העיצומים בהם נקטו השבוע עובדי הרכבת קוממו את הציבור הרחב. לעומת זאת, במהלך חודשי שביתה ארוכים, הרופאים, והמתמחים המתמרדים, זכו לגלים של אהדה. בשני המקרים הציבור נפגע מהשביתה; מדוע היחס לשובתים כה שונה בכל אחד מהמקרים? הסיבה לכך נעוצה הן במטרות השביתה והן בצעדים הננקטים.
לגטימיות המטרות
במהלך שביתתם, הרופאים הדגישו כל העת כי הם מבקשים לשנות את דרכי התנהלותה המשובשות של המערכת הרפואית. הם אמנם הודו כי הם מבקשים להיטיב את תנאי עבודתם, אך השכילו לשכנע את הציבור כי חלק ניכר מתביעותיהם ישפיעו על איכות השירות הרפואי. הרופאים יצרו תחושה כי הם נאבקים גם למען הציבור, שגם הכיר בעובדה כי הרופאים משתכרים פחות מכפי שמגיע להם. לכן מטרות השביתה נתפסו כלגיטימיות להוביל להוגנות התיגמול ולקדם את טובת הציבור.
עובדי הרכבת לא הזכירו כלל את טובת הציבור במאבקם. הם גם אינם טוענים שתיגמולם ותנאי עבודתם אינם ראויים. עובדי הרכבת נאבקים על מעמד ועוצמה. מאבק כזה לא עושים על גבו של הציבור. שלילת זכויות לקבלת שירות ראוי מגוף שהוא מונופול צריך להיות צעד אחרון, הננקט במקרים מיוחדים, רק כשכלו כל הקיצין.
לגיטימיות הצעדים
הרופאים השתדלו ככל האפשר שמאבקם לא יפגע בציבור. הם עשו שימוש במערכות משפטיות, בהפגנות מחאה, אפילו בשביתות רעב. הם גם עשו שימוש מושכל בתקשורת כדי להטות אליהם את אהדת הציבור. הרופאים לא השתמשו בציבור הנזקקים לשירותיהם ככלי במאבקם.
עובדי הרכבת נהגו בדרך שונה - הם החזיקו בגרונו של הציבור כדי ללחוץ על מקבלי ההחלטות. זו לא דרך לגיטימית לנהל מאבק ולשכנע בצדקתן של טענות, זוהי דרך ברוטאלית. עובדי הרכבת נתפסים כמי שמתפרעים ללא חשבון. דרך זו פוגעת לא רק בציבור אלא גם במאבקם. לציבור ולתקשורת יש משקל אצל מקבלי ההחלטות - וועד היודע להיאבק משכיל לרתום אותם לצידו.
שוקי שטאובר, מומחה ליחסי עבודה - כתב עשרה ספרי ניהול
shuki@shukistauber.co.il