ביום שישי האחרון החלטתי להקים, למשך סוף השבוע, אוהל במאהל בשדרות רוטשילד. לבחור נשוי בן 37 ממעמד הביניים, כפי שנהוג לכנותנו, אין זה דבר קל. הצפיפות, הרעש, הלילות הקצרים, ההשכמה בשש בבוקר משאון משאיות הזבל, חוסר הפרטיות והשירותים המצחינים. בכל רגע קשה שכנעתי את עצמי שיש לזה ערך - אנחנו בני המעמד הבינוני צריכים ואף חייבים לקחת חלק במחאה, אנחנו המאסה הקריטית עליה מושתת מדינת ישראל. אנחנו אלה שנקבע האם המחאה תישא פרי, אם לאו.
עלו בי תהיות ביחס לכוונת המארגנים. גופים קיצוניים? מימון זר? קבוצות מטעם? עצרת המחאה נתנה את החותמת הסופית. עשרות אלפי אנשים הצביעו ברגליהם והוכיחו שאין זה מאבק פוליטי, אין זה מאבק מפלגתי. זוהי מחאה על הדרך שבה אנו תופסים את עצמנו. מחאה על סדר העדיפויות הלאומי שהסכמנו לו במשך שנים ארוכות, לאורך ממשלות ישראל. זוהי מחאה על האדישות שגילינו כלפי החלטות, חוקים, תקנות, העדפות סקטוריאליות ורפורמות שכשלו.
עשרות אלפי אזרחים, מצביעי ליכוד וקדימה, ישראל ביתנו ועבודה, הבית היהודי ומרצ - כולם צעדו שם יחד, מבקשים לשנות את סדר העדיפויות הלאומי. הם צעדו באמונה שאפשר לשנות, שצריך לשנות. מלאי השראה, הם יודעים שמגיע להם יותר, שאפשר קצת אחרת, הם עדיין לא איבדו את התקווה. ואכן, בני המעמד הבינוני באו בהמוניהם, צועדים יחד באופן מסודר אבל נחוש, ביד אחת נושאים שלט מחאה וביד השנייה דוחפים את הילד בעגלה עם שלט קטן בידו.
הם קוראים עיתונים, הם יודעים שמצבה המקרו-כלכלי של מדינת ישראל טוב מאד יחסית למדינות רבות, הכלכלה אינה קורסת חלילה ובטח אינה נזקקת לסיוע דוגמת שכנתנו יוון. אבל קהל הולך וגדל מתוכם אומר: "די, קשה לנו". מורים, עובדים סוציאליים, פרקליטים, רופאים, רופאים מתמחים, שוטרים, שכירים בשוק הפרטי ועצמאים מודים בפה מלא: "אנחנו לא בטוחים שאנחנו יכולים להבטיח עתיד כלכלי לילדינו".
השלטון תומך במחאה
הדייר באוהל השכן, בחור בן 28, שכיר בחברת היי-טק, מעיד על עצמו שהוא מרוויח משכורת הגבוהה מהממוצע במשק. אבל הוא גם מספר בעיניים כבויות שאינו יכול לחשוב על חסכון, בטח לא על קניית דירה בעתיד.
לא זכורה מחאה עממית שזכתה לתמיכת השלטון בצורה כה גורפת. מספיק לקרוא את דברי שר השיכון והבינוי אריאל אטיאס ושר הרווחה משה כחלון המצדיקים את המחאה, ולהבין שכבר לא מדובר במחאה מגזרית ממוקדת, אלא בתחושה כללית לא טובה של ציבור גדל והולך, תחושה שבאופן תקדימי גם מצליחה לחלחל ללב השלטון. ובמצב נדיר שבו ממשלה, כנסת, תקשורת וציבור גדול מאד מבינים ואף מזדהים עם כאב המחאה - על הממשלה להמיר את העוצמה שבמאבק לשינוי משמעותי בחיי אזרחי ישראל, לפעול שלושה וארבעה צעדים קדימה ולא להסתפק רק בנושא הדיור.
שמעתי בעצרת המחאה את הקריאות להתפטרות הממשלה. כמי ששירת תחת שני ראשי ממשלה, אני מבקש לומר לאותם צעירים אחוזי להט שממשלה היא לא דלת מסתובבת. עם כל הזעם והכאב ראוי לזכור את החשיבות ביציבות שלטונית. האחריות של ממשלה היא לתקן, קודם כל לתקן. היה ולא תצליח ראוי שתפנה מקומה לאחרים שינסו, אבל התיקון הוא שורש העניין. לא תרבות פופוליסטית של עריפת הראשים תפתור את מצוקת הדיור או יוקר המחייה.
המחאה הנוכחית הגיעה מהעם וכבשה את העם. "פתאום קם אדם" ובצעד ספונטני הדליק גפרור קטן שמשלהב ציבור גדול. זהו יתרונה הגדול של המחאה, אבל למרבה הצער זהו גם חסרונה. המחאה עדיין לא הציבה דרישות ברורות, ולעיתים נראה שגם מוביליה, מופתעים מעצמת התגובה, אינם בטוחים כיצד עליהם לפעול. יש בזה חן, אולי תמימות אידאולוגית, או "אמת מהלב" כפי שמתארים דיירי האוהלים, אבל יש בזה גם אחריות מאד גדולה להצלחתן של מחאות נוספות. מתוך תחושת האחריות הזו, וכמבוגרים אחראים, על מעמד הביניים לסייע למחאה ברחבי הארץ ולכוון אותה - בהקמת אוהל, בשיחות סלון, בעידוד, בתמיכה, ובעיקר בהצעת פתרונות מעשיים וברי השגה לפתרון בעיית הדיור ולהוזלת יוקר המחייה.
מעמד הביניים, עכשיו זו המשמרת שלנו.
צחי גבריאלי שימש כיועצם של ראשי הממשלה בנימין נתניהו ואהוד אולמרט, וכיהן כיו"ר אגודת הסטודנטים במרכז הבינתחומי בהרצליה.