על פי הערכות השגרירות הישראלית, בברלין חיים כ-10,000 ישראלים. אחת הסיבות לנהירה ההמונית של ישראלים לעיר שאך לפני שני עשורים חוברה לה יחדיו היא התנאים הנוחים שהיא מציעה לאמנים. ציירים, פסלים, קולנוענים ומוסיקאים ישראלים גילו לפני כמה שנים את האפשרויות שמציעה להם העיר - החל בוויזות אמן שניתנות בקלות יחסית, דרך מענקים ומלגות וכלה באפשרות להתפרנס מאמנות ולחיות בכבוד מבלי להזדקק לעבודה בתחומים אחרים, שתביא פרנסה.
"בישראל קשה לחיות כאמן", אומר גבי בן משה, מאייר ספרי קומיקס שחי בברלין שלוש שנים. "לא תופשים אמנות כמשהו הכרחי לקיום, אלא כמותרות. אני לא יכול ליצור בשקט כי אני צריך להתפרנס. כאן אני יכול, וגם מצאתי מוציא לאור שמדפיס את ספריי, מה שבישראל לא היה קורה".
"יש איזה ספר חוקים מסוים שמצפים שאזרח ישראלי יתנהל לפיו", מספר נתי אורנן, שחקן וכותב שבחר לחיות וליצור באירופה, "וכשאני מנתח את המסלול שלי, אני מבין שגם אני התנהלתי לפיו שנים רבות: הייתי חייל מצטיין, עבדתי כפועל בניין עברי, הופעתי בהצגות ילדים וגם עבדתי בחברת כבלים במשך שנה וחצי. המחאה הזו היא לא עניין פוליטי, אלא עניין של חזירים שיכולים ומרשים לעצמם להיטפל לחלשים. העניין העיקרי הוא עזות המצח והרוע שהשתלטו על המדינה. גלעד שליט, למשל, הועלה לעולה במסגרת סולם הערכים המעוות שהשתרש בישראל".
"בישראל כבר לא הייתי יכול להשפיע. שם רואים אותך כחסר ערך אם הגעת לגיל מסוים ואתה לא מכניס סכום כסף מסוים. אני לא רואה את עצמי כחסר ערך ולא רציתי להיכנע. פה אני מרגיש בעל ערך. אני זוככה לכבוד להקשבה ולהערכה".
אורנן חש כי הגיע לפרשת דרכים וכי עליו לבחור. "או שאתה נשאר במקום הזה ואומר 'נתתי 35 שנה למדינה, אתן עוד 35', או שאתה אומר 'אני מעדיף לא להיות הקורבן, ואם המדינה הזאת מתנהגת ככל המדינות, אז למה לא לחיות בתוך עם אחר שאולי ההיסטוריה שלו איומה, אבל ההווה שלו לא איום'".
רותי צונץ הגיעה לברלין בעקבות האהבה, שנגמרה - והחליטה להשאר. "השאלה 'ממה תתפרנסי בישראל?', שכולם חזרו עליה ללא הרף, הלחיצה אותי. פה לא שואלים אותי כאמנית וכצלמת 'אז ממה תחיי?', והפחיד אותי שאולי אהיה חייבת לשנות את חיי ולהפסיק לעסוק בתרבות. פה אני מצליחה להתפרנס מבלי לעסוק בצילומים לפרסומות או בהפקות אופנה טריוויאליות, והבנתי שבישראל זה לא יהיה המצב".
מלבד ייחודה ויופיה של ברלין, ניכר היטב שהיא זולה לאין שיעור מערים רבות בישראל ובעולם. רק לשם המחשה, ביקור במספרה באחד מרובעיה היוקרתיים שכלל תספורת ופן עלה 17 יורו בלבד (85 שקל), וארוחה לארבעה במסעדה קוריאנית, שכללה מנות ראשונות, עיקריות ושני בקבוקי יין, עלתה 76 יורו (380 שקל). לא בכדי העניק לה ראש העירייה את הסיסמה "ענייה, אבל סקסית".
אביב רוס חי בברלין זה שש שנים, ומשדר פעם בשבוע את קול ברלין - תוכנית בעברית ובגרמנית לישראלים ולגרמנים שמתעניינים בישראל, אומר כי "אפשר להתקיים בברלין עם 400 יורו בחודש, אחרי תשלום שכר דירה. יש רשתות מזון זולות שאפשר לקנות בהן חלב ב-50 סנט ופסטה ב-40 סנט. הגרמנים משלמים מסים גבוהים, אך מקבלים בעבור זה תנאים סוציאליים שבישראל לא היינו חולמים עליהם. שכר הלימוד באוניברסיטאות, למשל, הוא 300 יורו לסמסטר, כולל כרטיס חופשי חודשי לתחבורה הציבורית, גם לזרים".
ואולם גם ברחובות ברלין המסועפים נתקלים במהרה בישראלי המכוער: לא מעט ישראלים בעלי דרכון אירופי, שהתלוננו בישראל על כך שהחרדים מוצצים את דמם, מגיעים לברלין, מקבלים דמי אבטלה בסך 800 יורו בחודש. מבחינתם אין עם כך שום בעיה: זה הכסף של הגרמנים. מגיע לנו לקבל אותו, הם טוענים.
געגועים לחומוס
ברלין המאוחדת ספגה לקרבה את הסגפנות והחסכנות של הצד המזרחי, ותושביה חיים בצניעות יחסית. נראה שגם הישראלים שחיים בה למדו לחיות בצניעות, בוודאי ביחס לאורח החיים הפזרני שרבים מאתנו מנהלים בישראל בכלל ובתל אביב בפרט.
"לא הכל פה סובב סביב כסף", אומרת ישראלית שחיה בעיר זה שלוש שנים ולמדה להתנהל בחסכנות. "אנשים עובדים בממוצע 38 שעות בשבוע. לא תראי אנשים עם מותגים. הם מתלבשים בסטייל אבל מעדיפים יד שנייה. אנשים לא משתמשים כמעט בכרטיסי אשראי, ויש בתי עסק שכלל לא מקבלים אותם. אני משתמשת בכרטיס שנחשב למזומן, והכסף יורד מיד מהחשבון. בישראל אוכלים ארוחת צהריים ב-40-50 שקל, ופה אוכלים ב-5 יורו גג. מכל ביקור בישראל לוקח לי חודשיים להשתקם כלכלית, ואני אפילו לא מבינה על מה הוצאתי כל כך הרבה כסף".
אבל בחומוס השכונתי במרכז העיר הצלחנו למצוא ישראלי שמחזיק דעה שונה על החיים הנוחים, כביכול, בברלין. ערן, בן 30, הבעלים של "חומוס זולה" שחי בברלין עם בת זוג גרמנייה ותינוקת, מנפץ בנחרצות את המיתוס על החיים הזולים בברלין. "החיים פה לא קלים יותר. כדי לחיות טוב אני צריך להוציא 2,500-3,000 יורו בחודש, אם אני רוצה לגור בדירה נורמלית ולנסוע לחו"ל פעם-פעמיים בשנה. אני משלם 1,500 יורו על דירה בגודל 100 מ"ר ומכונית בליסינג עולה לי 400 יורו בחודש".