שאלת 140 מיליון השקלים

>> בחוגי המדיה והעולם העסקי רווחת כבר שנים התפישה שהעיתון "מעריב" הוא עסק גמור, "אלא אם כן יבוא איזה אוליגרך ויקנה את העיתון". כשאומרים אוליגרך, מתכוונים למישהו שיש לו כיסים עמוקים מאוד ומוטיבציה שאינה מתבססת על שאיפה להרוויח מההשקעה, אלא מתועלות אחרות שהבעלות על עיתון יכולה להניב לרוכשו.

סביב "מעריב" הסתובבו בשנים האחרונות אנשים כאלה, החל משלדון אדלסון וארקדי גאידמק ועד לן בלווטניק. כל אחד בתורו הגיע, בדק, ניהל מגעים והחליט לא לקנות את "מעריב". אחד שכן החליט להשקיע בעיתון הוא זקי רכיב, שעשה את הונו מעסקי ההיי-טק בשנות הבועה העליזות. עד היום לא ברור מה משך את רכיב לרכוש את "מעריב", למעט העובדה שבעלות על עיתון בישראל היא כרטיס כניסה לאליטה העסקית-פוליטית. אבל אם אתה לא מו"ל בנשמתך ואם אין לך עסקים שיכולים ליהנות ממוקד הכוח וההשפעה הזה, אתה צריך לכל הפחות להרוויח ממנו. רכיב הוא לא אף אחד מאלה. אין לו ניסיון במו"לות, אין לו עסקים משמעותיים בישראל, ודי מהר הבין שיתקשה להרוויח כסף ב"מעריב". רכיב גם נקלע מהר מאוד לעימות מול בנק הפועלים, הגוף המממן העיקרי של העיתון שהעניק לו הלוואה של 106 מיליון שקל וכעת דורש לפרוע אותה מיידית.



כנראה שרכיב הוא איש עסקים רציונלי וענייני, כי די מהר הוא הגיע למסקנה שלא כדאי לו להמשיך לממן את "מעריב", והחל לנסות למצוא פתרונות אלטרנטיביים. אחד מהם הוא מכירת בית הדפוס של "מעריב" ל"ישראל היום" - פתרון שיכול קצת להרגיע את הבנק שבית הדפוס משועבד לו. הפתרון הנוכחי הוא מכירת השליטה לדיסקונט השקעות (דסק"ש), שבה שולט נוחי דנקנר. גם דנקנר אינו מו"ל וגם הוא יתקשה להרוויח כסף ב"מעריב". דנקנר אינו זקוק גם לשום כרטיס כניסה לאליטה העסקית-פוליטית. הוא האליטה. המשימה שלו היא לשמר את מעמדו בצמרת האליטה הזו. האם הבעלות על "מעריב" היא הדרך לעשות זאת? זו השאלה שתקבע אם העסקה תצא לפועל או לא.



הרציונל מאחורי העסקה



לפי מתווה העסקה המתגבש בין דנקנר לרכיב ו"מעריב", דסק"ש תזרים מיידית 20 מיליון שקל לעיתון, ולאחר בדיקת נאותות שתימשך בין חודשיים לארבעה חודשים, תרכוש את השליטה בעיתון תמורת 120 מיליון שקל נוספים. הסכום הזה מסיר מיידית מ"מעריב" את סכנת סגירתו, וגם מרגיע זמנית את בנק הפועלים ומנהלו ציון קינן, שהעניק בזמנו את ההלוואה ל"מעריב".



דברי ההסבר של אי.די.בי - חברת האחזקות של דנקנר הכוללת את דסק"ש - לביצוע העסקה ממוקדים בצורך של הקבוצה בגוף שיספק תוכן. דסק"ש שולטת כיום בחברות התקשורת סלקום ונטוויז'ן, ו"מעריב" אמור לשמש ספק תוכן לקבוצה. הטיעון הזה אינו מספק, משום שאת מרבית התוכן של "מעריב", ולמעשה של כל העיתונים, ניתן לצרוך כיום בחינם, או לרכוש אותו תמורת מחיר זעום. כדי להשיג תוכן, אין צורך בהשתלטות על חברה שמעסיקה כ-2,000 עובדים ולא מפסיקה להפסיד כבר שנים. לכן, אם נותנים לסוגיית התוכן את המשקל האמיתי ברציונל לביצוע העסקה, עדיין צריך להבין מה גורם לחברה ציבורית שבשליטת דנקנר לרכוש את השליטה במעריב.



ההסבר המתבקש הוא שדנקנר, כאחד האנשים החזקים בישראל, רוצה עוד קצת כוח. לדנקנר יש עסקים גדולים בשורה של ענפי משק מרכזיים, בהם ביטוח ופיננסים, סלולר ותקשורת, רשתות מזון, מלט, היי-טק, כימיקלים ותעשייה. לשותפיו יש עסקים בתחומים אחרים, כמו רכב (משפחת מנור) והובלה (משפחת לבנת). חלק מהותי מעסקי הקבוצה מושפע מרגולציה, ובימים אלה מבנה הקבוצה כולה עומד למבחן בעקבות הקמת הוועדה לקידום התחרותיות במשק ("ועדת הריכוזיות") בראשות מנכ"ל האוצר, חיים שני, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה, איל גבאי.



דנקנר מוטרד מאוד מהקמת הוועדה הזו, יותר מכל טייקון אחר. איך יודעים? דנקנר היה הטייקון היחיד שיצא נגד הרעיון להקים ועדה כזו ערב הקמתה, וטען שאין ריכוזיות בישראל. לאחר שהוועדה הוקמה, הוא היה היחיד מבין הטייקונים שבירך על הקמתה. הוועדה רק החלה את עבודתה, ובשלב זה קשה מאוד לחזות מה יהיו המלצותיה ועד כמה יפגעו בפירמידות שליטה גדולות כמו אי.די.בי.



הדעת נותנת שהמלצות הוועדה יתמקדו בשלושה היבטים: הפרדה בין הבעלות על תאגידים ריאליים לפיננסים (מה שיחייב את אי.די.בי, למשל, למכור את כלל ביטוח - עסקה שממילא עומדת על הפרק); קידום תחרות בענפי משק ריכוזייים שבהם התחרות נמוכה (סלולר וביטוח); ומתן כוח רב יותר למשקיעים מקרב הציבור בחברות הנמנות על פירמידות השליטה הגדולות. האם המלצות כאלה יפגעו בכוחו של דנקנר? כן, במידה מסוימת. האם תהיה זו פגיעה סבירה ומידתית? יש להניח שכן. האם אי.די.בי תמשיך להיות אחת הקבוצות החזקות והגדולות במשק גם לאחריהן? אין שום סיבה שלא.



מגבלות הכוח



השאלה המהותית יותר מבחינת דנקנר היא אם רכישת השליטה ב"מעריב" תאפשר לו למזער את הנזק הצפוי לו מהמלצות ועדת הריכוזיות. לא בטוח שלדנקנר יש תשובה טובה לכך כרגע. זו אולי אחת הסיבות לכך שרכישת "מעריב" לא נעשית מיידית, אלא בשני שלבים. השלב הראשון, שבו תזרים דסק"ש 20 מיליון שקל, מאפשר להעביר מסר לרגולטורים, לפוליטיקאים ולעיתונאים שיש בעל בית חדש ב"מעריב", לפחות בפוטנציה. השלב השני, שבו יוזרמו 120 מיליון שקל, ייקח זמן רב יותר ועשוי להימשך עד ארבעה חודשים - ועד אז אולי יתברר מהו גודל האיום הנשקף לאי.די.בי מוועדת הריכוזיות.



בינתיים, יתנסה דנקנר בהפעלת עיתון יומי ויבין את כוחו של הצעצוע הזה, ואולי גם את מגבלות כוחו. הוא עשוי לגלות שההתפשטות של אי.די.בי לעסקי המדיה עלולה להקים לה אויבים חדשים, שעד כה חי אתם בשלום. הוא עשוי להתמודד עם סוגיות הקשורות במערכות היחסים של "מעריב" עם מסוקריו, לקוחותיו וספקיו, ולהשקיע בכך תשומת לב ניהולית שתיגזל משאר עסקי אי.די.בי. הוא גם עשוי לגלות ששותפיו באי.די.בי, שמעדיפים לשמור על פרופיל נמוך וליהנות מהרווחיות הגבוהה בעסקיהם, סולדים מהפרופיל הגבוה של בעלות על עיתון.



ייתכן גם שהוא יגלה שהבעלות על עיתון היא כלי אפקטיבי מאוד בהשפעה על דעת הקהל, פוליטיקאים, רגולטורים ועיתונאים, ויקדיש לעסק הזה את מירב מרצו. מה שברור הוא שאם רכישת "מעריב" נועדה למנוע טיפול בריכוזיות במשק - זו ההוכחה הכי טובה לכך שיש כאן בעיה.



נ.ב.



מציאת משקיע חדש ל"מעריב" היא בשורה טובה מאוד לעיתונאים בישראל ולמי שמתפרנס מהעיתונות. אין בכך ספק. יותר כלי תקשורת פירושו יותר מידע, יותר דעות, יותר מקומות עבודה, יותר במות התבטאות, יותר פלטפורמות לפרסום ויותר תחרות. אבל זה עדיין לא אומר שאי.די.בי היא המשקיעה הרצויה ל"מעריב". עיתון שנמנה על קבוצה עסקית שעוסקת בכל כך הרבה ענפי משק כמו רכב, נדל"ן, תקשורת, ביטוח, פיננסים, כימיקלים, רשתות שיווק ומזון, הובלה ושינוע, ועוד ועוד, ייתקל כל יום בניגוד עניינים בסיקור המשק הישראלי והרשויות הרלוונטיות. הבעיה אינה מה יכתבו ב"מעריב" על עסקי סלקום, כלל ביטוח, נשר או שופרסל, כי אלה הדברים השקופים והברורים. מה שמטריד הוא מה לא יכתבו על הגופים האלה, ומה יכתבו או לא יכתבו על כל הגורמים המחליטים בעניינם, מתחרים בהם או מעורבים אתם בקשרי גומלין.