בנק ישראל יוצא נגד ההסכם שנחתם בין משרדי הפנים, האוצר והתאחדות הקבלנים, לגבי תוספת עובדים זרים בענף הבנייה. על פי ההסכם יקבלו הקבלנים תוספת של 2,500 עובדים במקום הכוונה המקורית להפחית את מספר העובדים הזרים לאפס בתוך שנה. ההסכם צפוי להיות מאושר היום בממשלה.
שינוי העמדה הקיצוני של הממשלה מעבר מהפחתת עובדים לאפס לתוספת של 2,500 עובדים כך שיהיו 8,000 עובדים זרים הוסבר בצורך להגיע להסכמה עם הקבלנים על מתווה העסקת עובדים זרים בבניין, וכן בשל מצוקת הדיור בישראל. באוצר הוטרדו מכך שהמדינה מוכרת קרקעות בקצב מוגבר, אבל קצב התחלות הבנייה מפגר אחר קצב שחרור הקרקעות. אחד ההסברים לכך היה המחסור בידיים עובדות בבניין, והטענה של הקבלנים כי המדינה הבטיחה להכשיר עובדים ישראלים לבניין, אך לא עשתה זאת.
לכן, האוצר תמך בפשרה שלפיה הקבלנים יקבלו תוספת של עובדים זרים בטווח הקצר בתמורה להתחייבותם כי מעתה הם יכשירו בעצמם את העובדים הישראלים (ולא המדינה) וכן יתחייבו למתווה של הפחתת העובדים הזרים בהסכמה בהמשך.
בנק ישראל, בנייר עמדה שנכתב על ידי עוזרי המחקר של צבי אקשטיין, המשנה הפורש לנגיד ומי שעמד בראש הוועדה הממשלתית לקביעת המדיניות להעסקת עובדים זרים והמליץ על הפחתת העובדים הזרים בבניים לאפס, מתנגד לפשרה הזו. לדברי הבנק, אין כל ראיות לכך שקיים פיגור בהתחלות בנייה בישראל, ובוודאי שאין כל תימוכין כי הפיגור נובע ממחסור בעובדים ישראליים בבניין.
מדוע הקבלנים ממעטים להעסיק אתיופים?
לטענת בנק ישראל, ב-2010 הצטרפו כ-13.8 אלף עובדים ישראלים לענף הבנייה, מתוכם 6,000 לעבודות הרטובות (העבודות הפיסיות הקשות, כמו טיח וריצוף) שבהן טוענים הקבלנים כי לא ניתן לגייס עובדים ישראלים. מדובר בשיעור הצטרפות גבוה במיוחד לעבודות הרטובות, יותר מאשר הצורך היחסי לעובדים בעבודות אלה.
עוד מתברר, כי ההצטרפות המשמעותית של עובדים ישראלים לבניין נעשתה בלי שנרשמה התייקרות ניכרת בעלויות השכר - משמע, אין עדות למחסור בעובדים ישראלים, דבר המחייב את הקבלנים לשלם שכר גבוה כדי למשוך אותם לבניין. בבנק ישראל מציינים כי תוספת העובדים הישראלים, שרובה באה מישראלים ערבים המתגוררים בגליל, תרמה להפחתת העוני והאי-שוויון. בבנק ישראל תוהים מדוע הקבלנים מרבים להעסיק עובדים לא מקצועיים, אבל כנראה זולים מאוד, כמו האריתראים והסודאנים ובה בשעה ממעטים להעסיק אתיופים, על אף ששיעור האבטלה בקרב האתיופים הוא גבוה במיוחד.
באותו הקשר טוען אקשטיין כי טוב עשו שבמסגרת ההסכם החדש הועברה האחריות להכשרת העובדים בבניין מהממשלה לידי הקבלנים ולו כדי שהדבר לא ישמש יותר תירוץ לקבלנים מדוע הם אינם מסוגלים להסתדר בלי העובדים הזרים אבל לדבריו אין צורך ממשי בהכשרה מקצועית בבניין. לדברי אקשטיין, הרוב המוחלט של העובדים בבנין לא עברו הכשרה מקצועית מימיהם, ולמדו את המקצוע תוך כדי עבודה.
עוד בנק ישראל טוען כי קיומם של עובדים זרים בבניין פוגע משמעותית בענף בישראל העסקת עובדים לא ישראלים מאז שנות ה-70 גרמה לנסיגה יחסית בתיעוש בענף, וכן לקיפאון בתוצר לעובד ונסיגה משמעותית בתוצר לעובד ביחס למגזר העסקי. להערכת הבנק, כדי לשנות את מגמת הקיפאון בתיעוש בבניין, חייבת להינקט מדיניות עקבית של הממשלה בנוגע להפסקת עובדים זרים. זאת, כדי לעודד את כדאיות השקעות ההון בנדרשות במעבר לתיעוש מדיניות לא עקבית בנוגע לעובדים הזרים הורסת את הכדאיות לכך.
בנוסף, בנק ישראל סותר את הטענה כי נרשם פיגור בהתחלות בנייה בשנה האחרונה. מ-2009 נרשמת האצה בהתחלות בנייה, והבנק צופה כי בתוך שנתיים יירשם במקביל גידול בסיום בנייה. בהקשר הזה מציין הבנק כי משך בניית דירה בישראל הוא 24 חודשים, וכי זהו המצב כבר 40 שנה עדות נוספת לקיפאון ולפיגור של הענף בישראל, בגלל שהוא לא עבר תהליכי תעוש.
לכמן ממליץ בנק ישראל לוותר על הגידול במספר העובדים הזרים, ובמקום זאת לעבור למדיניות המעודדת השקעות הון בענף, וכן סבסוד שכר של ישראלים בענף לצורך מימון הכשרתם תוך כדי עבודה.
הקבלנים הסכימו: אפס עובדים זרים ב-2016, יבוא עובדים זרים לא דרך חברות כוח אדם
הסכם הפשרה עם הקבלנים לגבי העובדים הזרים, העניק לקבלנים הקלה משמעותית בטווח הקצר: במקום לרדת ל-5,000 (לפי החלטת הממשלה המקורית) מספר העובדים הזרים מזנק חזרה ל-8,000. עם זאת, בתמורה להקלה זו הסכימו הקבלנים לקבל על עצמם כמה התחייבויות חשובות.
הראשונה שבהן היא ההתחייבות כי מעתה הכשרת עובדים ישראל לבניין תהיה באחריות הקבלנים, ולא באחריות המדינה משמע, הקבלנים לא יוכלו יותר לטעון כי הממשלה אשמה בכך שאין מי שיחליף את העובדים הזרים בבניין.
השנייה, הקבלנים הסכימו לראשונה למתווה של הפחתת העובדים הזרים. משמע, בשלב ראשון מספר העובדים הזרים יגדל אמנם ל-8,000, אבל בהמשך הוא יחזור למתווה ההפחתה המקורי ירידה ל-5,000 עובדים זרים ב-2,000 ,2014 ב-2015 ואפס ב-2016.
השלישית, הקבלנים הסכימו כי יבוא העובדים הזרים לבניין ייעשה באמצעות הסכמים בין מדינות, ולא באמצעות חברות כוח אדם. לנקודה הזו חשיבות רבה, מאחר שההנחה כי הכוח המניע מאחורי הלחצים להמשיך ולייבא עובדים זרים לישראל הן בעיקר חברות כוח האדם, המרוויחות דמי תיווך גבוהים על כל עובד זר. לעומת זאת, הסכמים ישירים בין מדינות ליבוא עובדים (לישראל יש כבר הסכם כזה עם סרי לנקה ותאילנד) נעשים ישירות על ידי המדינות, וללא דמי תיווך. הדבר מקל מאוד את תנאי המחיה של העובדים הזרים (הם אינם שוקעים בחובות ואינם הופכים כבולים למעסיק שלהם עד להחזר החוב), וגם מקטין מאוד את הכדאיות העסקית סביב ענף היבוא שלהם.
עם זאת, לישראל אין הסכם כזה עם סין וגם לא צפוי שיהיה לה. לפיכך, ההסכמה ליבוא עובדים זרים רק דרך הסכמים בין מדינות משמעה שהקבלנים יצטרכו ללמוד להסתדר בלי הסינים לא בטוח שהקבלנים ירצו בכך.