ישתנה. אבל מי שירצה להזיז מהלכים בלוד, יצטרך למצוא דרך לטפל גם בשני מוקדי הייאוש הגדולים ביותר בעיר, השוכנים בצפונה - שכונת הרכבת ושכונת פרדס שניר וכן שכונת אל וורדה. מדובר בשכונות שגם האדם האופטימי ביותר המגיע אליהן עשוי להרגיש חוסר אונים למראה המתרחש בהן.



קשה להאמין שיש עוד שכונות כאלה באזור המרכז. השכונות מנותקות מהעיר על ידי מסילת רכבת ונחצות על ידי דרכי עפר משובשות שמקשות על נסיעה במכונית פרטית. התושבים השומעים את רעש המנוע של המכונית העוברת יוצאים מבתיהם כדי לבדוק בחשדנות מי הם הזרים המשוטטים. הם עונים בהססנות וטוענים שאינם מכירים את שמות השכונות הסמוכות אליהם. בחצרות הבתים הפרטיים ניצבות מכלאות כבשים, ואם במרכז העיר קשה כיום להעביר יותר מחמש דקות מבלי שתעבור ניידת משטרה - הרי שהרכבת ואל וורדה הן שכונות ללא נוכחות כזו. כיום נראה שמשימת חיבור השכונות האלה לתשתיות עירוניות וגביית ארנונה מתושביהן היא משימה בלתי אפשרית. יואל לביא לא רואה כך את הדברים. "ראשית, ארנונה לא קשורה לשירותים שאתה מספק. ניצן צריך לקחת חברות גבייה שזה תפקידן. ללכת לבית המשפט - ולגבות את הכסף".



לא רחוק מכנסיית סנט ג'ורג', סמוך לשוק העירוני, נמצאת מסעדת סובחי. איברהים סובחי, בן למשפחה המנהלת את המקום מאז 1968, חי את בעיות המגזר שלו. "ההזנחה של החינוך והתשתיות, בעיית הסמים בעיר ובעיית הבנייה הבלתי חוקית - כולן דחקו את העיר. שמו אותה בצד.



"צריך להחיל על הערבים את תשלום המסים. הרי אם היתה אוכלוסיה יהודית היו עושים את זה מיד", מגיב סובחי כאשר אני מטיל ספק ביכולת לגבות מסים בשכונות הקשות של העיר. "אם תגיע לכאן ב-19:00, תחשוב שנכנסת למחנה פליטים. אין גנים ציבוריים, אין תאורה, אין מדרכות. צריך לומר לערבים: 'נחבר אתכם לתשתיות אבל תשלמו'. רק שמאיר ניצן לא יחשוב שהוא בא לעשות פיקניק".



בדרך לפגישה עם ניצן בבניין העירייה, אנחנו חולפים על פני שלט המודיע כי "פה נהרג ילד בן 4". 100 מטר אחרי השלט אנו מאטים כדי שלא לדרוס ילדים המשחקים באמצע הכביש.



אבל ניצן, שאליו נשואות עיניהם של תושבי לוד, מודע לכך שניהול העיר לא ידמה לפיקניק. בגיל 79 הוא עובד סביב השעון. הוא נחוש להוכיח את עצמו, על אף שכבר הפגין את יכולותיו פעמים רבות. הוא סיים קריירה צבאית בדרגת תא"ל וכיהן פעמיים כראש עיריית ראשון לציון. כעת הוא יוצא לסיבוב שלישי בלוד, אתגר גדול ללא ספק.



"לוד נמצאת במיקום אסטרטגי ממדרגה ראשונה למפעלים ולעסקים טובים", אומר ניצן, "יש לה יתרונות אדירים. זו עיר עם חן יוצא מן הכלל שדאגו לטשטש, להחריב ולהרוס. איך ייתכן שבכל שנות קיומה, לא בנו ולו מלון אחד לתיירים? איך ייתכן שאין בה שום אטרקציה לשלוש הדתות?"



במידה מסוימת זה מעורר תקווה כשאתה מדבר על בית מלון בלוד, בהתחשב במצב העיר.



"היתרון שלי על אחרים הוא שיש לי הרבה שנות ניסיון בהן הוכחתי שאני יודע לבנות מגדלים באוויר - ולהוריד את היסודות שלהם אל הקרקע. אין לי מה להפסיד ואני לא חייב לאף אחד כלום. הרי במקרה הטוב אני פה עד 2013".



למה במקרה הטוב?



"כי כבר ראינו מקרים שבהם אנשים טובים הוחלפו בגלל זיקה פוליטית. הרי אני פרשתי מפעילות פוליטית כי אין בישראל מפלגות נקיות".



ניצן נמצא בימים אלה בתהליך של גיבוש תוכניות. "אני מתכנן מרכז עיר חדש, כי התוכניות הקיימות לא עונות להשקפתי. אני עובד על ארגון מחדש של העירייה. אני מאמין שיש להפריד בין תכנון לביצוע. לא ייתכן להטיל על מהנדס עיר אחד גם לתכנן וגם לבצע. צריך להקים מחדש את החברה הכלכלית של העיר. אין פה חיי תרבות של ממש, או חיי ספורט. אני אקים עמותה לתרבות ספורט ונופש. אנחנו נמצאים במרחק של שבע דקות נסיעה משדה התעופה. אין סיבה שצוותי אוויר שעוצרים ללילה לא יבואו לפה ויבלו פה. צריך שיהיה כאן מוזיאון עירוני, בתי קפה.



"אני אשנה את המצב התחבורתי. מחלק מהשכונות אי אפשר להגיע באוטובוס אחד לרכבת. אין פה תחנה מרכזית. האוטובוסים מתרכזים במקום דחוק במרכז העיר, והעיר נחצית על ידי מסילות רכבת. תארו לעצמכם כמה זמן לוקח לחצות את העיר מצדה האחד לשני. חייבים לשקע את המסילה או לבנות מחלף. פניתי לשר התחבורה בנושא. כרגע שוכנות שתי אוכלוסיות שונות משני צדי הרכבת.



"אני מנהל בימים אלה משא ומתן עם עסק גדול שצריך שטח של 100 אלף מ"ר ועם עוד פירמה לוגיסטית של רכב. צריכה להיות מערכת מקומית שמעודדת עסקים כאלה. אני יוזם, מנתח מצבים ומנסה לספק את מה שהעיר והתושבים צריכים, ולא את מה שקבוצות מסוימות רוצות. נוח לי. אני לא צריך להיבחר ולהתחבב על התושבים. הבעיה המרכזית של לוד כיום היא הקושי לדחוס יובל של עשייה לתוך שלוש שנים".



יש לך תוכנית למשיכה של אוכלוסיות חזקות?



"לפתח פה את העסקים. כשיש עסקים טובים - יש גם אוכלוסיה פנימית טובה. לא צריך לבקש מאוכלוסיה טובה לבוא לעיר על בסיס אידיאולוגי, כפי שקורה עם הדתיים לאומיים. יש בעיר הזו אוכלוסיה שנשארת בה מתוך בחירה".



אתה לא רוצה לבנות שכונות טובות, כדי למשוך אוכלוסיה חזקה?



"אני רוצה אוכלוסיה אינטגרטיבית. אסור לבנות עיר באמצעות בנייה של שכונות חזקות, כי זה מביא לבידוד ולהריסת הרובד החברתי המאחד. אפשר להכניס גושים איכותיים, אבל אסור לבודד אותם".



אנחנו נפגשים עם ניצן בימים שבהם הוא מתמודד עם שביתה של כל המגזר הערבי בעיר, לאחר שהרס בתים שנבנו ללא היתר בשכונות הערביות. "יום לאחר כניסתי לתפקיד הלכתי למשפחת אבו היים, וביקשתי מהם סליחה על כך שקודמיי הרסו את בתיהם", מספר ניצן. "אמרתי להם שלו הייתי פה זה לא היה קורה, כי הייתי הורס את בתיהם ברגע שבו הניחו את הבלוק הראשון, לא אחרי שנבנו. לגבי בתים קיימים אפעל ככל יכולתי למתן היתרי בנייה. יש לי כיום 700 מבנים בתהליך היתר".



איך בכלל בנויים הבתים ללא היתר?



"אלה בתים שבנויים היטב. אנשים חיים טוב מבפנים ורע מבחוץ".



אז למה השביתה עכשיו?



"הרסתי להם ברגע שניסו להקים קרוואנים. האירועים הנוכחיים הם תוצאה של התססה פוליטית מצדם של יהודים. אלה פעילים הטוענים שהם רוצים שלום, אבל חיים רק מהסכסוך. לא מהשלום".



אבל בעיית הבנייה הערבית ללא היתר הרי נובעת מכך שהערבים צריכים מקום לגור בו.



"בשכונת רמז יש תוכנית ל-200 יחידות דיור לציבור הערבי בלבד. מי שמתנגד לזה כרגע הם דווקא הערבים".



למה?



"למה? כי עורכי הדין מחפשים פרנסה".



הבעייתיות של לוד אכן מתבטאת בכך שגם במקרים שבהם יש עניין של העירייה לשקם שכונות קשות - היא עשוייה להיתקל במחסום. המחסום נובע מהעימותים שבכל זאת קיימים בין ערבים ליהודים, והביאו את האוכלוסיה הערבית למצב שבו כל ניסיון שיקום נחשד כתוכנית לייהוד השכונה. בסיור בשכונה המעורבת רמת אשכול מוצגת לנו גינת משחקים שאותה שיקמו בעבר, ונשרפה מיד לאחר מכן מכיוון שהשיפוץ נתפש בעיני הערבים כאמצעי להחזרת היהודים לשכונה. תושב העיר החושש להזדהות מספר על חיילים יוצאי העדה האתיופית המתגוררים בשכונה ופוחדים לחזור הביתה עם מדים מחשש שיתנכלו למשפחתם או יתקפו אותם.



לוד היא לא ראשון לציון



למרות חזותה של לוד, שנראית מייאשת למי שמגיע מבחוץ, היתרון שלה הוא בתושביה. גם ב-2011, אחרי עשור שבו מודיעין ושהם החדשות גזלו מלוד אוכלוסיות חדשות שהיגרו מערים סמוכות, נותר בה גרעין קשה של תושבים שאוהבים את העיר ומאמינים ביכולת לשקמה. בתוך הספרייה העירונית, שבכניסה אליה מתנוססת כתובת הגרפיטי "זין על המשטרה", פגשנו שלוש עובדות של המקום המגדירות את עצמן "ציוניות ללוד". הן מדברות על עיר חמה עם אנשים חמים, עיר שבה הן מרגישות בטוחות. בתוך הספרייה פגשנו את עובדי עמותת "מחשבה טובה", המנכ"ל דניאל וייל והמפעילה המקומית הדס בוקר. השניים מפעילים עמדות אינטרנט עבור התושבים במחיר סמלי של שקל לשעתיים של עבודה. הם גם מספקים קורסי הכשרה לתושבים, ומספרים על רשימת המתנה של 40 תושבים לקורס בדיקות תוכנה.



הם מודים כי האוכלוסיה בלוד קשה, וכי כשמדובר באוכלוסיה הערבית למשל - חברי העמותה נדרשים לעבור ראיון לפני שהגברים מתירים לאשה לעבור קורס מזכירות מקצועית. "צריך להתגבר על הביורוקרטיה הכלכלית בעירייה", אומרת בוקר כשהיא נשאלת על המפתח לשינוי. "עובדה שבת ים השתנתה וגם רמלה", היא אומרת.



מאיפה מתחילים?



"מהביטחון. ממה ג'וליאני התחיל? הוא הטיל קנסות על מעבר באור אדום ודו"חות חנייה".



גם בני סמואל, ששימש בעבר כיו"ר ועד התושבים העירוני של לוד, חושב שהביורוקרטיה הכלכלית היא שתקעה את העיר במקומה. "היתה בעבר סיטואציה שבה אתה מסכם עם ראש העירייה על משהו, סוגר אתו - והגזבר לא חותם לך. העירייה ניצלה מגירעון אבל אנחנו עוד נעמוד מול הסיטואציה שבה הניתוח הצליח - אבל החולה מת. לוד זו לא ראשון לציון. כל המבנה עקום. אנחנו מדברים על 25 שנה של מבנה עקום ורקוב שצריך לתקן מהשורש", אומר סמואל.



מאיר ניצן עובד קשה. בחודש שחלף הוא הוציא לדרך מכרז למצלמות האבטחה העירוניות שמתעכב כבר ארבע שנים, ושינה את תמהיל השכונה החדשה שאמורה להיבנות - אחיסמך - כך שתכלול אוכלוסיה הטרוגנית ולא חרדית בלבד. כמו כן, הוא הוציא לדרך את פרויקט השיטור העירוני.



יואל לביא מכיר היטב את הקשיים שיעמדו בדרכו של ניצן. "ברשויות המקומיות מעטפת הצרכים תמיד גדולה משמעותית ממעטפת המשאבים", אומר לביא. "הדרך היחידה לטפל בזה היא גיבוש תוכנית רב-שנתית, תוכנית שבה אתה קובע סדרי עדיפויות - מה תעשה בכל שנה. הקדנציה הראשונה שלי למשל הוקדשה כמעט כולה להכנת תשתיות. קודם כל צריך לספק מים לתושבים. הקדנציה השנייה הוקדשה להשקעות מסיביות בחינוך, להפיכת בתי הספר לראויים. הקדנציה השלישית אופיינה בהשקעות בדרכים, והקדנציה הזו - בהמון כסף שאנחנו משקיעים בגינות. אתה מקיים 50 פרויקטים בשנה, ואתה צריך לתכנן נכון את התקציב שבידיך. מה שחשוב הוא לא לבנות על השלטון המרכזי בירושלים. הוא לא יפתור שום בעיה. אתה חייב לטפל לבד בבעיות עם ועדות ההיגוי שלך.



"לוד זכתה בפיס. לא כל יום מזדמן אדם כמו ניצן לנהל עיר. אני מקווה שהמערכת לא תילחם בו. אם לא ישתפו אתו פעולה אדם במעמדו פשוט ילך. הוא וחנניה גיבשטיין, שקדם לו בעיריית ראשון לציון, בנו שם אימפריה. תנו לו חודש-חודשיים ותראו".



תושבי לוד למודי האכזבות כבר לא מצפים ליותר מדי. גם מציאות מעט יותר טובה תספק אותם, כפי שמנסח זאת חיים סגל: "אם ניצן ייתן פה חמש שנים - זה מספיק". התשובה לשאלה אם כדאי לקנות כיום דירה בלוד תלויה במאיר ניצן. כדאי לזכור שגם ממחיר של 590 אלף שקל לדירה, יש לאן לרדת.



162 מיליון שקל מחכים לאיש ביצוע



באוקטובר 2010 התבטא גל האלימות בלוד ברצח עשירי בעיר בשנה אחת. שורת הרציחות עוררה הד ציבורי והובילה לנקיטת כמה צעדים: ראשית החליטה הממשלה על מינויו של מאיר ניצן לראש עיריית לוד ואושרה תוכנית סיוע בהיקף של 160 מיליון שקל להצלתה. במקביל מונה מפקד חדש למשטרה המקומית והוחלט על תוכנית בהיקף 10 מיליון שקל שיושקעו בביטחון. במסגרת התוכנית אמור להיאסף הנשק הבלתי חוקי בעיר, לוד תוכלל במודל "שיטור עירוני", תיפרש רשת מצלמות בעיר ויוקם מוקד שליטה מרכזי.



לפי התוכנית יוקצו 30 מיליון שקל לשיקום תשתיות עירוניות בשכונות מרכז העיר, לפיתוח תשתיות בשכונות קיימות ולאכיפת איסור הבנייה הבלתי חוקית. בנוסף, 7 מיליון שקל יושקעו בהסדרת הבנייה הבלתי חוקית בשכונת פרדס שניר ובסלילת כבישים ותשתיות במטרה לשפר את איכות החיים בשכונה. כמו כן, משרד השיכון ישווק 3,000 יחידות דיור לציבור הערבי בלוד ו-4,500 יחידות דיור לזוגות צעירים, אנשי כוחות הביטחון והמגזר החרדי. כן הוחלט על השקעת 60 מיליון שקל בתחבורה בעיר ו-42 מיליון שקל בחינוך העירוני ובתגבור מערך הרווחה העירוני. 10 מיליון שקל יושקעו בתשתיות בטווח הארוך. צוות תכנון בראשות האדריכל דני לזר התחיל לפני כשישה חודשים בהכנת תוכנית מתאר חדשה ללוד, שאמורה להתוות את התפתחותה ב-20 השנים הבאות.



* צילום: אייל טואג