האירוע הטרגי של האב ששכח את בתו במכונית, לאחר שקיבל שיחת טלפון שהבהילה אותו למשרד, מסמן באופן קיצוני וטרגי את השעבוד שלנו למקום העבודה. שיחת טלפון מלחיצה ממקום העבודה, ואב מסור ואוהב שוכח שהתינוקת שלו בספסל האחורי של הרכב ואת המשימה שהוטלה עליו על-ידי האם לקחת אותה לפעוטון.
עבור רבים מאתנו, הזהות התעסוקתית מרכזית ביותר. אך בניגוד למתרחש במדינות מערביות, בישראל הזהות הזו לא מהווה תחליף לזהות המשפחתית, ורוב אזרחי ישראל לא מוותרים על הולדת ילדים. בניגוד לאירופאים, בישראל אין ילודה שלילית, ורובנו חושבים ש"ילדים זה שמחה" ושהורות זו חווית חיים שאסור להחמיץ.
ניתן היה לדמיין שבחברה שבה רבים רוצים גם למצות את הפוטנציאל התעסוקתי שלהם וגם לחיות חיי משפחה משמעותיים, תתפתח תרבות ארגונית ופוליטית המאפשרת למבוגרים להשתלב בשוק העבודה בשכר, ובמקביל להיות הורים פעילים. את המשימה הזו ניתן היה להשיג על-ידי הקפדה על חוקי העבודה, האוסרים על העסקה חסרת גבולות זמן, ובכך מבטיחים זמן להורות פעילה, ועל-ידי מערכת חינוך משובחת שמאפשרת להורים לצאת לעבודה בלי ייסורי מצפון.
למרבה הפלא, ישראל אימצה את המודל האמריקאי ומאפשרת למעבידים לשעבד את העובדים על-ידי שעות עבודה ארוכות וציפייה לנגישות תמידית בפלאפון ובמייל. חוקי העבודה והמנוחה לא נאכפים, וסקטורים שלמים לא מאפשרים לעובדים שלהם לממש את זכותם להורות פעילה ולפנאי.
המחיר המשפחתי לא מסתיים כאשר הילד מתבגר
אם זה לא חמור דיו, מתעלמת מדינת ישראל מהעובדה שילדים קטנים זקוקים להשגחה - מפני שעד היום לא הוקם מערך מעונות יום מדינתי שייתן מענה להיעדר חופשת לידה ארוכת שנים בתשלום, שיאפשר לכל הורה לחזור לשוק העבודה בשכר אם יחפוץ.
לאדישות המדינתית הזו ישנן השלכות מגדריות קשות, הנמשכות הרבה מעבר לגיל הרך. אימהות הן עדיין אלו המצופות לוותר על משרות מתגמלות ומעניינות, כי הילדים חוזרים הביתה בצהרים.
המחירים המשפחתיים שאנו משלמים בגין השעבוד לשוק עבודה דורסני ונצלני לא מסתיימים כאשר הילדים מגיעים לבגרות. עובדים, ובעיקר עובדות, מגלים שהוריהם זקוקים להם לעת זקנה. גם כאן, מעבידים ומדינה אדישים מובילים להפקרה של בני משפחה שמתקשים לדאוג לעצמם. ככל שתוחלת החיים עולה, וככל שמדינה מסירה אחריות מאוכלוסיית הקשישים, כך תחריף הבעיה.
כל האורות האדומים כבר דולקים. רבים מאתנו מתהלכים עם עיניים טרוטות, עצבים מרוטים ומצפון מיוסר, בניסיונות נואשים לאזן בין דרישות המעבידים לצורכי המשפחה. לאחרונה יש יוזמות מבורכות המקדמות מקומות עבודה ידידותיים למשפחה. הגיע הזמן לאמץ אותן ולהגיד "לא!" נחרץ למעבידים שרוצים שנשכח שיש לנו זכויות וחובות משפחתיות.
*הכותבת היא מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, ובוגרת "תכנית המשפטנים" של הקרן החדשה לישראל.