רוצים לבלות ערב עם עשירים? תכינו 5,000 שקל לבקבוק שמפניה

הפעם היחידה שבה הרגשתי כבת אצולה אמיתית היתה בעיצומו של טיול תרמילאים בניו זילנד. אבי קפץ לביקור חטוף והתעקש לישון במקומות שבהם חברתי ואני מתאכסנות. הזמנתי מקום באכסניית תרמילאים שגרתית למדי, אבל הוא העיף בה מבט חטוף והודיע נחרצות שהוא לא מתכוון להעביר ולו לילה אחד בחור מוכה הפשפשים הזה. הוא לא הביא בחשבון את העובדה שנקלענו לסוף שבוע של חג הפסחא, שבו אלפי ניו-זילנדים יוצאים לנפוש ברחבי מדינתם ולא משאירים מיטה פנויה שתהיה בגבולות הסביר - עבור אבי, כמובן. כך מצאנו את עצמנו מכתתים רגלינו בין מלונות העיר, מנסים למצוא מקום שיקבל אותנו. כמוצא אחרון הגענו למלון הכי מפואר בעיר, שהשתייך לרשת בינלאומית מוכרת, והתחננו לקבל חדר. פקיד הקבלה הנחמד ניסה לשלוח אותנו משם בחביבות והסביר כי הם בתפוסה מלאה בגלל החג, אבל כשהבחין בפני הבנות המיוסרים והמיואשים עד דמעות, אמר לאבי שהסוויטה שלהם ריקה והוא מוכן לתת לנו אותה במחיר מיוחד. אבא הסתכל עלינו בבעתה - נמרחות בעייפות עם בגדינו המאובקים והמהוהים על ספות הלובי באופן שלא הולם את המקום - והסכים מיד לעסקה. הבל בוי נקרא לקבלה לסחוב את התיקים המטונפים שלנו אל הסוויטה.



בעודנו מתהלכים במסדרונות המלון לעבר החדר המשודרג, רץ אלינו פקיד הקבלה בהיסטריה, ומשברי המלים שיצאו מפיו בעוד הוא מתנשף בכבדות, הצלחנו להבין שחלה טעות וכי הסוויטה שהובטחה לנו נתפסה. "ניאלץ להעביר אתכם לסוויטה המלכותית, במחיר הסוויטה הרגילה, אבל מחר תצטרכו לעבור לחדר רגיל", התנצל.



כשנפתחה הדלת אל הסוויטה המלכותית, לא הצלחנו לדבר מרוב התרגשות. הסוויטה היתה בת שתי קומות: הראשונה הכילה סלון מפואר, שולחן אוכל ענק מעץ כבד ומרשים ובר מפנק שבו מגוון משקאות בבקבוקי קריסטל נוצצים. השנייה הכילה שני חדרי שינה ענקיים ועוד סלון קטן, למקרה הצורך. גולת הכותרת היתה חדר ספא יפהפה עם ג'קוזי גדול במרכזו, שאליו זרמו מי גופרית תרמיים היישר ממעמקי האדמה.



שתי התרמילאיות - שהתרגלו ללינה משותפת ולמקלחות מעופשות - התהלכו כמסוממות בין החדרים ולא ידעו איך למצות עד תום את כל האטרקציות שהציעה להן הסוויטה. כשהתפנינו משם למחרת בבוקר, לשלושתנו היה ברור שלא נזכה שוב להתארח ברמה כזו, בטח שלא בזמן הקרוב.







מתוך רצון לשחזר את אותה תחושת שייכות חד פעמית שהרגשתי אז לאלפיון העליון, יצאתי למסע בעקבות מקומות הבילוי של החברה הגבוהה. השגתי לעצמי הזמנה למסיבת ולנטיינז אקסקלוסיבית למוזמנים בלבד, עם כללי לבוש נוקשים ביותר: נשים בשמלות אדומות, גברים בחליפות שחורות. "אין דבר כזה 'over dressed'", כתבו המארגנות בהזמנה למסיבה, שנותנת החסות שלה היה מותג שמפניה מוכר ויוקרתי, מהסוג שלא תיתקלו בו בברים מן השורה.



שמלתי האדומה הושגה לבסוף בדם, ביזע ובלא מעט דמעות: בבוקר שישי ארוך ומייגע, כיתתי רגליי ברחוב דיזנגוף בתקווה למצוא שמלה שלא תיאלץ אותי להשתעבד לנצח לחברת האשראי. כפות רגליי דיממו בגלל נעלי העקב שנעלתי למקרה שאצטרך אותן למדידות; השמש החורפית התל-אביבית לא ריחמה עלי והשילה ממני אינספור טיפות זיעה; ודמעות גדולות של ייאוש חרשו את לחיי כשהבנתי שלא אצליח למצוא את שמלת הרפאים האדומה שביקשתי.



יום לפני המסיבה חלפתי על פני חנות יד שנייה ונכנסתי אליה, למרות שהייתי סקפטית לגבי האפשרות שאמצא שם את שמלת הסינדרלה שלי. אך כשמדדתי את שמלת המיני, שאמנם סבלה מחוסר תקניות כי היתה אדומה-שחורה, ידעתי שזו שמלת הנשף שלי: וינטאג' אמיתי במצב מעולה ובגזרה יפהפייה, והכי חשוב - במחיר של 170 שקל בלבד (במקום 1,800-1,000 שקל שהייתי משלמת בחנות מעצבים).



האחראיות לאירוע היוקרתי והרומנטי הן מריה שוור, 30, ואסתי אורן, 24, שמפיקות אירועים פרטיים ומסיבות. הקהל שלהן מורכב בעיקר מחברים ב-a small world - asw, רשת חברתית למוזמנים בלבד. בניגוד לפייסבוק, שכל דלפון יכול להירשם אליה, כדי להצטרף ל-asw אתם זקוקים להזמנה מחבר ברשת. גם לאחר קבלת כרטיס הכניסה הנכסף אל העולם המופלא, תצטרכו לזכות במעמד מסוים לפני שתוכלו לחלק הזמנות לחברים מהשכונה.



לדברי שוור, למסיבות שלהן מגיעים בעיקר אנשי עסקים, דיפלומטים ושאר האליטה הישראלית, בגילים 20-60. "האירועים האלה חסרים בחיי הלילה התל-אביביים", היא מסבירה. "אנחנו משקיעות בלקוחות ונותנות ערך מוסף למסיבה בעזרת מתנות קטנות ואוכל איכותי". לדבריה, הן אף פעם לא גובות תשלום עבור דמי כניסה, אך מחייבות להזמין שתייה ואוכל ב-100 שקל לפחות. "אנחנו מנסות לעשות מהפכה בחיי הלילה של תל אביב. יש הרבה אנשים מאירופה שמגיעים לביקור בישראל ומקטרים שאין לאן לצאת".



אורן מספרת שרשימת המוזמנים מורכבת גם ממכרים רבים שלהן בישראל ובחו"ל. "יש את הלקוחות הקבועים שמזמינים שולחן שבועיים לפני האירוע, ויש את ממלאי המקום שמאשרים את בואם מעט לפני האירוע ואין להם שולחן. בכל מקרה אנחנו משתדלות לא להכניס יותר מדי אורחים כדי שלא יהיה מפוצץ. כנראה שהמסיבות האלה חסרות לאנשים כי הם מגיעים שוב ושוב לאירועים שלנו. בסופו של דבר הכל טמון בתשומת לב לפרטים הקטנים, כמו מפיות בד על השולחנות במקום מפיות נייר".



שוור ואורן מציינות כי רבים מהאורחים מגיעים מחו"ל במיוחד לאירוע. "כך אנחנו מסייעות בהפיכת תל אביב למוקד תיירותי", אומרת אורן. "ברגע שמדריכים את הישראלים מעט לגבי קוד לבוש ומדגימים להם, הם נענים. אנחנו רואות שזה משתנה לאט, אבל בטוח". "בישראל יש דרישה לאיכות", קובעת שוור, "אך יש מעט אנשים שיודעים לייצר אותה. ישראל היא מדינה צעירה, ולכן מדובר בצעדים קטנים. בעשר השנים האחרונות גזרת המסעדות, למשל, משתנה. כשהתחלתי להפיק אירועים, אנשי האבטחה לבשו ז'קטים מכוערים ודרשתי מבעלי המקום שהמאבטחים שלהם ילבשו חליפות ויהיו מנומסים. כך גם לגבי המוזמנים - אם מישהו מגיע לא לבוש בהתאם, ארמוז לו ואכניס אותו בכל מקרה. בפעם הבאה הוא ישתדל יותר. אבל אם מישהו יבוא עם מכנסיים קצרים, הוא לא ייכנס.



"בישראל יש סלקטוריות, אבל הן לא יודעות להיות מארחות, כך שברוב המקרים אנחנו נאלצות לעמוד בכניסה ולעשות את העבודה. אני מצפה ממארחת להיות מנומסת, נחמדה ושתיראה ייצוגית. שתדע לדחות בעדינות ולא להעליב או להיכנס לוויכוח".



שמפינה: איציק זוהר קופץ לביקור



כשהגיע היום הנכסף, לבשתי את השמלה האדומה-שחורה שלי ויצאתי למסיבת הוולנטיינז בבר שמפינה, בשדרות רוטשילד בתל אביב. עוד לפני שנכנסתי פנימה קיבלתי רמז לגבי זהותם של האורחים, כשמרצדס גדולה ושחורה חסמה את הכניסה למקום ואת המדרכה כולה מבלי להתחשב בהולכי הרגל. מריה ואסתי לא חיכו לנו בפתח: במקומן עמדו שתי מארחות מצודדות מראה, מנומסות ואדיבות. הצלם שעמד אתן הציע לנו לעשות צילום למזכרת ונערה חביבה הגישה לאורחות ורד אדום.



לא היה לנו מושג שהפרחים גרמו למשבר שאירע זמן קצר לפני שהחלה המסיבה. כששוור ואורן הגיעו לבר לפני תחילת האירוע, הן גילו שמי שאחראי על הוורדים האדומים הגדיל לעשות והביא פרחים מפלסטיק. שוור השתוללה מזעם. ממש במקרה, בזכותו של בחור רב תושייה, הגיעו ורדים אמיתיים שגדלו באדמה ונקטפו ממנה.



התמקמנו על הבר וכוסות השמפניה החלו לזרום בקצב מסחרר (52-47 שקל לכוס). בר השמפינה, בהתאם לשמו, מתהדר במקרר שמפניות מגוון. לדברי הבעלים, המקום מיועד לאנשים רגילים, שאוהבים להוציא כסף על בילוי טוב. החלל המשופץ והמעוצב להפליא מכיל בר עץ גדול וכהה, מרפסת סגורה וחדר קטן לאירועים פרטיים. התאכזבתי לגלות שלא כולן צייתו כמוני לקוד הלבוש הנוקשה: רוב הנשים לא הגיעו בשמלה אדומה, וכשנתקלתי בשתיים כאלה התברר שהן כנריות שהוזמנו כדי להנעים את זמנם של המוזמנים.



"מדובר בהצגה בלבד", קבע הבחור שישב לידי. "אני בטוח שחלק מהאנשים ישלמו חודשים ארוכים על המסיבה הזו", אמר כשהוא מצביע על שולחן עמוס באנשים שבגדיהם המוניים למדי, בשמפניות ובסיגרים שאותם מכרו במקום. מאוחר יותר התברר שמדובר בבעלים של חנות תכשיטים מצליחה, שאין לו בעיה להוציא אלפי שקלים בערב עבור מספר לא מבוטל של בקבוקי שמפניה מהסוג האיכותי ביותר.



כשסיירנו בבר התברר לנו שאנגלית וצרפתית הן השפות השולטות, וכי למסיבה הגיעו אורחים מחו"ל - בעיקר חברים של אורן. בחדר הקטן היא ערכה לי היכרות עם משפחתה הענפה, שעלתה מבלגיה לישראל. היא סיפרה שהוריה נהנים להגיע למסיבות שהיא מפיקה ומשתדלים לא להחמיץ אף אירוע. בשולחן ליד ישבה חבורת בחורים כהי עור ונאים למראה. התברר שאלה שחקני כדורגל זרים שמשחקים בקבוצות ישראליות ונהנים להגיע למסיבות אקסקלוסיביות למוזמנים בלבד. רביב וולקובצקי, אחד מבעלי השמפינה, סיפר כי הכינו להם שולחן ראוי על המרפסת, אך הכדורגלנים גילו שיש חדר קטן וביקשו לעבור אליו כי חשבו שזה חדר שמיועד לאח"מים בלבד. גם איציק זוהר קפץ להגיד שלום ויצא מהמקום כעבור דקות ספורות בחברתה של בלונדינית חטובה.



כשהחלטנו להזמין אוכל שיספוג את כל השמפניה ששתינו, הברמנים היו אדיבים וסייעו לנו בכל בקשותינו, אך כשהגיעה מנת הקרפצ'יו שביקשנו (42 שקל) גילינו שבכלל מדובר בנתחי סינטה צרובים שהיו טעימים - אך פיספסו מעט את רעיון הבשר הנא. כשציינתי זאת בפני דוד חדד, אחד מהבעלים של המקום, הוא זעם וטען כי היתה טעות בתפריט והמנה אכן היתה נתחי סינטה צרובים ולא קרפצ'יו.



לפני שהספקנו להרהר בטעות המחרידה (לא דיברנו על תשומת לב לפרטים הקטנים?), שמנו לב לערמת שטרות עצומה שנשלפה מכיסו של י', איש עסקים ישראלי שביקש להזמין אותנו לארוחה ברפאל. סירבנו בנימוס וגררנו את עצמנו לבתינו לפני שנהיה שיכורות מדי מכדי לזכור היכן הם נמצאים.



חמארה: שמוזינג עם דונה קארן



היעד הבא במסע היה מועדון הגנקי (60 שקל דמי כניסה), מתוך הנחה שלא בכדי אילי ההון שומרים אמונים למקום ולעינת שרוף כבר יותר מעשר שנים. גם שם ראינו מרצדס שחורה וגדולה חונה ממש בכניסה. האם זהו סימן ההיכר הרשמי של מקומות הבילוי של החברה הגבוהה?



ב-22:30 היה המקום עמוס באנשים - אלה שהזמינו מראש ישבו ליד שולחנות או על הבר, ואלה שלא - נאלצו לעמוד. הנשים לבשו ג'ינסים יוקרתיים וחולצות צמודות והגברים התלבשו קז'ואל, חלקם הוסיפו ז'קט למראה הלא מתאמץ. בשולחן מרכזי ישבו זה מול זה עופר נמרודי, אחד מהבעלים של "מעריב", שהגיע עם אשתו, ועופר גלזר, הגרוש של שרי אריסון, שחגג יום הולדת יחד עם חברתו.



"בשולחן הזה בטח עסוקים בהחלפת חוויות מהכלא", שמעתי גבר לוחש לאשתו כשהוא מצביע על השניים. לא הצלחתי להבין אם זה היה נושא השיחה בשולחן, אבל יכולתי להבחין בפלטות המטוגנים, הירקות והגבינות שהיו מונחות עליו, בדיוק כמו שהגישו בפאבים בשנות ה-80.



בשולחן הצמוד ישבו בכירי הכדורסל הישראלי: אבנר קופל, יו"ר התאחדות הכדורסל, ורענן כץ, הבעלים של קבוצת כדורסל במיאמי ולשעבר מבעלי מכבי תל אביב. הם הביאו עמם אורח מחו"ל, גבר נחמד בשם מרקו, שזכה לקבלת פנים חמה מעינת שרוף. היא בישרה לכולם כי זו הפעם הראשונה של מרקו בישראל, הכריחה אותו לעמוד לצדה על השולחן ושרה לו "אתה תותח". הנחתי שזו גם תהיה הפעם האחרונה של מרקו המסכן בארץ הקודש, שהמבט האומלל שעל פניו אמר הכל.



גם אבירם, ארוסה לעבר של ליהיא מבית "האח הגדול", זכה לשיר משלו. "אבירם, פה זה ארץ ישראל", שרה שרוף והפנתה את תשומת לבם של כל באי המקום לעובדה שידוען לרגע יושב במפלס העליון. אבירם נראה נבוך מהמעמד שלו זכה, אך ניאות להצטלם בנימוס עם כל מי שביקשה - והיו רבות כאלה.



בהמשך הערב, כשקהל התחמם, שר בגרון ניחר ועמד ברובו על הכיסאות והשולחנות, עלה לבמה יפתח ויזל, לשעבר מבעלי רשת פוקס, ובמשך דקות ארוכות התנהג כמו שלמה ארצי בהופעה בקיסריה, בעודו מזמר מחרוזת ארוכה מדי משיריו. גם נמרודי ביקש להצטרף לחאפלה ופצח בשיר של הגשש החיוור. שרוף הצליחה לגרור גם את רענן כץ, שהצטרף אליה בשירה לאחר שהיא איחלה הצלחה לקבוצתו במשחק שהתקיים למחרת.



כשהמוסיקה גברה ורחבת הריקודים התמלאה, החלטנו שמיצינו וחילצנו את עצמנו משם בקושי, מפלסות את דרכנו בין המוני האנשים שרקדו בהתלהבות יתר על כל חתיכת רצפה פנויה.



המשכנו אל החמארה, הבר של מסעדת רפאל, בתקווה למצוא גם שם את עשירי העיר. כדי להשתלב באווירה היוקרתית, עטינו על עצמנו את מיטב המחלצות ויצאנו לכיוון הבר, שפתח השף והבעלים רפי כהן לפני שבע שנים.



החמארה שוכן בקצה המסעדה, והוא מופרד ממנה בחלונות זכוכית ובווילונות כבדים בצבע בורדו. גם בחלל הפנימי שולטים גווני הבורדו, ומשרים אווירה של בורדל יוקרתי. כדי להרגיש מיוחסת, הזמנתי מהברמן קוסמופוליטן (45 שקל) והסתובבתי בכיסא הבר דמוי הכורסה כדי להתרשם מבאי המקום. על הספות ישבו כמה גברים נובורישים וזוגות דוברי אנגלית, שאולי קפצו למשקה מחדרם במלון.



הקהל בחמארה יכול לבחור בין תפריט קליל יותר, שכולל בעיקר מנות ראשונות (60-35 שקל), לבין התפריט המלא של המסעדה. רוב האורחים מסביב ביקשו ליהנות משני העולמות והזמינו את מיטב מנות המסעדה. באותו ערב התארח בחמארה די.ג'יי שניגן בעמדה על הבר מוסיקת עולם, שהתנגנה בווליום מושלם - מספיק חזק כדי לשמוע אותה, אך מספיק חלש כדי לנהל שיחה מבלי לצעוק זה באוזני זה. על הבר ישבו כמה צעירים, שנראו לא קשורים למקום וככל הנראה הגיעו בזכות חברם הדי.ג'יי.



בהמשך הערב גילינו את מעצבת האופנה האמריקאית דונה קארן, יושבת על ספה ליד שולחן צדדי ולבושה בנינוחות, יחד עם פמלייתה המכובדת. מאוחר יותר נכנס לבר הדי.ג'יי סקאזי, שהגיע גם הוא מלווה בחבורה שלמה. לקראת סוף הערב שלח מישהו את ידו מעל חברתי וביקש ממנה לזוז מעט כי הוא לא יכול לראות את החשבון שהוגש לו. מבט לאחור הבהיר כי זהו אורי שטרק - מלך חיי הלילה של שנות ה-90.



הברמנים ששירתו אותנו במהלך הערב היו אדיבים להפליא ודאגו לפנק אותנו עם צ'ייסרים של וודקה - ואן גוך, כמובן (כ-40 שקל לשוט). יצאנו משם מסוחררות קלות, שמחות לחזור לשגרה האפרורית והלא מחייבת שלנו, שבה אין צורך להתלבש היטב ולהתאפר.



מסיבה רוסית: וודקה ונובורישים



לאחר הביקור בחמארה חשתי שעוד לא מיציתי את חיי האלפיון העליון והחלטתי להיפגש שוב עם מפיקות המסיבות שוור ואורן. אורן איחרה מעט לפגישה מכיוון שבדיוק חזרה מלונדון. ברגע שנכנסה, התנפלה שוור על התיק שהחזיקה בשאגות שמחה. "אני לא מאמינה שקנית את הפראדה. הוא מקסים", היא נגעה בו מוקסמת (1,500-1,000 דולר). אורן חייכה במבט גאה. הפעם הרגשתי שאני לבושה פחות מדי לעומת שתיהן, שהיו מתוקתקות ומאופרות.



קבענו שאגיע למסיבה נוספת, שנערכה ב-fashion bar בתל אביב, תחת הכותרת "בובות רוסיות". נותן החסות היה אחד המותגים של וודקה פרימיום. כששאלתי מה לובשים הפעם, ענו השתיים: "לבוש יפה. שמלות ערב יספיקו".



לכבוד המסיבה לבשנו שחור, ונדמה שאלה היו דרישות הלבוש הלא רשמיות לאירוע: כמעט כל הבחורות עטו שמלות שחורות קטנות. כבר כשחיכינו בפתח המועדון הרגשנו שהגענו לממד אחר. המועדון התל-אביבי הטיפוסי שנמצא מעבר לפינה המחיש בבוטות את ההבדל העצום. השפה הרשמית בתור היתה אנגלית והגברים שחיכו לפנינו לבשו חליפות. שילמנו 100 שקל בכניסה עבור משקאות ועלינו אל המועדון. כדי להצדיק את נושא המסיבה, קיבלו את פנינו שתי בובות רוסיות והציעו לנו בליני עם קוויאר. על השולחנות סביב הבר, שהיו שמורים למוזמנים, חיכו שמפניירות ובהן בקבוקי הוודקה המובחרת ומגש קומות עמוס בפירות.



"אני מרגישה בסנט פטרסבורג", ציינה חברתי יפעת. הינהנתי בהסכמה, אף על פי ששתינו לא היינו בעיר הזאת מעולם והשפה הרוסית לא שלטה במועדון. בתזמון מושלם, בחורה שישבה לצדנו על הבר סיפרה ליפעת כי עלתה לישראל לפני כשנה מסנט פטרסבורג וכי היא לא אוהבת את הבר - כי הוא מזכיר לה מועדונים בעיר הולדתה.



שוור ואורן התנהגו כמארחות למופת: הן עמדו בכניסה כדי לוודא כי כל המוזמנים נכנסים ודילגו בקלילות בין האורחים, מנהלות שיחות מנומסות עם כולם. אם בתחילת הערב הכיל הקהל בעיקר גברים בריטים וישראליות, הרי שבהמשכו עזבו דוברי האנגלית ואת מקומם תפסו נובורישים ישראלים שעירבבו את הוודקה המשובחת עם רדבול ורקדו עם חברותיהן. זיהיתי גם את י', אותו איש עסקים מהשמפינה, יושב עם נשים צעירות.



כשהמסיבה החלה להתחמם נהפכו הבובות הרוסיות לרקדניות והחלו מענטזות על שתי במות מוגבהות. נראה היה שרוב הבנות מנסות לחקות אותן ולעשות רושם בעיקר על שולחן אחד שלצדו ישבו בחורים דוברי צרפתית. בחור יפה כהה עור, שלאוזנו עגיל יהלום מנצנץ, וחברו, גבוה ומרשים בתספורת קארה, היו מסמרי השולחן ושאבו את רוב תשומת הלב. בשלב הזה החלטנו שמיצינו ויצאנו לאוויר התל-אביבי של פשוטי העם. גם חברתנו הסנט-פטרסבורגית החליטה שמשעמם לה ונעלמה בחשכת הלילה אל מועדון של אנשים עממיים יותר, כמו שהיא אוהבת.



פושקין: מנה ראשונה ב-120 שקל



מאוכזבת מכך שלא פגשתי אוליגרך במסיבת הבובות הרוסיות, ניסיתי את מזלי במקום שבו הייתי בטוחה שאתקל באוליגרך או שניים - מסעדת פושקין בתל אביב. לפי השמועות, המסעדה הצרפתית - שנקראת על שמו של המשורר הרוסי אלכסנדר פושקין - מושכת אליה כאלה אנשים בדיוק. כשהגענו למסעדה, שולחנות מעטים היו תפוסים. אייל, מנהל המקום, סיפר כי היו ביטולים רבים באותו ערב בשל מזג האוויר הגשום. המסעדה הכילה שני זוגות ישראלים, זוג דתי - על אף שנדמה שאפילו האוויר במסעדה אינו כשר - ושני ישראלים שאירחו בלונדיניות יפות שדיברו ביניהן צרפתית. על הבר ישבו חמישה אנשים שנכנסו כדי להימלט מהגשם ולעשן סיגר יוקרתי בנינוחות.



שוב חשתי לבושה יתר על המידה, לאחר שמיחזרתי את שמלת הווינטאג' מהוולנטיינז. רוב הנשים לבשו מכנסיים. פרט למעילי פרווה מרשימים (אלפי דולרים למעיל), שמעילי המרופט נתלה לצדם על קולב בכניסה, הן לא היו מהודרות במיוחד.



אף על פי שהמלצרים היו מקצועיים למשעי, אייל דאג לעצור ליד כל שולחן ולוודא שכל המנות לשביעות רצונם. כשאחת הנשים התלוננה על הקור, הוא דאג לפנק אותה במרק ארטישוק ירושלמי עם ביצת שליו. ניכר היה שהשף מקפיד על צלחות נאות וכל מנה נראתה כיצירת אמנות. כך למשל, מנה ראשונה של אסקלופ כבד אווז שטה לה על קציפת שקדים בטעם חלומי (120 שקל), ומנה אחרונה שנקראה "הסנדוויץ' של אלוויס" קושטה בחוטי קרמל וביניהם עלי זהב אמיתי (60 שקל).



למרות העיצוב היוקרתי של המסעדה והעובדה שהאוכל בעל הטעם השמיימי נעשה מחומרי גלם המיובאים מחו"ל - ומכאן מחיריו השערורייתיים - לא הייתי יכולה שלא לתהות איך הספה שעליה ישבנו מתנדנדת וריפוד הקטיפה שלה מרופט ומלא כתמים. כשיצאנו אל הרחוב הקר חזרנו לנשום ולהתנהג כמו פשוטות העם שאנחנו ביום-יום.



כששבתי להיות סינדרלה הבנתי שכנראה שיש שני סוגי עשירים. מצד אחד ניצבים אלה שמנסים לרדת אל העם ולרקוד יחד עם החברים מהשכונות על השולחנות בגנקי, תוך שהם נהנים מפלטת מטוגנים, או לפחות מעמידים פנים כאילו הם חלק מהעם בבר שמנסה להיות קליל ולא רשמי, פרט למחיר שנותר זהה לזה של מסעדת רפאל. מנגד יש את אלה שסמלי הסטטוס חשובים להם, כמו גם הקפדה על הפרטים. הם יבלו רק במקומות שיגרמו להם לחוש את כוחו של כספם וילטפו את האגו העצום שלהם באמצעות פינוקים ואיכות.



אני, בכל מקרה, מעדיפה להמשיך לבלות במקומות שבהם אני לא צריכה למכור כליה בשביל כוס בירה (25 שקל) ונשנוש (טוסט ב-16 שקל) ושאפשר להגיע אליהם בספונטניות מבלי לדפוק הופעה. לעת עתה אני נשארת בבר השכונתי שלי.