"מי שיעסיק פגוע נפש יזדקק לסובלנות עסקית - אבל יקבל עובד מסור"

חנות בגדי הילדים בלב רמלה המתה אדם. מכירת החיסול היתה בעיצומה, והנשים הרבות שגדשו אותה עברו בין המדפים, בחנו את הסחורה ושוחחו ביניהן. דנה מרודי, מנהלת החנות, סידרה את הבגדים ופיטפטה עם עוברים ושבים, כשאחת העובדות ניגשה אליה וביקשה ללכת הביתה מוקדם. "קיבלתי הבוקר זריקה ואני גמורה", היא הסבירה למרודי, שאישרה לה לצאת. מרודי רגילה לבקשות מיוחדות כאלה. העובדות בחנות הן פגועות נפש, וחלקן היו מאושפזות בעבר בבתי חולים פסיכיאטריים. כיום הן מנסות לחזור לעולם התעסוקה באמצעות העבודה בחנות הבגדים, צוברות ביטחון מחודש ביכולותיהן, לומדות לעבוד בצוות ולהציע שירות לקונים.



חנות הבגדים היא פרי יוזמה של עמותת "שכולו טוב", שמתמקדת בפתיחת אפשרויות תעסוקה לפגועי נפש, כדי שבעתיד הם יוכלו להשתלב במקומות עבודה בקהילה. "מעבר למכירת בגדים, העובדות כאן עוברות תהליך", אומרת מרודי. "אני מלמדת אותן לעבוד כמוכרות, מסבירה להן איך להציג את הבגדים, להתאים פריטים שונים, לעבוד עם כסף. חלק מהן התגוררו עד כה בהוסטל ולא יודעות להתחשב באחרים. אם אחת מהן מתקשה להתייצב בזמן בבוקר, אנחנו עוברות על ניהול זמן - מתי לקום, מתי לעלות על האוטובוס".



צ' הגיעה לחנות בעקבות משבר שחוותה בחייה לאחר שמקום עבודתה נסגר ואביה נפטר. היא עבדה בה שנתיים וחצי עד שחשה ביטחון לצאת לעבוד בקהילה, והצליחה להתקבל לעבודה כמוכרת אצל מעצבת אופנה באזור. למרות זאת, היא עדיין מגיעה כמה פעמים בשבוע לבקר את החברות בחנות. "העבודה כאן נתנה לי ביטחון", היא מספרת. "מפרגנים לי ואומרים שאני שווה יותר ממה שאני חושבת. כיום אני מוכרת לבד, מתמחרת, עושה הנחות ללקוחות".



ע', 46, חולה בסכיזופרניה שהתפרצה לאחר הלידה הראשונה. היא עבדה במפעל שיקומי של "שכולו טוב", וכשהרגישה שהיא צריכה להמשיך קדימה, השתלבה בחנות הבגדים. היא עבדה בה שלוש שנים, עזבה לטובת עבודה בשוק החופשי - אך לבסוף חזרה. "זה המקום הכי בטוח עבורי", היא מסבירה. "יש ימים טובים פחות, יש מצבי רוח, אבל העבודה כאן קידמה אותי ונתנה לי סיבה לקום ולעשות דברים".



משתקמים הזקוקים להזדמנות



עירד אייכלר, 35, הוא היזם והכוח המניע מאחורי "שכולו טוב". הוא עבד כמדריך בהוסטל של נערות חוסות ולאחר מכן כרכז חברתי בדיור של אנשים הלוקים בפיגור, ושם לב שהפעילות החברתית לאנשים עם צרכים מיוחדים נעשית כולה בתוך גבולות המסגרת שלהם. הוא החליט שהגיע הזמן להוציא אותם החוצה: הוא יזם מסיבות, טיולים ואירועים ובהמשך חשב על האפשרות לפתוח מפעל שבו הם יוכלו לעבוד.



"שכולו טוב" מעסיקה כיום 1,630 משתקמים ופועלת בכיוונים תעסוקתיים שונים. פרט לתשעה מפעלים של העמותה, שפזורים ברחבי ישראל, היא מפעילה את חנות הבגדים, דוכנים למכירת חפצי בית ונוי וכן את פרויקט סיפור חוזר - שבו המשתקמים אוספים ספרים משומשים ומחלקים אותם לעמדות בבתי קפה, להנאת הסועדים. "האחריות שלנו היא ליצור כמה שיותר אפשרויות לעובדים שלנו", מסביר אייכלר. "כך שכל אחד מהם יוכל להתמקצע בתחום שקרוב ללבו".



העבודה בפרויקטים של העמותה לא אמורה להיות התחנה הסופית של פגועי הנפש, אלא תחנת מעבר בלבד. השאיפה היא שלאחר שיצברו ביטחון, הם ישובו אל הקהילה וישתלבו במקום עבודה רגיל. "חלק מהאנשים שעובדים אצלנו היו מאושפזים במחלקות סגורות במשך שנים", אומר אייכלר. "הם עברו משבר שהסיט אותם ממסלול החיים, ופגע לא רק בנפשם אלא גם בתפקוד היום-יומי שלהם. אבל אנחנו לא מטפלים במחלה, אלא עוסקים בשיקום".



הפרויקטים של העמותה אמורים אמנם לחקות מקומות עבודה רגילים, אלא שיש הבדל משמעותי: העבודה היא רק חלק בתהליך השיקום שהעמותה מספקת. בהתאם, המשתקמים לא מקבלים שכר במובן המקובל של המלה, אלא דמי עידוד, שמטרתם לעודד אותם לקחת חלק בתהליך. בניגוד למפעלים אחרים שבהם המשתקמים משתכרים בהתאם לתפוקה שלהם, במפעלים של העמותה לא משנה כמה עבדת - העיקר שעבדת. לדברי אייכלר, השאיפה המרכזית היא להכין את המשתקם לעבודה ב"עולם האמיתי".



האם בעל העסק המצוי ישמח להעניק עבודה לפגוע נפש?



"המשתקמים שעובדים אצלנו הם לא חסרי הבנה או יכולת. הם זקוקים להכוונה ולהזדמנות. אני מבין את בעלי העסקים שחרדים לעסק שלהם, ומי שיעסיק פגוע נפש יזדקק ליכולת הכלה ולסובלנות עסקית. בתמורה הוא יקבל עובד מסור שיעריך את ההזדמנות שניתנה לו ולא ימהר לעזוב".



בכל אחד ממקומות העבודה של העמותה יש שני מנהלים - האחד הוא המנהל התפעולי, והשני הוא מנהל השיקום. כשהעובד מצטרף לפרויקט, הוא נפגש עם מנהלת השיקום - עובדת סוציאלית או מרפאת בעיסוק - ויחד הם מציבים לו מטרות: החל ביצירת קשרים עם החברים לעבודה, דרך הגעה בזמן וכלה בהופעה ייצוגית.



"חלק מהם לא מבינים את הרעיון של מקום עבודה", אומרת מיכל בר-טל, המנהלת השיקומית של מפעל הסבונים שאותו פתחה העמותה לפני כמה חודשים. "אנחנו בודקים עם כל אחד מהם איפה הוא נמצא ולאן הוא רוצה להגיע. אנחנו בונים עם כל עובד תוכנית שיקום אישית, שמתאימה לצרכים שלו. מדי כמה חודשים אנחנו נפגשים ובודקים איך הוא עומד בקריטריונים שונים, כמו איכות העבודה, הספק, יחסי אנוש, מוטיווציה, יוזמה ועוד. הוא לא נמדד לעומת העובדים האחרים, אלא רק לעומת עצמו".



א', 53, שאחראית במפעל על בקרת האיכות, הסכימה לדבר עמנו אך לא היתה מוכנה לספר רבות על עצמה או להזכיר מאיזו מחלה היא סובלת. היא הקריאה כמה משפטים מפתק קטן שהכינה מראש: "אנחנו מרוצים כאן, האווירה טובה, וכיף לקום בבוקר בהרגשה שיום חדש הגיע ויש לאן ללכת. זו עבודה מגוונת וטובה, ואנחנו עומדים בציפיות".



זהבה (שם בדוי), 45, אומרת שבזכות העבודה במפעל "יש לי בשביל מה לקום בבוקר ולאן ללכת, במקום לשבת בבית ולחשוב מחשבות לא טובות. אני באה מוקדם, לפני שפותחים, והעבודה נותנת לי סיפוק. אחרי שאהיה רגועה ובטוחה בעצמי, אני מקווה לצאת לשוק החופשי".



כל אחד מהמפעלים של העמותה מתמחה במוצר אחר - כמו מוצרים העשויים מנייר עיתון, זרים מממתקים, נרות ועוד. אייכלר מבהיר כי לעמותה אין תוכנית עסקית שמבוססת על רווח. "אנחנו רוצים שיקנו את המוצרים שלנו, אבל הכסף שמממן את התשתית של העבודה מגיע ממשרד הבריאות. אנחנו מייצרים יותר ממה שאנחנו מוכרים".



"אין לי בעיה למכור"



עמיר, 50, היה הבעלים של חברת היי-טק מצליחה, עד שלפני שש שנים חווה התמוטטות נפשית. הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, ולאחר מכן עבר לגור בהוסטל לפגועי נפש, שבו הוא גר עד היום. עמיר לא מסוגל כרגע לחזור לעולם התעסוקה ובוודאי שלא לנהל. אלא שמבחינתו, האפשרות של חיים ללא עבודה לא באה בחשבון.



כשנציגים של "שכולו טוב" פנו אליו והציעו לו לעבוד באחד מהדוכנים שמפעילה העמותה, הוא החליט לקחת סיכון ולנסות. כיום הוא עובד בדוכן בסניף הום סנטר בצומת ביל"ו: הוא מציע לעוברים ושבים לרכוש מוצרים שעיצבו אנשים עם צרכים מיוחדים, כמו חמסות, נרות וזרים עשויים מממתקים. "העבודה נותנת לי תעסוקה וסיפוק", אומר עמיר. "התנסיתי במכירות בעבר, כך שאין לי בעיה למכור. זה מתאים לי ואני רוצה להישאר כאן".



הנהלת הום סנטר הסכימה להעמיד את הדוכנים בסניפיה מתוך אג'נדה חברתית שלצדה פנייה לקונים. "חשוב לנו לייצר הזדמנות לקבוצה של אנשים מתמודדים, שתהיה להם סיבה לקום בבוקר, ללכת למקום שייתן להם משמעות לחיים", אומר ארן שדמי, סמנכ"ל משאבי אנוש בהום סנטר. "חשוב לנו להעביר את המסר שאנחנו לא חושבים רק על ההכנסות, אלא גם נותנים מקום לחלש ולאחר. הלקוח יכול לשים את הכסף שלו בכל מקום, ולדעתי הוא יעדיף לקנות במקום עם נשמה. אנחנו יודעים שפופולרי יותר להצטלם עם ילדים חולי סרטן, אבל בחרנו לסייע לפגועי נפש, שחיים עם המחלה שלהם ומנהלים חיים נורמטיביים".