הצמיחה דוהרת בהודו, והרעב בעקבותיה

ניו יורק טיימס



>> ארון נמדר טללה בן ה-50 ידע מניסיון שיבול הבצל שלו נדון לכליה כשגשמים עזים הלמו בשדותיו בספטמבר, חודש שבו לרוב עונת המונסונים ההודית כבר דועכת. בהיעדר מערכות חקלאות מודרניות בחלק זה של הודו הכפרית, אין בשדותיו גומות ניקוז ראויות, ואין לו מקום בטוח ויבש לאחסן בו בצלים. טללה אמר שאיבד 70% מיבול הבצלים בחוותו, שנמצאת כ-110 ק"מ מצפון לעיר אורנגבד. "אין גבול להפסדים שלי", אומר טללה.

ביש המזל של טללה ושל חקלאים רבים אחרים באזור הוא תזכורת עגומה לעובדה עיקשת: הודו, למרות שאיפותיה כמעצמה כלכלית מתעוררת, עדיין מתקשה להאכיל את 1.1 מיליארד תושביה.



40 שנה לאחר שנראה שהמהפכה הירוקה - תחילת השימוש בחקלאות מודרנית - החלה לפתור את הבעיות של הודו, כמעט מחצית מהילדים עד גיל 5 בהודו סובלים מתת-תזונה. עליית מחירי המזון - בעיה קשה בעולם כולו - חמורה בייחוד בהודו. שטפונות באוסטרליה ובצורת בסין סייעו לזינוק במחירי המזון בעולם, עקב חשש משידור חוזר של המחסור ב-2007 וב-2008, שהוביל להפגנות אלימות בכמה מדינות עניות, בהן מצרים.



אף שהבעיות החקלאיות של הודו הן חלק מהתמונה הגלובלית הגדולה, במובנים רבים האתגרים בתחום המזון בה מקובעים ומערכתיים יותר מבמקומות אחרים. משקיעים מערביים אולי בוחנים בהתלהבות את שיעור הצמיחה הכלכלית של הודו - כמעט 9% בשנה, אך נתון זה אינו משמעותי עבור תושבי האזורים הכפריים העצומים של הודו. החקלאות אחראית לתעסוקת יותר ממחצית מהאוכלוסייה, אך מהווה רק 15% מהכלכלה, וצמחה בקצב שנתי של 3% בלבד בשנים האחרונות.



מבקרים טוענים כי קובעי המדיניות ההודיים כשלו כשהפסיקו את השקעות המדינה בטכנולוגיה חקלאית משנות ה-60 וה-70, ובחרו להתמקד בתעשיות זוהרות ועירוניות יותר, כמו שירותים פיננסיים, בנייה וטכנולוגיית מידע (it).



הבצל מוביל את ההתייקרות



בהודו אין חקלאות מתועשת כמו זו שנפוצה בארה"ב, שמבוססת על חוות של אלפי דונמים של גידולי מזון. הסיבה לכך היא שהחוק והמנהג בהודו מונעים מחברות לעבד אדמות באופן ישיר למזון. החוק בהודו מקשה גם על צבירת קרקעות רבות.



ואולם בעוד שהחקלאות בהודו עדיין תלויה בכוח העבודה ובהפכפכות הטבע, הביקוש למזון המשיך לצמוח - בשל גידול באוכלוסייה ועלייה בהכנסות, בעיקר במעמד הבינוני והעליון. כתוצאה מכך, הודו נאלצת לייבא כמויות גדלות והולכות של מזון בסיסי, כמו שעועית ועדשים (יבוא מוצרים אלה זינק ב-2004-2009 ב-157%), ושמן לטיגון. מחירי המזון עולים בהודו מהר יותר מבכל כלכלה גדולה אחרת - מהר יותר גם מעליית המחירים ב-2007-2008.



בדצמבר 2010 זינקו מחירי המזון בהודו ב-13.7% לעומת החודש המקביל בשנה הקודמת, בעוד שהאינפלציה הכללית היתה 8.4%. נתון ראשוני שפורסם באמצע ינואר הראה כי מחירי המזון עולים כעת אף מהר יותר - יותר מ-17% לעומת החודש המקביל ב-2009, בהובלת הבצל, הפירות, הביצים והחלב.



האינפלציה במחירי המזון חמורה במיוחד בהודו, משום שההודים - שרבים מהם חיים בפחות מ-2 דולרים ליום - מוציאים חלק גדול יותר מההכנסה הפנויה שלהם על מזון, לעומת אנשים בכלכלות מתעוררות גדולות אחרות כמו סין וברזיל. "זו הצורה הגרועה ביותר של מיסוי העניים שבעניים", אומר אשוק גולאטי, מנהל תחום אסיה במכון המחקר למדיניות מזון בינלאומית.



בכירי ממשל בהודו מנסים לפצות על המחסור בירקות כמו בצל באמצעות יבוא. מאמצים אלה סייעו, אך מדובר בפתרון לטווח קצר. מחירי הבצל, למשל, ירדו ב-70% מאז השיא האחרון שרשמו. ואולם מומחים טוענים כי הפער המתרחב בין אספקת המזון החקלאית בהודו לביקוש הגובר למזון, דורש שינויים מהותיים במדיניות החקלאות במדינה.



בעת המהפכה הירוקה, הממשל השקיע רבות בחקלאות כפרית, עם דגש על זרעים היברידיים, דשנים ותעלות השקיה. קובעי המדיניות הנוכחיים לא חיזקו את ההישגים המוקדמים. מרבית האיכרים ההודים עדיין לא מחזיקים מערכות השקיה, ופזרנות וחוסר יעילות מובילים לבזבוז של מי תהום יקרים.



אף שאיכרים רבים זוכים לגישה לחשמל חינם או מסובסד המאפשר שאיבת מים, מעטים מהם זוכים לחשמל ליותר מכמה שעות ביום. טללה, החקלאי בבמנוד, מקבל חשמל רק ארבע שעות ביום וארבע שעות בלילה. בשעות אלה הוא שואב מי תהום ומציף את שדותיו בהם, מאחר שאינו יכול להרשות לעצמו לרכוש ממטרות או טפטפות.



הודו צריכה ללכת בעקבות סין



באזורים הכפריים של הודו גם אין מספיק מחסנים שבהם הטמפרטורות מבוקרות, והם יכולים לסייע לחקלאים ולמדינה לצבור מאגרים לשעת חירום. כשהירקות של טללה בשלים, הוא לוקח אותם מיד לשווקים הסיטוניים, הנשלטים על ידי ועדות סוחרים מקומיים. "מה שהשוק מחליט, זה המחיר שאנו מקבלים", הוא אומר.



פקידי הממשל בהודו מכירים בכך שהמדינה צריכה להגדיל את ההשקעות בהשקיה, לעודד תחרות בשווקים הסיטוניים והקמעוניים, ולספק סובסידיות למזון לעניים. עליהם גם לספק יותר חינוך ומשרות לכפריים, כדי שפחות אנשים ייאלצו להיות תלויים בעבודת האדמה.



מומחים טוענים כי על הודו לבצע שינויים בדומה לאלה שביצעה סין החל משנות ה-70, כשהחלה להשקיע רבות בחקלאות והקלה את המגבלות על עסקים בתחום. ב-1977 קצרו חקלאים בסין ובהודו כמות דומה של חיטה על כל דונם שנזרע. ואולם עד 2009, תפוקת החיטה בסין היתה גבוה פי 1.7 מאשר בהודו - לפי נתוני האו"ם.



קאושיק באסו, פרופ' מאוניברסיטת קורנל המשמש יועץ כלכלי ראשי של שר האוצר ההודי, טוען כי הוא רואה נכונות גדולה יותר בממשל ההודי לבצע רפורמות במגזר החקלאי. ואולם מומחים חיצונים, כמו למשל גולאטי, מטילים ספק בכך שהשינוי יגיע מהכיוון של הממשל. הקואליציה השלטת הוחלשה על ידי שערוריות שחיתות, והאופוזיציה חוסמת תהליכים של חקיקה בפרלמנט.



יש חקלאים הודים שמשקיעים בכוחות עצמם ומוצאים דרכים לעקוף את הממשל בעת הצורך, ולהשתמש בסובסידיות כשהן נחוצות. ואולם חקלאים רבים, כמו טללה, אינם יכולים להרשות לעצמם את ציוד ההשקיה הנחוץ והיקר, גם אם הממשל מסבסד 50% ממחירו.