השקפת העולם הכלכלית של ראש הממשלה בנימין נתניהו היא צרה ומיושנת לא רק בעיני סוציולוגים או פסיכולוגים, אלא גם בעיני כלכלנים. השקפתו עוצבה כאשר למד מנהל עסקים בארה"ב בשנות ה- 70. ב- 35 השנה שחלפו מאז הכלכלה עברה מהפכה דרמטית, כאשר מושגים ממדעי החברה עיצבו אותה מחדש. מושגים כמו: הוגנות, שייכות, כבוד ורגש שבעבר היו שייכים רק למדעי החברה והרוח הצליחו להסביר תהליכים כלכליים עלומים, והגדירו ענף אקדמי חדש: "כלכלה התנהגותית".
להלן דוגמה פשוטה: באחד המחקרים נתבקשו הנבדקים לבחור בין שתי חלופות לתעסוקה - חברה A או B. אם יבחרו בחברה A היא תקלוט לעבודה אותם וגם חבר שלהם ללימודים בעל רקע ויכולות דומים. במקרה זה הם וגם החבר יקבלו שכר שנתי של 72,000$. לעומת זאת, אם יבחרו בחברה B, השכר שלהם יהיה 75,000$ לשנה, אך חברם יקבל 90,000$. על פי הכלכלה הקלאסית, הנשאלים אמורים להעדיף את חברה B. אך הממצאים הראו שרוב הנבדקים העדיפו את חברה A, שבה הם ירוויחו פחות כסף, אך יחיו במציאות יותר הוגנת. האנלוגיה למשק הישראלי ברורה: הכלכלה אמנם מתפתחת, אך הפערים מתרחבים. נתניהו לא למד זאת אז, וניכר שאינו מבין זאת היום.
תפיסת העולם הכלכלית של נתניהו מחלחלת גם למישור המדיני. נתניהו הגה את המושג "שלום כלכלי" המבוסס על העיקרון הבא: אם לפלסטינים תהיה כלכלה יציבה, לא ישתלם להם לבצע פיגועי טרור או לפתוח במלחמה. לפיכך, נתניהו מבקש לדאוג ראשית לביסוס הכלכלה הפלסטינית, ורק אחר כך להסכמי השלום. גם כאן נתניהו טועה בגלל התעלמותו מהפן הפסיכולוגי והרגשי. כך למשל, מחקר עולמי בנושא טרור גילה כי בניגוד לתפיסה הרווחת, מחבלים אינם מגיעים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות. הם דווקא משכילים ממעמד בינוני, שבוחרים בטרור לא בגלל מצוקה כלכלית, אלא בגלל אידיאולוגיה. בזאת, נתניהו מפספס את הקשר הלוגי בין כלכלה ושלום: חיזוק הכלכלה לא בהכרח יביא לשלום, אך השלום יחזק את הכלכלה.
משקפיים של סוחר
תפיסת העולם הכלכלית המיושנת של נתניהו משפיעה על המנהיגות שלו. מקובל לחלק מנהיגים לשני סוגים: מתגמלים לעומת מעצבים. מנהיגים מתגמלים מניעים את הציבור באמצעות מתן תמורה כלכלית במודל של "קח ותן". לעומת זאת, המנהיג המעצב מבקש לעצב מחדש את הנורמות, המציאות וגם את מונהגיו. מהלך שכזה לא יכול להתאפשר ללא יצירת חזון ברור וסוחף, המציע תקווה לעתיד אופטימי. כדי לגרום למונהגים לאמץ את החזון שלו ולהיות מוכנים להשתנות עבורו, על המנהיג לבסס את האמון כלפיו. אמון שכזה יכול להיווצר בעיקר בעזרת מתן דוגמה וביצוע הקרבות אישיות.
המחקר מראה כי המנהיגים המעצבים, ולא המתגמלים, הם המצליחים לשנות את המציאות לטובה. קל לראות כי נתניהו, הרואה את העולם דרך משקפיים של סוחר שעל עדשה אחת שלהם כתוב "קח" ועל האחרת "תן", מתנהל כמנהיג מתגמל, ורחוק מן המנהיגות המעצבת. העתיד שנתניהו משרטט לאזרחי ישראל אינו ברור, ובכל מקרה אינו אופטימי. המושגים שבהם הוא משתמש - האיום האירני, חמאסטן, חדלות פירעון, אבטלה - משרטטים את העתיד השחור הצפוי לאזרחים אם לא יבחרו בדרכו, אך לא מסבירים כיצד ישראל העתידית יכולה להיות מקום טוב מהנוכחית. גם בכל הנוגע ליצירת אמון נתניהו הוא הנגטיב של המנהיג המעצב. דוגמאות: בניגוד לבן גוריון שבחר לחיות בצריף בנגב, נתניהו בחר לגור בקיסריה סמל העושר והנהנתנות. נוכח המחאה הנוכחית הוא לא עשה שום פעולה של הקרבה אישית כמו צמצום של גודל ממשלתו המנופחת או ביטול פגרת הכנסת.
אחד ההישגים של המחאה הוא החזרת הנושאים הכלכליים-חברתיים למוקד השיח הציבורי שנשלט עד כה על ידי שאלות מדיניות-ביטחוניות. ברור כי כל מי שהזדהה עם המחאה, יבחן בבחירות הבאות את המצע החברתי-כלכלי של המפלגות. בבחירות הבאות על המצביעים לבחון גם מי עומד בראש המפלגה שבה הם בוחרים, ואיזה מנהיג הם מבקשים לעצמם: מתגמל או מעצב.
ד"ר יוסי מערבי מרצה בכיר במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה