נתניהו אינו שליט אטום ואכזר שמחזיק את אזרחי המדינה כבני ערובה ומנצלם לטובת עושרם של מקורביו ומשפחתו. ראש הממשלה הוא אזרח עם השקפת עולם כלכלית ליברלית - ולזכותו יאמר שגם מוצהרת וגלויה - המבקש את אמון הציבור כדי להגיע לעמדה שתאפשר ליישם את השקפתו.
אם נתניהו אינו אשם בשלל הבעיות הסוציו-אקונומיות האמיתיות במדינת ישראל - החל ממצוקת הדיור, דרך המשבר ברפואה הציבורית ועד יוקר המחייה - מי אשם בהן? התשובה מסתתרת בפירוש המלה דמוקרטיה שלטון העם. מכיוון שבדמוקרטיה העם הוא השליט, העם הוא גם האשם במצב. במה העם אשם?
אדישות:
רק 65% מבעלי זכות הבחירה בישראל מימשו את זכותם בבחירות האחרונות לכנסת. "מי שמצביע משפיע" היא לא רק סיסמה. בדמוקרטיה זו המציאות. אזרח שאינו מעוניין במדינה עם כלכלה ליברלית, חייב לבחור מפלגה שמייצגת השקפה אחרת. הימנעות מבחירה אינה עושה את אותו אפקט. במידה רבה היא עשויה לחזק מפלגות עם השקפות הפוכות רק בגלל שציבור בוחריהן מצביע בשיעורים גבוהים יותר.
גועל מהעיסוק הפוליטי:
אחד הנימוקים המקובלים של ישראלים שאינם טורחים להצביע הוא "כל הפוליטיקאים אותו דבר, אין במי לבחור...". למרבה הצער, בישראל 2011 פוליטיקה הפכה למלה גסה. את המוכשרים שבבנינו ובנותינו אנו מייעדים להיי-טק, לניהול או לסתם "סלביות". אם הפוליטיקאים שלנו בינוניים, זו אינה אשמתם. זו אשמת המצוינים, שאינם בוחרים בקריירה פוליטית, ואשמת החברה שאינה דוחפת אותם לכך.
היעדר מעורבות:
על רקע הסערה הנוכחית - ההפגנות, המאהלים, השיח ברשת - מודגש עוד יותר השקט שקדם לה בעשורים האחרונים. דמוקרטיה מתקיימת בעיקר בשנים שבין מערכת בחירות אחת לאחרת. בשנים האלה יכולים וצריכים האזרחים במדינה דמוקרטית להשמיע את קולם ולהשפיע על ההתנהלות השוטפת של נבחרי הציבור. המחאות הנוכחיות מדגימות את כוחה של המעורבות בדמוקרטיה, גם ממחישות לנו כמה שתקנו עד כה.
סקטוריאליות:
המורים הפגינו בהפגנות המורים, הרופאים מפגינים בהפגנות הרופאים, העובדים הסוציאליים הפגינו בהפגנות העובדים הסוציאליים. אבל יש יותר הורים של תלמידים ממורים, יש יותר חולים מרופאים, ויש יותר נזקקים לשירותי הרווחה מעובדים סוציאליים. היכן היינו כאשר המגזרים הללו נאבקו על זכויותיהם ולמעשה על זכויותינו לקבל עובדי מדינה שבעים ושבעי רצון? נעלמנו.
תרבות של שליפה: (בנוסח נתניהו)
בתחילת המחאה נתניהו הבטיח שיציג פתרון כולל תוך 72 שעות. בכך נתניהו הוא דוגמה לתרבות השליפה הישראלית: תרבות של פתרונות מהירים, חוסר סבלנות, של חוסר העמקה. נתניהו לא המציא את התרבות הזו או כפה אותה על אזרחי ישראל. הוא חלק ממנה ממש כשם שכולנו - גם המוחים המנסים להציג תוך יומיים-שלושה רשימת דרישות שתפתור בעיות של שלושה עשורים הם חלק מתרבות זו.
כבוד לכלל ולשונה:
כל ממשלות ישראל לדורותיהן לא עשו מספיק כדי לשלב את החרדים והערבים במעגלי החברה, ההשכלה והעבודה. אך הטלת האשמה על ממשלות ישראל היא רק חלק מהתמונה. חלק התמונה היא אנחנו. מתי לאחרונה ניסיתם לעזור לחברים הערבים שלכם למצוא עבודה? מתי לאחרונה הסברתם לחברים החרדים שלכם מדוע חשוב לקחת חלק בכלכלה או ללמוד מתמטיקה ואזרחות? אין לכם חברים ערבים או חרדים? גם לי אין. זאת בדיוק הבעיה שלנו.
כניעה לכוחניות:
מבט על טבלאות השכר במגזר הציבורי מגלה כי קיימים גם עובדי מדינה המרוצים מאד בחלקם. בחברת החשמל ובמקורות, לדוגמה, יש כ- 14,000 עובדים המרוויחים משכורת ממוצעת של כ- 25,000 שקל בחודש. שכר דומה משלמת המדינה גם לעובדי הנמלים. אך מדוע עובדי מדינה מסוימים זוכים לשכר גבוה מאחרים? מה הקריטריון לכך? בוודאי שלא חשיבות או נחיצות המקצוע. הסיבה לכך נעוצה בכוח של סקטורים מסוימים לעומת אחרים. נתניהו נכנע לועדים הכוחניים הללו, אך גם ממשלות קדימה והעבודה אשמות בכך. גם ראשי המחאה אינם יוצאים כעת נגדם. ההסתדרות ועופר עיני מגנים עליהם וחשוב מכך - אנחנו אשמים בכך, שכן תגובה טיפוסית של ישראלי ששומע על התנאים של עובדי חברת החשמל אף פעם לא הייתה "בוא נצא להפגין בנושא" אלא "איך מתקבלים לשם?"
"הברזה" משיעורי אזרחות:
שיטת הממשל הבעייתית בישראל מסייעת לתלות החרדים, פוגמת ביציבות השלטונית ומביאה להוצאות של מיליארדים. אפשר להאשים את נתניהו והליכוד בחבירה לש"ס או ב"ניפוח" הממשלה, אי אפשר להאשימם בהמצאת השיטה. ומלבד ממשלות ישראל לדורותיהן, גם אנו אשמים בכך. 150 אלף מפגינים יצאו לרחובות בדרישה לדיור זול או חינוך חינם. אך בעוד שהללו הם רק סימפטומים, שיטת הממשל בישראל היא אחת מהמחלות של המדינה. למרות זאת, היא לא הוציאה אותנו בעבר לרחובות, וגם עתה אינה במוקד שיח המחאה.
חיים בדמוקרטיה נותנים הרבה לאדם. מחקרים בפסיכולוגיה הראו שאזרחים של מדינות דמוקרטיות מאושרים יותר מאזרחים של מדינות שאינן כאלה. אבל יש גם דברים שחיים בדמוקרטיה לוקחים מהאזרחים. אחד מהם הוא הזכות להאשים את השלטון ברוע מצבם.
*ד"ר יוסי מערבי, מרצה בכיר במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה