במאהלי המחאה ברחבי הארץ החלו בימים האחרונים דיונים, ללא תקדים בתולדות המחאות חברתיות בישראל, על תקציב המדינה. משתתפי הדיונים יורדים לפרטים ומנסים ללמוד מהו בדיוק תקציב המדינה, מדוע חוק ההסדרים ("הוראת שעה" ב-1985) הפך למכשיר מרכזי לעיצוב החברה בעלת הפערים החברתיים המפלצתיים והמשק הקפיטליסטי ומדוע ראש הממשלה אסר על פרופ' מנואל טרכטנברג "לפרוץ את גבולות התקציב".
היום נזה שמע כמו בדיחה. אבל לפני כ-9 חודשים הכריז שר האוצר יובל שטייניץ עם הנחת הצעת התקציב הדו-שנתי על שולחן הכנסת: "זהו תקציב חברתי". "זהו תקציב חברתי" שבו וטענו במקהלה דוברי האוצר ובכיריה. לא מדובר עוד על תקציב של ריסון אלא זהו תקציב של הרחבה. יש בו, לטענת האוצר, יותר כספים "לכל" מאשר בתקציבים שאושרו, כמעט באופן אוטומטי, על ידי הכנסת בעשור האחרון. זאת, אם נתעלם לרגע מה"פרטים", כגון הקפאת קצבאות, המשך הורדת של מס החברות ומס ההכנסה לבעלי ההון.
החידוש הגדול בהצעת התקציב הדו-שנתי לשנים 2012-2011 הוא הכלל הפיסקלי החדש, המאפשר להגדיל את ההוצאה התקציבית בשנתיים אלה בשיעור של 2.66% מדי שנה. מניתוח שנערך על ידי חוקרי מרכז אדוה, עולה שלכאורה יש כאן בשורה לכל המשרדים שתקציביהם קוצצו בעשור האחרון. אך לדבריהם, "הגידול התקציבי בשנתיים הקרובות יהיה קטן ביותר, והוא יהיה קטן אף יותר במהלך העשור הקרוב".
מדוע? "משום שהכלל הפיסקלי החדש אינו הגורם היחיד הקובע את גודל התקציב. ישנו גורם נוסף והוא תקרת הגירעון. תקרה זו תעמוד ב-2011, על 3% תמ"ג, ב-2012 על 2% וב-2013 על 1.5%. לאחר מכן, בין 2014 עד 2020, היא תעמוד על 1% תמ"ג בלבד. בעוד שהכלל הפיסקלי החדש מאפשר להרחיב את התקציב, תקרת הגירעון מהווה חסם בפני הרחבה במלוא השיעור של הכלל".
במלים אחרות, התקציב המוצע לשנים 2012-2011 עוצב גם הוא על ברכי המדיניות הקפיטליסטית הניאו-ליברלית המלווה את ממשלות ישראל מזה דור שלם, מאז תכנית החירום לייצוב המשק משנת 1985. מדיניות הצמצום התקציבי גרמה לכך שבין 2002 ל-2009 ירד משקל תקציב המדינה בתמ"ג, מ-46.2% ל-40.2% (תקציב נטו כולל החזר חובות ופיתוח). כיום, ישראל נמצאת קרוב לתחתית סולם ארצות הקפיטליסטיות החברות בארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD) מבחינת משקל התקציב בתמ"ג. אילו היה משקל התקציב בתמ"ג ב-2011 כמו זה של 2001, הייתה הצעת התקציב המונחת על שולחן הכנסת גדולה בכ-37 מיליארדי שקל!
מגבלות הכלל הפיסקלי החדש
לכאורה, הכלל הפיסקלי החדש מבטיח גידול תקציבי מתמשך. הכיצד? הנוסחה של הכלל החדש היא: שיעור הצמיחה הממוצע בעשר השנים האחרונות (שעומד ב-2010 על 3.5%) כפול היחס חוב/תוצר הרצוי (שהוא 60%, כפי שקבעו ארצות האיחוד האירופי באמנת מאסטריכט) לחלק היחס חוב/תוצר הנוכחי בישראל (80%). נוסחה זו היא הקובעת את הרחבת ההוצאה התקציבית בשיעור של 2.66%.
האוצר טוען שהנוסחה החדשה מבטיחה שככל שהצמיחה תואץ וככל שהיחס חוב/תוצר ירד, כך תגדל ההוצאה התקציבית המותרת. אלא שהעבר מלמד כי אין זה פשוט כלל וכלל להשיג צמיחה ממושכת בשיעור ממוצע גבוה מ-3.5% ואין זה פשוט כלל וכלל להוריד את יחס החוב/תוצר ל-60%. חישוב פשוט מעלה כי בכדי להגיע לגידול שנתי בתקציב בשיעור של 5% צריך יחס חוב/תוצר של 60% ועשר שנים של צמיחה בשיעור ממוצע של 5%.
יתרה מזאת, תקרת הגירעון מהווה, כאמור, מחסום בפני הגדלת התקציב במלוא השיעור שמאפשר הכלל הפיסקלי החדש. גם אם שיעור הצמיחה יהיה גבוה וגם אם היחס חוב/תוצר ירד באופן משמעותי, ההוצאה התקציבית לא תוכל לגדול באופן משמעותי, לנוכח המגבלה של תקרת הגירעון.
איך ניתן לצמצם גירעון? בעיקר, על ידי הגדלת הכנסות המדינה ממסים בעקבות צמיחה. אלא שהממשלה פועלת דווקא לצמצום התרומה העתידית של ההכנסות ממסים, באמצעות הפחתת המסים הישירים על פרטים ועל תאגידים. בעקבות הפחתת מסים שהונהגה ב-2003 הפסיד אוצר המדינה עד 2010 סכום של 39 מיליארד ש"ח. כאילו אין בכך די, ב-2009 אישרה הכנסת הפחתה נוספת, שתימשך עד 2016. כלכלנים חישבו ומצאו כי לאור המגבלות הללו, עד 2017 הממשלה לא תוכל לאפשר גידול בשיעור המותר על פי הכלל הפיסקלי החדש.
לדברי מרכז אדוה "בשורה התחתונה הממשלה תכניס ב-2011 לכיסנו הימני 8.7 מיליארד ש"ח הודות לכלל הפיסקלי החדש, אך תוציא מכיסנו השמאלי 5.4 מיליארד ש"ח כדי לעמוד בתקרת הגירעון, כך שנשאר עם תוספת נטו של 3.3 מיליארד שקל". הבעיה היא שהסכום של 5.4 מיליארד ש"ח יבוא באופן לא מידתי מכיסם של בעלי הכנסות בינוניות ונמוכות ולאו דווקא מבעלי ההון. וזהו כל סיפורו של ה"תקציב החברתי" על רגל אחת שכאמור הוא דו-שנתי, שזהו חידוש עולמי. אבל התקציב הוא דו-שנתי רק לכאורה. כבר בחודש פברואר (פחות מחודשיים מאז נכנס לתוקפו התקציב לשנתיים) הכנסת אישרה תוספת משאבים לתקציב הביטחון. הסיבה: "האביב הערבי". כך רואה הממסד הישראלי את התעוררות החברתית והפוליטית בארצות השכונות: דרך הכוונת של הרובה.
לפני המוחים במאהלים, בבואם לנתח את התקציב ולנסות לשנותו מן היסוד עומד אתגר כביר: לדרוש את שינוי הרכב התקציב (להקטין את המשאבים המיועדים לכיבוש ולסבסוד ההון), לדרוש את פריצת מסגרתו ולדרוש את ביטול חוק ההסדרים. אותו חוק הסדרים המונע, למשל, מזה כשני עשורים את יישום החוק של ח"כ לשעבר תמר גוז'דנסקי (חד"ש) "חינוך חינם מגיל שלוש"...
ד"ר אפרים דוידי, המכללה החברתית-כלכלית