מהפכת הקוטג' יצרה אצל הרבה מאוד עובדים תקווה לשינוי במצבם. התקווה מתבססת על רצון טבעי של כל אחד לשיפור ברמת חייו, כאשר רבים רואים במצב הקיים פתח של הזדמנות לשינוי. שאיפות ותקוות הן חשובות ובהרבה מקרים הן עשויות להניע תהליכים. מאידך אסור לשגות באשליות, שהתעוררות מהן מביאה, בדרך כלל, להתפקחות כואבת.
האזרחים הם אותם אזרחים, הפוליטיקאים הם אותם פוליטיקאים והתרבות היא אותה תרבות. בהתאם, מהו הרציונל שמביא אנשים לחשוב, שזהו שער למצב חדש, שונה ומעורר תקווה? בראיה מפוקחת של המציאות, לא חל שום שינוי. חווינו גל הלם מאירוע אחד. כשהוא יחלוף, הדברים יחזרו למקומם הטבעי והרדוד. הפוליטיקאים, שנמצאים במצב לא נוח, שהוא לא טבעי מבחינתם, ישאפו לחזור, כמה שיותר מהר, לסיטואציה שכל כך מוכרת להם, ושעבדה עבורם היטב בדור האחרון: פופוליזם צרוף. ללא צורך לתת, לאף בוחר, קבלות על ביצוע. קבלות נותנים רק למי שעזר להם להתקדם ולהגיע למעמדם הנוכחי. ומכאן כל המינויים הפוליטיים. ובכל זאת?
מיסי עתק ושלטון מנופח
מעולם עוד לא הוטלה בישראל כמות כזו של מיסים רגרסיביים על הציבור. טרם חווינו בעבר פעילות של שלטון כה מנופח, ללא אופוזיציה, שהביא ליוקר המטורף של סל הצריכה. מעולם עוד לא היה מצב שהקופה מלאה, המשק בצמיחה, אבל מצב האזרחים בירידה ומעמד הביניים נשחק. רק אתמול ראינו איך הידרדר קשות מצבים של קשישים, ושל נוער במצוקה, שהאוצר הוריד להם את התקציבים והשקיע אותם בדרך ללא מוצא. מעולם עוד לא היה אצלנו זעם ציבורי כה רחב, שמוצא את ביטויו בהרבה מדיות, שבעבר לא קיו קיימות, או שהיו בלתי נגישות.
בהתאם יש תקווה לשינוי ואפילו מבוססת. הפוליטיקאים ניחנים בחושים חדים, שעזרו להם להגיע לעמדות הכוח שלהם. הם מבינים, שפני הדברים אינם כתמול שלשום. שהציבור הרחב, וגם הציבור שבחר בהם, מרגיש מקופח, דפוק ומנוצל, ושלא יעבור זמן רב, הוא יאשים אותם במצב. עיר האוהלים בת"א היא הסנונית, וראיתם מה קרה שם לכמה פוליטיקאים. הם גם יודעים, שעידן הזלזול בציבור, פס ועבר מן העולם. לא סתם הם רצים עכשיו כאחוזי תזזית. השאלה: איך ליצור מומנטום ציבורי, שיניע תהליך, שיגרום להם להמשיך לרוץ כך במשך כל הקדנציה שלהם? או שפוליטיקאים אחרים, ראויים יותר, ירוצו. ובמישור מקביל, יתחיל, ללא ספק, תהליך של הדחות.
יובל שטייניץ שר האוצר הופך בהדרגה לנטל פוליטי- אלקטורלי על צווארו של נתניהו. לא קשה להעריך ששטייניץ ייפרד, כנראה, מכיסאו בזמן הקרוב. אולי לטובת כחלון החברתי והפופולרי.
אם היו לנו נציגי ציבור אוטנטיים ולא פופוליסטים, הייתי אומר שצריך לפנות אליהם בבקשה להניע התהליך. יש לא מעט פוליטיקאים החפים מפופוליזם, הבעיה שהם מצויים בתוך מסגרת פוליטית מקובעת ואינטרסנטית, שלא מאפשרת להם לפעול כראוי לטובת הציבור. גם בהקמת מפלגה חברתית חדשה אין טעם. כל המפלגות החברתיות התרסקו בכור ההיתוך הרותח של הפרלמנטריזם הישראלי, ששחק אותן, במהירות רבה, עד דק.
איך משנים דפוסים שהשתרשו שנים
ראשית, במישור הצרכני, אנחנו צריכים ללמוד מהאמריקנים. הם מטילים חרם, על כל יצרן, או רשת, שמעלה מחירים ללא הצדקה. הכוח של הציבור הוא גדול, וצריך לכופף במהירות וללא היסוס, יצרנים וקמעונאים חזיריים. שנית, ולמרות קביעת נשוא הסעיף הקודם, אנחנו בדמוקרטיה, ובדמוקרטיה מקבלים החלטות בכנסת. בהתאם מתבקש שינוי בבית הזה ובאג'נדה שלו.
מתבקשת רוויזיה יסודית בתהליכים החברתיים והכלכליים, ועכשיו. אני מניח שסדר היום של מקבלי ההחלטות מקבל דחיפות שונה. לא ירחק היום ושר האוצר עשוי לשלם את המחיר. מכיוון שהבעיה רצינית, לא יקריבו דג רקק, אלא את השר שטייניץ בכבודו ובעצמו. אני מניח שאינכם רוצים שמנהיגי מהפכת הקוטג', או מנהיגי עיר האוהלים ואחרים שעוד יבואו, יעשו לכם את העבודה. בכל מקרה, בבחירות הבאות, ההנהגה תבחן בזכוכית מגדלת, על מה שעשו, או לא עשו למען הציבור. זה יהיה מבחן אמיתי ורציני.
ד"ר ישראל בוקסר, מרצה במרכז ללימודים אקדמאיים אור יהודה.