מחאת הקוטג' והדירות: זעקתו של דור שלם

מאהל המחאה בשדרות רוטשילד, קצת אחרי חצות במוצאי שבת, מעורר בלבול מסוים. זוהי מחאה בסגנון תל אביבי למדי: גיטרות, בירות, אמנים, מחצלות קש, צעירים וצעירות. ברדיוס של ק"מ ממוקד המחאה פתוחים אינספור בתי קפה וברים שוקקים. 20 מטר משם נמצא החניון החדש של הבימה והיכל התרבות - חניון נוצץ ומבריק, עם מדרגות נעות ומאות מכוניות של צרכני תרבות שבאו לראות כאן מופעים.

המחאה עושה טוב לביזנס. יש אקשן. עיר ללא הפסקה. אווירת הוודסטוק היא זו שמבלבלת. האם מדובר במחאת מפונקים שלא יסתפקו בדבר מלבד דירת 3 חדרים בשדרות רוטשילד, או שמא בכאב ומצוקה של ממש של צעירים שמשרתים בצבא, לומדים, עובדים וחיים בעיר הגדולה - אך בקושי מצליחים להתקיים?

אפשר ללעוג למי שמחאתו היא להקים אוהל ברחוב הכי סקסי בתל אביב - במרחק הליכה מכל מערכות העיתונים הארציים. אבל למחאה הזאת יש רקע כלכלי וחברתי מוצק למדי. לא מעט ידיעות שפורסמו בשנים האחרונות ונראות כאילו אינן קשורות לנושא משמשות קרקע מוצקה לצמיחת המחאה הזאת: מהחלטת ממשלת אולמרט להקפיא את הבנייה בתל אביב ובמרכז, דרך הכישלון בהקמת רכבת קלה בעיר, עובר במדיניות תכנון קרקעות ממשלתית כושלת, וכלה בתנאים חלומיים למשקיעים שיש בידם כסף - כסף זול ומיסוי נוח שעודד רכישת דירות להשקעה. זה רלוונטי לעוד כמה מקומות ברחבי המדינה, ובעיקר לאזורי הביקוש, אבל במיוחד לעיר תל אביב.

בשני העשורים האחרונים חלו בתל אביב תמורות אדירות ששינו את העיר. אמנם היא היתה תמיד עיר התרבות והבילויים, אבל מאמצע שנות ה-90 התפתחו בעיר כמה מוקדי בילוי ותרבות חדשים כמו הנמל, יד חרוצים, התחנה, יפו שעברה מהפכת התחדשות, אזור עזריאלי ומתחם באזל. ההתפתחות הזאת, כמו גם ההכרזה על תל אביב כעיר הלבנה, הפכו אותה לעיר קוסמופוליטית יותר מאי פעם ולמוקד משיכה לתיירים מכל העולם, ולמהגרי פנים מכל אזורי הארץ. זה היה רק עניין של זמן עד שגם משקיעי חוץ יגלו אותה ויזרימו לכאן השקעות, בעיקר לרכישת דירות.

תהליך כזה של פיתוח עירוני מואץ היה חייב להיות מלווה בפיתוח תחבורתי מתאים, וזה לא קרה. הכישלון המרכזי של ממשלות ישראל השונות הוא הפלונטר התחבורתי בעיר. אילו היתה מוקמת רכבת קלה, התנועה בתוך העיר ואליה היתה הרבה יותר נוחה, וזה היה מסייע ליציאת חלק מתושבי העיר למעגלים הקרובים אליה. מערך הסעה המוני הוא הדרך של כל הערים הגדולות בעולם - ניו יורק, לונדון, פאריס - לפזר אוכלוסייה. גם אז, זה לא מבטיח שתושבי האוהלים ברוטשילד יוכלו לקנות לעצמם דירה באזור, אבל זה היה שולח אותם להתגורר במקומות מרוחקים מעט, אך נגישים מאוד.

מחאת האוהלים עוסקת בשלב זה במחירי הדירות ובדרישה לספק "דיור בר השגה" - פתרונות דיור במקומות סבירים ובמחירים נוחים. לזכותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ייאמר שכבר בתחילת הקדנציה שלו הוא זיהה את בעיית היצע הדיור הנמוך ותשתיות התחבורה המפגרות, והכריז על רפורמה במינהל ועל חיבור הפריפריה למרכז.

לחובתו ייאמר שממשלתו התגלתה ככושלת מבחינה ביצועית, ולמרות אלפי שעות של ישיבות לא מצאה מענה להאמרת מחירי הדירות, ולא קידמה את הקמת הרכבת הקלה בתל אביב. הדבר היחיד שהיא עשתה הוא לסגור במידה מסוימת את הדלת בפני רוכשי הדירות להשקעה באמצעות הטלת מס על רכישת דירה שנייה ומעלה, אבל זה נעשה מאוחר מאוד - לאחר שהמחירים זינקו ב-40%.

מחאת האוהלים ברוטשילד, בדומה למחאת הקוטג', אינה רק על הדירות והקוטג'. זוהי מחאת תסכול של דור שלם שמתמודד מול יוקר מחיה שמאמיר בקצב מהיר יותר מהעלייה בשכר העבודה; מחאה של דור שלם שמוחה על הפער בין נתוני המאקרו המצוינים (אבטלה נמוכה, צמיחה מהירה) לבין הקשיים של חיי המיקרו; מחאה של דור שלם שמתקומם נגד הפער ההולך וגדל בין עשירים לעניים בישראל; מחאה של דור שלם שמבין שקבוצות הכוח הגדולות בישראל - התאגידים הגדולים, ועדי העובדים הגדולים שיושבים על השאלטרים, המפלגות הסקטוריאליות - כולם חולבים אותו וחונקים אותו.

זוהי מחאה של דור שלם שמתחיל להבין שאין דרך אחרת להתמודד מול מדיניות ממשלתית רופסת ואימפוטנטית ומול כוחם של המונופולים והקרטלים זולת יציאה לרחובות. המבחן של המחאה הזאת יהיה בשאלה אם היא תתפשט ותגיע למוקדים נוספים, או שהיא תסתפק בלוקיישן הנהדר והנוח שלה.