>> זרם הדיווחים והתמונות הקשות מיפאן בשבוע האחרון לא נותן מנוח. האסון הענק שחווה אחת המדינות המסודרות והמאורגנות ביותר בעולם הוא מטלטל - לא רק ברמה הגלובלית, אלא גם ברמה הפרטית. אם זה קרה להם, זה יכול לקרות לכל מדינה שמחזיקה במתקנים רגישים - מתקני כור, מכלי אמוניה, מפעלים פטרוכימיים ועוד - וכאלה מצויים בשפע גם בישראל. האם אנחנו ערוכים לתרחישים כמו רעידת אדמה ופגיעת טיל - ואפילו לתרחיש קל יותר כמו טעות אנוש של עובד - במתקנים מסוג זה?
דבר אחד בטוח: למתים כתוצאה מאסון נרחב לפחות יהיה היכן להיקבר. כבר בימים אלה צריכה להיות מאושרת תמ"א 19, תוכנית מתאר ארצית למקרה של אסון גדול בישראל. כדי למנוע תחלואה המונית כתוצאה מהצטברות גופות, גובשו יעדים לאתרי קבורה זמנית ברחבי הארץ - כפי שהיה במלחמת יום הכיפורים - ונקבע שהגופות יזוהו באופן זמני, ייקברו ארעית, ולאחר מכן יועברו לאתר קבורה קבוע.
עם ישראל, אין ספק, תמיד ידע לדאוג למתיו. אבל בכל הנוגע לאלה שחיים פה, המצב מורכב יותר. בישראל יש לא מעט מפעלים מזהמים, שפגיעה בהם יכולה להגדיל בשיעור ניכר את מספר ההרוגים והפצועים במקרה אסון.
רעידת האדמה החזקה האחרונה בישראל התרחשה ב-1927: זעזוע בעוצמה 6.25 בסולם ריכטר הביא למותם של 500 בני אדם ולפציעתם של 700. 90 שנה קודם לכן, ב-1837, גרמה רעידת אדמה חזקה לתוצאות קשות אף יותר: אלפי הרוגים, גלי צונאמי מהכנרת וחורבן של הערים טבריה וצפת.
נכון, אי אפשר להשוות בין ישראל של היום לישראל ההיא. החדשות הטובות הן שהבניינים של ימינו חזקים הרבה יותר. זקני צפת שהתגוררו בהרים לפני 100 ו-200 שנה לא התעסקו בחיזוק מבנים ובתוכניות מתאר, כמו תמ"א 38 שאושרה לפני שש שנים. אבל יש גם חדשות רעות. הפיצוץ בכור שבעיר פוקושימה ביפאן הוא תזכורת לתרחיש גרוע במיוחד, שבישראל לא עושים די כדי להתכונן אליו. ב-1927 לא היו בישראל מפעלים מסוכנים, שלא להזכיר שני כורים גרעיניים שעשויים לקרוס בקול גדול במקרה של אסון. נוסיף לכך את העובדה שרעידת אדמה בשנות ה-2000 תמצא מדינה צפופה הרבה יותר, עם 7 מיליון תושבים לעומת מאות האלפים שחיו בה בעת הרעידות הקודמות - והמחיר עלול להיות בלתי נסבל.
שלוש חביות נפץ גדולות
חבית הנפץ הגדולה ביותר היא באזור שרק לפני חמש שנים ספג במשך שבועות ארוכים טילים מכיוון צפון - מפרץ חיפה: שם שוכנים בתי הזיקוק, המפעלים הפטרוכימיים, מסוף הכימיקלים בנמל ובו מכל אמוניה ענק, תחנת כוח של חברת החשמל, מפעלי חברת חיפה כימיקלים, מפעלי חוד מתכות, מפעלי דשנים וחומרים כימיים, מפעלי מלט, מפעלי צבע ופלסטיק ועוד - וכל זה לצד ריכוז האוכלוסייה הגדול והצפוף של חיפה ויישובי הקריות. בשנים האחרונות יש עימותים וויכוחים בין המשרד להגנת הסביבה לפעילים מטעם האוכלוסייה לגבי רמת המוכנות של מפעלים אלה למקרה אסון.
"זה אזור שמתרבים בו כל הזמן מרכזי הקניות. יש בו תוכניות מגורים בשוליים, והוא מקיף מכלול סיכונים", מסביר איתמר בן-דוד, מנהל תחום התכנון בחברה להגנת הטבע ונציג ארגוני הסביבה במועצה הארצית לתכנון ובנייה. "יש תוכנית מתאר ארצית בשם תמ"א 30 שהיתה תקועה במינהל התכנון הרבה שנים. היא מגדירה איזה מפעלים צריכים להישאר באזור ואיזה צריכים לזוז. מנקודת ראותי כגורם סביבתי, זו לא תוכנית מדהימה כי היא לא מנקה את האזור, אבל אישרנו אותה כי היא מאוזנת. כרגע, משרד התחבורה מתנגד לה ותוקע את זה. זו שערורייה מהגדולות שיש במערכת התכנון", אומר בן-דוד.
ממשרד התחבורה נמסר בתגובה כי הוא "בוחן בימים אלה את תמ"א 30 באזור מפרץ חיפה ויגבש את עמדתו בקרוב. עמדת המשרד מתייחסת לתשתיות התחבורה במפרץ ולא לסוגיית החומרים המסוכנים שאינם בתחום סמכותו".
אחרי מפרץ חיפה, הבאה בתור היא חדרה: לתחנת הכוח שעל שפת ימה של העיר חברו בשנים האחרונות מתקן התפלה - תהליך שלא רבים יודעים כי הוא מערב כימיקלים - ועתיד להצטרף מתקן קליטת גז. בהמשך, לכיוון דרום, נמצא ריכוז התשתיות של אשקלון - עוד אזור שסופג טילים - שכולל תחנת כוח, חוות מכלים לאחסון גז בישול (גפ"מ) ותזקיקי נפט. בנוסף, החברות נובל ודלק מעוניינות בימים אלה להשיג נקודת קליטה נוספת מקידוח הגז תמר גם באשקלון.
בנוסף לשלושת הריכוזים הגדולים האלה, תושבים רבים בריכוזים עירוניים בישראל חיים, עובדים ועורכים קניות בסמוך או ממש על מצבורים של חומרים מסוכנים. מתחת לאדמת קרית אתא, למשל, מסתתרת חוות מכלי הגז הגדולה בישראל, שכבר שנים ארוכות דנים בהעברתה. חוות הגז של באר שבע, שבה מאוחסנים יותר מ-500 טון של גז בישול דליק, שוכנת באזור התעשייה ליד תחנת הרכבת - אזור מסחרי המושך קהל רב. אם ממשיכים לאזור הדרום מגיעים לאזור רמת חובב - שם נמצאים מפעל הכימיקלים של מכתשים, מפעלי תרכובת הברום ועוד מפעלים קטנים יותר. גם מסוף של כיל באילת, היושבת במרכז השבר הסורי-אפריקאי, מאחסן בקרבו חומרים מסוכנים רבים.
תג מחיר לחיי אדם
הרבה מאוד פוליטיקה יש מאחורי מיקום המפעלים. הרשויות המקומיות בישראל מודעות לסכנות במפעלים אלה ומתברר כי המושג האמריקאי nimby - ראשי תיבות של הביטוי not in my back yard - תקף גם בישראל. כך, במקור מתקן הגפ"מ באשקלון אמור היה להתפצל לשלושה מוקדים - כשאחד מהם היה אמור להיות באזור ראשון לציון. אבל עד היום, אושר מתקן רק באשקלון. לטענת גורמים בתחום איכות הסביבה, הדבר קשור לכך שהעיר לא היתה די חזקה מבחינה פוליטית, לעומת ראשון לציון שבראשה עמד אז מאיר ניצן, ובגבולה גר גם מי שהיה אז שר התשתיות, בנימין בן-אליעזר.
אבל הסוגיה אינה רק פוליטית. קשה להחליט היכן להעביר את הגבול כשמדובר בקרבתם של מפעלי תעשייה לריכוזי אוכלוסייה. כך, למשל, קירור מוצרי החלב בכל תשלובת תנובה מבוסס על אמוניה. עבור עשרות הקיבוצים בישראל שבהם מפוזרים מתקני תנובה, המשמעות יכולה להיות בעייתית: "כל קיבוץ שבתוכו מפעל נמצא במצב רגיש. יש גם הרבה מפעלי היי-טק שמחזיקים חומרים רעילים", אומרת ד"ר סיגל בלומנפלד, שמרכזת את התוכנית למצבי אסון באוניברסיטת חיפה, וחקרה את מיקום המפעלים המסוכנים בישראל. "אין כיום בישראל מפעלים שבאמת מרוחקים מאוכלוסייה", היא מסבירה. "מצד אחד, אין לנו קיום ללא תעשייה, ומצד שני, לא צריך להימנע מקונפליקטים. הרבה כוחות פועלים במגרש הזה: גורמים נדל"ניים, ראשי מועצות שרוצים להגדיל את הארנונה בשטחם וכמובן בעלי המפעלים.
"הבעיה היא שאין ראייה מערכתית בתחומים האלה", אומרת ד"ר בלומנפלד. "אין הגדרה מה ישראל מוכנה לקבל כסיכון קביל. לכל דבר יש תג מחיר, ולצערנו גם לחיי אדם. הסבירות היא שהאירוע המערכתי הזה יקרה בסופו של דבר, השאלה היא אם מוכנים לספוג אותו כשזה יקרה. אבל בישראל לא דנים בסיכון קביל, מעדיפים לומר ש'שערה משערות ראשינו לא תיפול'. בפועל ראינו שאפילו ביפאן, מדינה שאין ערוכה ממנה - לא הצליחו. מדינה חייבת לומר לאזרחים מה היא עושה ומה לא, ולא לבלבל את הציבור".
באילו תרחישים בדיוק מדובר?
"בתקלה חמורה. התרחיש הסביר ביותר הוא תקלת אנוש, או מישהו עם מלגזה שגורם לתקלה. אבל התרחיש הכי חמור הוא מצב שבו המכל כולו יתבקע כתוצאה מטיל או רעידת אדמה".
מה הפתרונות האפשריים?
"צריך להחליט אם מרחיקים את המפעלים למדבר או ללב ים - או משאירים אותם במקומם. במקום לקרר מתקנים באמוניה, אפשר לקררם באמצעות גז פריאון, שהוא מסוכן פחות אבל פוגע יותר באוזון - אבל ישראל לא הגיעה לשלב שהיא יודעת עם מה היא רוצה לחיות ועם מה לא".
פגיעה ברדיוס של 400 ק"מ
בלא מעט מהמקרים הבחירה היא בין זיהום לטווח הקצר, לבין אסון אנושי ואקולוגי במקרה של תקלה. בעיקר נכון הדבר לכורים הגרעיניים, שמספקים אנרגיה מזהמת פחות, אבל מסוכנת הרבה יותר. שני כורים פעילים יש כיום בישראל - בדימונה ובנחל שורק.
גם אם הכור יעמוד ברעידה, הרי שבמקרה של יפאן לדוגמה, מעריכים כי קריסת מערכת החשמל הביאה לכשל במערכות הקירור. הגיבוי של הגנרטורים לא פעל - והכור התחמם ברמה מסוכנת. בישראל, לסכנה של אסון טבע או תאונה אנושית מצטרפת סכנת תקיפה ביטחונית.
דו"ח של ארגון גרינפיס שפורסם בחו"ל טוען כי בעוד שבמקרה של תקלה בכור בשורק התושבים יצטרכו למצוא מחסה בבתיהם ואולי אף להתפנות מאזור ברדיוס של כמה קילומטרים סביב המפעל, הרי שבמקרה של תקיפה צבאית, מיקום הכור בשורק - רק 30 ק"מ מתל אביב - מחייב להביא בחשבון גם את ההשפעה על אוכלוסיית גוש דן כולו. במקרה של הכור בדימונה מדברים בגרינפיס על תאונות חמורות יותר, כמו פיזור אורניום מהכור, בהתאם לתנאי הרוח וכיוונה ביום התאונה, מה שיכול להיות רעיל מאוד לתושבים סביב המתקן.
לפי גרינפיס, גילו של הכור בדימונה מעורר דאגה. הדו"ח מצטט את פרופ' עוזי אבן, מדען בכיר לשעבר בדימונה, הטוען כי הכור מסוכן ולא בטוח וכי יש לסגור אותו. הוא ציין כי פעולתם של כורים המגיעים לגיל מופלג כזה מופסקת בדרך כלל וכי אם נכונים הפרסומים הזרים, אזי הכור בדימונה פעל בהספק גבוה יותר מכפי שנועד לו, ובכך הואץ תהליך ההזדקנות שלו. לפי גרינפיס, "התכה" של הכור בדימונה - כפי שאירעה באופן חלקי ביפאן - עלולה להשפיע על אזור המגיע לרדיוס של 400 ק"מ, משמע עד קפריסין, ירדן והשטחים.
דאגה במשרד להגנת הסביבה
מי שומר עלינו? במשרד להגנת הסביבה מסבירים כי המשרד מעניק למפעלים היתרי רעלים ורשאי לשלול אותם במקרה של אי עמידה בתנאים. המשרד בודק אם הם עלולים לסכן את האוכלוסייה סביבם בהתאם לתרחישי תאונות ורעידות אדמה - ועל תרחישי המלחמה אחראי פיקוד העורף. אבי שפירא, יו"ר ועדת היגוי רעידות אדמה במשרד התשתיות, מסביר כי הדרישות ממפעלים העוסקים בחומרים מסוכנים חמורות פי כמה וכמה מהדרישות מכל בניין אחר. "השאיפה היא שהתקלה תישאר בתחום המפעל", הוא אומר.
אלא שאפילו גלעד ארדן, השר להגנת הסביבה, מודאג. "לצערי, אני לא יכול להגיד שכל המפעלים ערוכים עכשיו לרעידת אדמה. בשנתיים האחרונות אנחנו מטמיעים שיטה חדשה שמחייבת את בעלי המפעלים לבצע סקר סייסמי ופעולות הנדסיות", אומר ארדן. "יש כאן בעיה ברמה הלאומית. יותר מדי גורמים מטפלים בנושא, אבל אין בעל בית אחד - משרד הביטחון, הג"א, פיקוד העורף. קשה לי לומר מי הגורם הבכיר האחראי".
חוסר התיאום, לפי ארדן, בא לידי ביטוי למשל בפעילותו לגבי מכל האמוניה במפרץ חיפה. לאחר מלחמת לבנון השנייה הוקמה ועדת הרצל שפיר, שקבעה איזה אמצעי מיגון נדרשים כדי למזער סיכונים במצבי חירום. "כשנכנסתי לתפקיד החלטנו לבצע את המיגון", מספר ארדן. "אבל התברר שעיריית חיפה לא מוכנה להוציא היתר בנייה למיגון - כי היא טוענת שכל המפעל הוקם ללא היתר. הבעיה מורכבת יותר, גם כי במקביל פיקוד העורף כותב לנו שהתרחיש של הג"א לנפילת טילים לא כולל פגיעה ישירה. זה קורה באותה מדינה שמבקשת הגדלת תקציב הביטחון להצטיידות נגד טילים חכמים שיודעים לפגוע נקודתית. הודענו לחיפה כימיקלים שאם עד יוני הם לא יבנו מיגון עילי, נשלול להם את היתר הרעלים. אבל אז הם בטח יפנו לבג"ץ".
ארדן יודע על מה הוא מדבר. לחוות הגז בבאר שבע הוא החליט לשלול את היתר הרעלים כבר לפני שנתיים, "על רקע נפילת הטילים באזור". תגובתן היתה פנייה לבית המשפט, שהשהה את ההחלטה. הממשלה דנה בנושא והחליטה שהן יפנו את מכליהן מבאר שבע רק בסוף 2012 - ארבע שנים אחרי מתן ההוראה. אבל החברות מתעתדות לערער על ההחלטה הזו שוב.
ברעידת האדמה הקודמת לא היו לישראל כורים גרעיניים
מאת חגי עמית
18.3.2011 / 7:16