המשבר הקפיטליסטי העולמי והמחאה החברתית

מסתוריות הן דרכי התעלומה של ממשלת הימין. עד למוצ"ש המסר הממשלתי היה "אנו חיים בטוב שבכל העולמות, ולכן המחאה לא מובנת". במוצ"ש, לאחר שיותר מ-300 אלף אזרחיות ואזרחים יצאו לרחובות הערים, המסר השתנה מן הקצה אל הקצה. מעתה כל דוברי הממשלה, מראש הממשלה ועד לאחרון הספינולוגים, טוענים "המחאה מובנת, אבל העולם שרוי במשבר כלכלי עמוק. כך, שאין לבוא בדרישות".

היחידי שטרם קיבל את דף המסרים של משרד ראש הממשלה, הוא שר החוץ אביגדור ליברמן, הדבק בתיאורית "מחאת הסושי" מבית מדרשם של עסקני הליכוד. שוב הוכיח ליברמן שהוא יותר ליכוד מהליכוד.
איך המציאות הכלכלית והחברתית מסוגלת להשתנות בפחות מיממה? לשופרי הממשלה פתרונות. יחד עם זאת, ישנה נקודה למחשבה. הייתכן שאנו, המוחים, העם - טועים? הייתכן שבממשלה רואים דבר מה שאנו לא מסוגלים להבחין? האם, בקיצור, הגזמנו במחאה וביעדיה?

לשם מציאת המענה לשאלות אלה, יש להזכיר את תקציר פרקי המחאה ההמונית: בשבוע הראשון – מחאת הדיור; בשבוע השני – היא הפכה לדרישה להתפטרות הממשלה; בשבוע השלישי - הדרישה לצדק חברתי ואף לשינוי חברתי מן היסוד עולות בחוזקה.

איש מהמפגינים סבור שממשלת הימין מסוגלת לספק את מינימום הדרישות שהועלו בהפגנות. כך סבור גם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שאמר אתמול בישיבת הממשלה -"צריך לעשות תיקונים כלכליים ברגישות ובאחריות. לא נוכל לרצות את כולם. אי אפשר לקחת את כל המצוקות ולהתיימר לתת פתרון לכולם. נשמע את כולם, נקשיב באמת, ובסוף נבחנים בפתרונות מעשיים שמחייבים איזון". המסר של נתניהו הוא ברור "נשמע את כולם" ולא נעשה כלום.

אך, שוב, נשאלת השאלה: הייתכן שנתניהו צודק? שבעת שהמשבר הקפיטליסטי העולמי מכה שוב בכל חוזקו ודווקא בקודקדים: ארה"ב ואירופה המערבית, אין לחלום על תיקונים לעומק – אלא על קצת קוסמטיקה עד יעבור זעם?

המשבר הקפיטליסטי פרץ בארה"ב לפני כארבע שנים, בקיץ של 2007. גלים-גלים, ובעוצמה שונה, הוא הגיע לפתחן של רוב מדינות העולם. למשברים כלכליים השלכות ישירות על החברה: מיליונים מתרוששים, עשרות מיליונים מאבדים את מקום עבודתם. בארה"ב, מספר המובטלים "על אמת" (ושלא תמיד באים לידי ביטוי בנתונים הרשמיים) הוא כ-18 מיליון.

מדי חודש 46 מיליון אמריקאים (אחד מכל שישה אזרחי ארה"ב) מקבלים "תלושי מזון" מהממשל כדי להינצל מחרפת רעב. הממשלים השונים: בוש (הרפובליקאי) ואובמה (הדמוקרט) אמנם שפכו טריליונים על טריליונים של דולרים בכלכלה האמריקאית, אבל כספים אלה מצאו את דרכם לכיסי בעלי ההון והתאגידים הגדולים במה שקרוי "מדינת רווחה להון". קרי: המדינה מתערבת בכלכלה כדי להבטיח את רווחי התאגידים הגדולים ובעליהם.

זהו גם המצב בשורה של מדינות אירופאיות, כגון ספרד, איטליה, פורטוגל, אירלנד ויוון. מדובר על מדינות בעלות מנגנוני רווחה צנועים למדי. זאת, בשונה לגרמניה, צרפת או מדינות סקנדינביה. מדינות דרום אירופה מצויות במשבר, לאו דווקא בגלל ההוצאות החברתיות (כפי שטוען נתניהו) אלא בגלל חמדנות בעלי ההון שבשלטון.

המדינות הקפיטליסטיות בהן הקרבנות החברתיים, בעקבות המשבר, היו מצומצמים ביותר הן אלה בעלות מנגנוני הרווחה המפותחים ביותר. כך שככל שהרווחה נמוכה, כך המשבר החברתי עמוק יותר. יתר-על-כן, רווחה חברתית יחד עם הבטחת הכנסה ראויה לעובד ולמובטל, ביכולתן למנוע משברים או העמקתם.

במה נתניהו צודק? ישנו משבר קפיטליסטי ההולך ומעמיק בעולם. אבל אם באמת ובתמים הממשלה מעוניינת למנוע משבר חברתי בישראל, עליה לשנות את המדיניות החברתית והכלכלית מן היסוד.

צוות השרים שמונה אתמול, דבריהם של ראש הממשלה ובכירי השרים, כגון ליברמן, מעידים שהיא אינה מסוגלת לקלוט את המסר שזועקים מאות אלפים, מאילת בדרום, דרך עשרות מאהלי המחאה, ועד לקריית שמונה בצפון: "העם דורש צדק חברתי".

המחויבות של הממשלה להון היא כה גדולה, שלא צפוי כל שינוי משמעותי של מדיניותה החברתית והכלכלית. כעת ברור, שאם רוצים למזער את פגעי המשבר הקפיטליסטי על החברה הישראלית יש להיפרד מממשלת נתניהו מהר ככל האפשר.

•ד"ר אפרים דוידי, המכללה חברתית-כלכלית www.sea.org.il