קשה להבין מדוע הקבוצות החלשות והעניות אינן מצטרפות בהמוניהם למחאה החברתית. המחאה בעיירות הפיתוח רפה יחסית למרכז, ועל כך מעוררת תמיהה. במוצאי שבת ראינו את התופעה בערי הפריפריה. המחאה של המזרחיים המסורתיים, תומכיה המסורתיים של הליכוד אף היא חלשה. יתר על כן, הקולות העולים מקבוצות אלה הינם בדרך כלל מזלזלים או מתנכרים. אף כי המחאה באה להקל על שכבות המצוקה ולא רק על מעמד הביניים, קולם לא נשמע והצטרפותם חסרה.
המחאה החברתית - כותרות אחרונות:
המומחים מתגייסים למאבק - ורובם הגיעו משמאל
טרכטנברג במאהל בתל אביב: "אתם תעשו את השינוי"
פסימיות בדרום: ועדת רוטשילד - ועדה של סחבת"
מהפיכה אמיתית ומהירה במדיניות הממשלה אפשרית כיום אם דווקא אלה שהעלו את הליכוד לשלטון ידרשו ממנו להקל על מצוקתם. האם הם אינם חשים בפערים ההולכים וגדלים? האם הם אינם חשים את קיפוח הפריפריה הנמשך שנים? היכן הן המשפחות שעלו מחבר העמים וגרות עם ההורים והילדים בדירות ישנות וקטנות? היכן הן המשפחות מרובות הילדים החיות בקושי מתקציבי רווחה?
והיכן הפוליטיקאים שהם עצמם העלו לשלטון? מדוע קולו של ליברמן לא נשמע ברמה? מדוע קולה של ש"ס לא נשמע מחוף לאיומים חלולים? מה קרה לליכוד שעלה שלטון על גב השכבות החלשות והפריפריה? פתאום הפוליטיקאים "מבינים" את המחאה כאילו יוקר החיים החל רק כשפרצה המחאה.
אומץ להודות בכישלון כלכלי
ניתן להביא הסברים שונים ומשונים לתופעה. אין לשכבות אלה את היכולת הפיסית והכלכלית לשבות, ואין להם את האומץ להודות בכישלון המדיניות של הליכוד שהם עצמם העלו לשלטון. הן מרוחקות ומנוכרות ממעמד הביניים האשכנזי המשכיל הנתפס בעיניהם כשמאלן. הן משלימות עם גורלן, או מסתדרות איכשהו באמצעות רווחה ושירותים מקומיים. הם פוחדים מעליית השמאל לשלטון מתעבים את השמאל.
תגובתה של הזמרת מרגלית צנעני מבטאת בדיוק את גישת השכבות החלשות המסורתיות והמזרחיות - ניכור עד תיעוב של מעמד הביניים הצעיר האשכנזי. במוצאי שבת בבאר שבע, צנעני למדה מהפוליטיקאים להכחיש את דבריה מכל וכל ולהפריח "אהבה". אפשר להביא עוד ועוד הסברים. כל אלה אינם עונים לתמיהה הבסיסית, מדוע צעירים מסורתיים מעיירות הפיתוח והפריפריה, משפחות קשות יום מזרחיות משכונות המצוקה אינם בין המוחים והמפגינים?
שינוי כלכלי - למען הפריפריה
דווקא היעדרותם של אלה מקלה על הפוליטיקאים ביחסם למחאה. היא מאפשרת להם להמשיך בדרכם הפוליטית והכלכלית ומספקת תירוצים למכביר. הם יכולים לטעון כי זאת מחאה פוליטית של השמאל, והם יכולים לטעון שזאת מחאת המפונקים. בנוסף, הם יכולים להסביר כי מטרת המחאה היא הורדת הליכוד מהשלטון, ולהישען על ההנחה כי אלה אינם המצביעים שלהם וכי אין להם מה לדאוג ביום הבחירות. מרבית שרי הליכוד אינם בעלי רקע של מצוקה ואינם מסוגלים להזדהות עם מצוקה. רק חלק מהם אכן באים מרקע קשה ומסוגלים להזדהות עם המוחים. גם הם שותקים. כך למשל לא שמענו את סילבן שלום, השר הממונה על פיתוח הפריפריה, ובעצמו יוצא עדות המזרח.
המסקנה היא כי המחאה תהיה אפקטיבית באם יצטרפו אליה בהמוניהם נציגים מהשכבות החלשות באמת, משפחות צעירות וצעירים מעיירות הפיתוח מישובי הפריפריה, ועולים חדשים ממדינות חבר העמים, מזרחיים מסורתיים שבאופן מסורתי מצביעים עבור הליכוד וש"ס וישראל ביתנו. הם אלה שעשויים להטות את הכף לטובת סדר יום חדש. מנהיגי המחאה חייבים לפנות אל אותם קהלים, להגיע לערי השדה ולפריפריה ולשכנעם לצאת לרחובות בהמונים ולהפגין. רק מחנות אוהלים גדולים בפריפריה ובשכונות המצוקה יובילו לפעילות נמרצת מצד הממשלה, מעבר לדיוני טרכטנברג שסופם מי ידע.
מחאות יכולות להצליח כאשר הן גורפות שכבות מגוונות בהמוניהן כפי שקרה במדינות שמסביבנו. המחאה הזו לא תפיל את הממשלה, אבל היא יכולה להעיר אותה משנתה ושביעות רצונה העצמית, ולשנות את מדיניותה החברתית כלכלית. משינוי מדיניות כלכלית ייהנו בעיקר אנשי הפריפריה וקשי היום - יותר ממרבית המפגינים בשדרות רוטשילד וחיפה.
*ד"ר עמיר לוי, מרצה לכלכלה וחברה, המרכז ללימודים אקדמאיים - אור יהודה