להפסיק את המחאה, להקים מפלגה

למחאה החברתית יש עד היום הישגים משמעותיים: היא עוררה עניין ציבורי ותקשורתי עצום. שמה את הנושאים החברתיים במרכז סדר היום הציבורי. הניעה את אמות הסיפים של הממשלה . גרמה לתובנות שיש לשנות את דרך וצורת הקצאת המשאבים. יתרה מכך, לתודעה הפוליטית חדרה העובדה, שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. כאשר הדברים עשויים להתבטא בבחירות הקרובות, והפוליטיקאים מבינים את זה. כמובן שנדרשים צעדים מעשיים בהווה. כאן נשאלת השאלה: האם להמשיך במחאה? או האם המחאה, במתכונת הקיימת, מיצתה את עצמה? אולי צריך להגביר את המחאה?

א. צריך להמשיך את המומנטום, כדי שהנושא יישאר במרכז תשומת הלב הציבורית והתקשורתית.

ב. צריך לקיים מו"מ עם ועדת טרכטנברג. מי ינהל את המו"מ בהעדר מחאה? בנוסף, מו"מ על הרקע של המשך המחאה, עשוי להניב תוצאות טובות יותר.

ג. באם המחאה תשקע, יתמוססו גם ההישגים שלה. בישראל, על רקע הדינאמיות של האירועים, אנחנו שוכחים מהר ועוברים הלאה.

א. למחאה הצטרפו הרבה טרמפיסטים, כאשר לחלקם, אין קונצנזוס בציבוריות הישראלית. הם נתפסים ככאלו שמייצגים צדדים בלתי לגיטימיים. בינתיים קשה להתנער מאותם טרמפיסטים.

ב. למחאה אין מנהיגות מוסכמת. זוהי "מחלה יהודית" כבר 2000 שנה ואין לצפות לשינוי עכשיו. העדר מנהיגות מוסכמת, יוצר מצב, בו יש חוסר אחידות בדרישות ובכיוונים, והדבר מחליש את עמדת המוחים.

ג. ועדת טרכטנברג נתפסת, על פניו, ככזו שרוצה באמת להביא שינוי. צריך לתת לה, ולממשלה, צ'אנס לעשות את העבודה.

ד. נניח, לצורך הדיון, שמסקנות הוועדה, לא יניחו את דעת המוחים. אז מה עושים? ממשיכים במחאה עד שהמסקנות יתקבלו על ידם? יכול לארוך זמן ממושך ואיננו בר יישום.

ה. התנופה שהמחאה השיגה, מתעמעמת. קשה להמשיך את המומנטום בצורה מלאכותית.

ו. שמענו לאחרונה על פלישות לבתים וצעדים נוספים שאינם מעוררים אמון הציבור. גלישה לתחומים שליליים עשויה להחליש את עמדת המוחים.

ז. פוליטיקה: חלק לא מבוטל בציבוריות הישראלית, מייחס למוחים עמדה פוליטית מובהקת, ורצון להפיל את הממשלה בדרך לא דמוקרטית. הזדמנות מצוינת ליצור מצב, לפי עמדה זו איננה נכונה והראיה: מצהירים על הפסקת המחאה במתכונתה הקיימת, ונותנים צ'אנס למקבלי ההחלטות לתקן את העיוותים.

כף הזכות נוטה לכיוון של הפסקת המחאה במתכונתה הקיימת. ועכשיו למסקנות: ועדת טרכטנברג לא תעשה ניסים ונפלאות. היא לא תפרוץ את המסגרת התקציבית. גם אם היא תמליץ לעשות זאת, הממשלה לא תאשר פריצה. בכל מקרה, ליישום מסקנות הוועדה ידרשו שנים ארוכות. לכולם ברור, שתהליך ישום ממושך, לא יחזיק מים, והוא יישחק במשחק הכוחות של הפרלמנטריזם הישראלי. שמשנה קדימויות במהירות רבה.

האם יש במפה הפוליטית בישראל גוף מרכזי וגדול שעליו ניתן להסתמך? מסקנות דו"ח "טאוב" האחרון, שמראות ירידה גדולה ומתמשכת בהשקעה בתשתיות חברתיות בישראל בעשרים השנים האחרונות, מוכיחות, שהדברים לא עמדו על סדר היום הפוליטי של אף מפלגה בישראל. האם המוחים והציבור הגדול שהם מייצגים, צריכים להקים מפלגה חדשה? העבר הוכיח שכל המפלגות החברתיות שקמו בעבר, התנדפו כלא היו. האם זה צריך לעורר חשש? דבר אחד ברור ומודגש שוב: המערכת הפוליטית הקיימת, והתצורה שבה פעילותה מתאפיינת, אינן יכולות לתת פתרונות לתחלואיה של החברה בישראל. אין מנוס אפוא מהקמת מפלגה חדשה. צריך לעשות זאת כבר עכשיו, כאשר הרוח עוד מתנופפת במפרשי המחאה. הפוליטיקה היא הכתובת ולא שדרות רוטשילד.

צריך לסיים עם תקווה, אולי אוטופיה: באם המפלגה שתקום תשא את אותם פנים ושיטה שמאפיינת את הפרלמנטריזם הישראלי, אז חבל אל הזמן, הסיפור לא יחזיק מים. הלוואי שנופתע לטובה.

ד"ר ישראל בוקסר, מרצה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה