>> אין ויכוח: דן חלוץ ראוי לפוליטיקה והיא ראויה לו. המתפקד הטרי של מפלגת קדימה הוכיח באחרונה שהוא רגיש מאוד לבעיות החברה ויש לו גם דרכים לפתרון. בנושא הצבאי הוא כבר הוכיח יכולות מרשימות בעת ששימש רמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה, אז מי צריך יותר? גם הבנה בביטחון וגם בחברה.
לפני כמה ימים הוא היתווה בתקשורת מצע חברתי נוקב. הוא איבחן באופן אנליטי את הבעיה המרכזית של החברה הישראלית: הפערים הגדולים בין עניים לעשירים, ואף לא היסס לקבוע שיש צורך ב"הקטנת הפערים". הוא אף הוסיף ש"אין לדחות את הטיפול באיום האמיתי: המשבר החברתי". איזה חידושים מסעירים, איזה ניסוחים אמיצים.
"עלינו לחזק את הלכידות החברתית", הוסיף חלוץ. "עלינו להכשיר את הדורות הצעירים להשתלבות בתעשיות מתקדמות", דרש בלהט; דברים חסרי תקדים ומקוריים להפליא, שמשתווים רק לנאומיו המונומטליים של דמוסתנס.
אלא שימים ספורים לאחר פרסום המסה החדשנית, התפרסמו נתוני השכר של הרמטכ"ל לשעבר. ב-2008-2010 הוא היה מנכ"ל קמור מוטורס, יבואנית ב.מ.וו. כאשר מונה לתפקיד, קיווה הדירקטוריון שהוא "ישפיע לטובה על הפיתוח העסקי של החברה". כיום חושבים בדירקטוריון קצת אחרת.
מחיר המניה של יבואנית, שהיה בעת כניסתו של חלוץ לתפקיד 11.9 שקל, צנח ל-7.2 שקלים ביום עזיבתו, כך שמדובר בכישלון חרוץ. כתוצאה מכך, האופציות שקיבל חלוץ נהפכו לניירות חסרי ערך. אבל הוא קיבל גם שכר, כ-5.2 מיליון שקל לאותן שלוש שנים - סכום שגבוה ב-50% מהרווח הנקי של החברה (יש להוסיף לשכרו גם את שווי האופציות שקיבל לפי נוסחת בלק אנד שולס, אבל נוותר). לבי לבי על המשקיעים במניות החברה, שהאמינו בחלוץ אך הפסידו כ-40% מכספם בתקופת כהונתו.
איך כל זה מסתדר עם המסה שכתב? הרי הפערים גדלים כאשר מנהל מקבל שכר גבוה שעומד בניגוד לתוצאות הכספיות שהשיג.
יש עוד בעיה קטנה עם חלוץ. כאשר הוא שימש רמטכ"ל, הוא תבע מדי פעם את הגדלת תקציב הביטחון. חלוץ ידע שכל הגדלה בתקציב הביטחון באה על חשבון הקטנת תקציבי החברה והרווחה, אך זה לא הפריע לו כאשר היה בעמדת הכרעה. הוא היה יכול לומר אז: אני אייעל את הצבא ואחסוך בתקציב כדי להעביר מיליארד שקל מהביטחון לתקציבי החברה; הוא לא אמר. אבל כיום הוא אומר ש"האיום האמיתי הוא המשבר החברתי". אם כך אולי כדאי שלא יכתוב על בעיית הפערים, אלא על בעיית הצביעות?
בכל מקרה, הכי קל זה לעבור לכנסת. שם אין דו"ח רווח והפסד. שם אין דירקטוריון. שם אין משקיעים מאוכזבים. שם אפשר להפריח סיסמאות, לקשקש במלים ולברבר את עצמך לדעת.
טול קורה מבין עיניך
אין מה לדאוג: ראש אגף התקציבים באוצר, אודי ניסן והממונה על השכר באוצר, אילן לוין, מדברים ביניהם. הם אפילו מעריכים זה את זה. ניסן ולוין אינם אנשים שישברו את הכלים. הם בדיוק ההפך מכך. הם מסוגלים להתווכח ולא לרדת לרמה האישית. הרי שניהם אנשים הגונים.
נכון שהיו ביניהם חילוקי דעות בנושא הסכם השכר עם העובדים הסוציאליים - ניסן רצה לתת להם תוספת שכר של 17% בלבד, בעוד שלוין הסכים לתת להם תוספת שכר של 25% - אלא ששניהם אינם הקובעים הסופיים. שר האוצר הוא שקובע, ויובל שטייניץ הכריע לטובת לוין.
היה עוד סעיף אחד לוויכוח. ניסן אמר שהאוצר לא צריך לקבוע לעמותות את גובה השכר שהן משלמות לעובדים הסוציאליים. הוא טען כי אנחנו נעלה להם את התעריף - והם יעשו עם התוספת לפי הבנתם; לא נקבע להם כמה לשלם לעובדים סוציאליים, כמו שלא נקבע להם כמה מזכירות להחזיק; הם יישפטו לפי איכות השירות שהם נותנים, זה הרי שוק פרטי.
לעומתו, לוין אמר שעל האוצר להתערב ולקבוע את שכר העובדים הסוציאליים גם בעמותות הפרטיות. גם במקרה זה הכריע שטייניץ לטובת לוין, ואז החליט ניסן לצאת מתהליך המשא ומתן כאשר הוא משאיר אותו לסגנו, משה בר סימן טוב.
צריך להבין שבבסיסו של דבר, הממונה על השכר הוא תמיד "הטוב" שרוצה לסגור הסכם, בעוד שהממונה על התקציבים הוא "הרע" שצריך למנוע חריגה בתקציב.
אבל ניסן יכול לבוא בטענות רק לעצמו. הוא היה זה שהוליך את המהלך השגוי של הגדלת מסגרת ההוצאה בתקציב, וכך שידר לכולם: יש לי. הוא היה זה שדיבר על הצורך בהפסקת הקיצוצים בתקציב ועל חשיבות השירות הציבורי. הוא זה שאמר בראיון עיתונאי ש"באוצר לא מדברים על קיצוצים, אלא על תוספות". זה משפט שאסור לממונה על התקציבים לומר אפילו אם הוא חושב כך. אלה מלים שמזמינות לחצים. אלה מלים שיעלו לנו מיליארדים.
אולי ניסן לא יודע, אך בפגישה הראשונה שנערכה בין הרופאים לאנשי האוצר, בנובמבר 2010, נכנס יו"ר הסתדרות הרופאים, ליאוניד אידלמן, לחדר המשא ומתן כאשר הוא מציג לראווה את גזיר עיתון עם הציטוט מדברי ניסן שהובאו לעיל. החיים והמוות ביד הלשון.
יהיה חסר בכנסת
היום פורש ח"כ חיים (ג'ומס) אורון מהכנסת. בראיון הפרידה שלו ב"מוסף הארץ" ב-18 במארס, ביקר אורון את ח"כ שלי יחימוביץ' ואמר שמי שרואה עצמה סוציאל-דמוקרטית לא יכולה להיות רגישה לבעיות העוני רק של בני עמה, אך להיות אדישה למצוקות ולעוני של מי שגר ק"מ מפה, בשטחים הכבושים.
אורון כמובן צודק. הוא גם יודע שיחימוביץ' עושה חשבון קר וציני: כך גם המתנחלים יכולים לאהוב אותה, ולעזאזל העקרונות הסוציאל-דמוקרטיים. יחי הפופוליזם.
ג'ומס היה ח"כ מצוין. חרוץ, עם השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית אמיתית. לפני שבוע כתבתי מאמר שבו כרכתי אותו יחד עם יחימוביץ' בטענה שגם הוא רוצה לקבוע את שכר הבכירים בחוק. כתבתי שג'ומס הציע להגביל את שכר הבכירים בחברות הבורסאיות ל-45 אלף שקל בחודש, לפי שכרו של שופט עליון.
הייתי צריך להבין כבר אז שלא יכול להיות שתהיה לו עמדה דומה לעמדתה של יחימוביץ'. ואמנם, ג'ומס התקשר ואמר לי שהצעתו היתה להגביל ל-45 אלף את השכר בחברות הממשלתיות, ולא הבורסאיות. וזה הבדל גדול, כי הצעתו תפגע בעצם בכל אותם מחסנאים בחברת החשמל או נתבים בנמל אשדוד שמרוויחים שכר מטורף ולא הגיוני, שמגדיל את הפערים בחברה.
יש לג'ומס הצעות מפורטות לטיפול בשכר בחברות הבורסאיות: לא להכיר בשכר שיותר מ-200 אלף שקל בחודש לצורך מס, לטפל בנושא פירמידות השליטה ולהעביר את ההכרעה בנושא השכר מהדירקטוריון לאסיפה הכללית.
ג'ומס יהיה חסר בכנסת.
מכה קלה בכנף השמאלית
נחמיה שטרסלר
23.3.2011 / 7:00