ומי יטפל בקשישים בפריפריה?

יש אמת בסיסית אחת שכל כל אזרח ישראלי יודע: ישראל היא מדינת שוק חופשי. חלקנו מרוצים מכך, חלקנו פחות, אבל לאיש אין ספק שזהו המצב.

ראש הממשלה נתניהו, המייצג הרשמי של מדיניות השוק החופשי, נוהג להתגאות בהתקדמות הכלכלית שלנו, הנובעת משלושת העקרונות אותם הוא מקדם; צמצום הוצאות ממשלתיות על שירותים חברתיים וקצבאות, הורדת מיסים, והפרטת שירותים ונכסים ציבוריים. נתניהו וחבריו עמלים זה שנים על שחרור השוק, והפיכתו לחופשי ככל הניתן, על מנת למשוך אליו את בעלי ההון.

אבירי השוק החופשי טוענים בתוקף כי צמצום המגזר הציבורי והורדות המיסים ימשכו לכאן משקיעים. אלה ייצרו מקומות עבודה, הכנסות המדינה ממיסים יעלו, ואז – אז נוכל להשקיע שוב ברווחת האזרחים. מבינים? כדי לקבל שירותים, יש לצמצם שירותים. כדי לזכות במיסים, יש לקצץ מיסים. כדי להיטיב עם העניים יש להשקיע בעשירים.

ומה בינתיים? מה עושים כשמתן חופש למשקיעים מחייב לא להעלות את שכר המינימום מחד, ולקצץ את הקצבאות והשירותים הניתנים לאזרחים מאידך?

לגבי הטיפול בקשישים ונכים, לפחות, נמצא פיתרון – את השוק שחררנו, אבל את עובדי הסיעוד נכבול.

היום דנה ועדת הפנים של הכנסת בהצעת חוק אשר מגבילה קשות את חופש העיסוק של עובדי סיעוד המגיעים מחו"ל על מנת לטפל בקשישים ובנכים של מדינת ישראל. על פי הצעת החוק, יוגבלו העובדים לעבודה באזור גיאוגרפי מצומצם, הם יוכלו לטפל רק בתת תחום מוגדר של חולים, ויוכלו לעבור רק מספר מסוים של מעסיקים – אותו ייקבע שר הפנים.

עד שנת 2006 היה נהוג הסדר כבילה של עובדי הסיעוד למעסיק יחיד. ההסדר בוטל ב 2006 כאשר בג"צ קבע כי הוא "פגע באוטונומיה של העובדים כבני אדם, והלכה למעשה שלל מהם את חירותם". והנה עכשיו, מנסה הממשלה לקדם הסדר כבילה מסוג חדש, אשר יגביל את יכולתם של עובדי ועובדות הסיעוד לבחור את תנאי העסקתם ויפגע קשות בזכויות האדם הבסיסיות שלהם.

לשם הדגמה, אם יעבור החוק, עובד סיעוד, אשר שילם אלפי דולרים כדמי תיווך על מנת להגיע לארץ, ימצא עצמו כבול לעבודה באזור גיאוגרפי מסוים, נניח שבין אילת לבאר שבע, בטיפול בתת תחום מסוים, נניח שבחולי דמנציה בלבד, כשהוא יכול לעבור רק בין מספר מעסיקים מסויים, נניח ששלושה. אם לא יעמוד בתנאים אלה – יאבד את רישיון העבודה שלו, ויגורש.

ממשלת ישראל מממשת היטב את החלק הראשון של עקרונות השוק החופשי – הנכים והקשישים מקבלים קצבאות ביטוח לאומי כה מצומצמות, עד שאינן מאפשרות תשלום עבור טיפול סיעודי כנדרש. החלק השני, הדורש כי עובדים יוכלו לסחור בכוח עבודתם בשוק באופן חופשי, לא כל כך מסתדר לה.

לארגונים המייצגים את הנזקקים לטיפול, ברור כי דרישה להרחבת רשת הביטחון הסוציאלי לא תיענה, ולכן בצר להם, הם עומדים לצד הממשלה בדרישתה מהכנסת כי זאת תגביל את חופש העיסוק של המטפלים. הארגונים טוענים כי קשה לאנשים במצב סיעודי, וכאלה המתגוררים בפריפריה להחזיק מטפל, כיוון שבאופן לא מפתיע, העובדים – אשר זוכים לשכר מינימום עבור טיפול מסביב לשעון בלי קשר לקושי העבודה המוטלת עליהם – מעדיפים לטפל בחולים אשר מצבם קל יותר וכאלה המתגוררים במרכז.

כעת נדרשת הכנסת לעמוד באומץ אל מול דרישת ממשלת ישראל וארגוני נכים וקשישים, ולהכריז כי מדינת ישראל לא תסכים לחייב את המטפלים הסיעודיים להעניק טיפול בכל מחיר ובכל תנאי, עקב הקצבאות הלא מספקות המגיעות לנזקקים לטיפול.
כדברי כבוד השופט אדמונד לוי: "הבטחת רווחתם וכבודם של קשישים ונכים הנזקקים לשירותים סיעודיים – תכלית ראויה היא... אלא שזכותו של אדם לכבוד אין פירושה שלילתה הגמורה של זכות זו מהאחר... היא איננה הרשאה בלתי-מסויגת לפגוע בחירותו של האחר"


*הכותבת הינה פעילה ב"כוח לעובדים"