פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מה כל כך בער לעיני לשבות?

      הציבור מבין שתופעת אנשי הקבלן היא תופעה פסולה וחפץ בפתרון לבעיה. רו"ח תומר טפר סבור שהציבור התאכזב מחוסר נכונותה של ההסתדרות למצות את כל האפשרויות בטרם הכריזה על שביתה כללית

      השאלה המתבקשת מהשביתה במשק עליה הכריזה ההסתדרות הינה: מה בוער עכשיו? האם לא ניתן להגדיר לוחות זמנים הכוללים תהליך הידברות ונסיון להגיע לפתרון, האם לא ניתן להציג מסמך דרישות הכולל את ציפיות ההסתדרות מהממשלה? אפילו עופר עיני טוען שהממשלה לא יודעת כמה עובדי קבלן מועסקים על ידיה. לא תקין שמעסיק לא יודע כמה עובדים מועסקים אצלו, אבל איך הוא מצפה שמשרד האוצר יסכים לתהליך שאף אחד לא יודע את היקפו?. טוב שבית הדין לעבודה הגביל וקיצר את השביתה לשעתיים והכניס את הצדדים למשא ומתן.

      רבים, ואני בתוכם, מתנגדים לשיטת "עובדי הקבלן", שיטה שבמינונה הנוכחי פסולה ויוצרת מעמדות לא שוויוניים בתוך החברות השונות. מעבר לעובדה שעובדי הקבלן מרוויחים משמעותית פחות מהעובדים הקבועים, הפגיעה הקשה היא ביחס אליהם ובכבודם ועל כן יש לתקן את המצב. למי שלא מכיר את המושג, קבלני כוח אדם החלו לפעול לשם אספקת עובדים למשימות זמניות, כגון מילוי מקום של עובד שיצא לחופשה ארוכה או התמודדות של מעסיק עם משימה קצרת טווח הדורשת גידול במצבת העובדים שלו. בישראל פועלים קבלני כוח אדם גם למטרה זו, אך מטרה נוספת, המשפיעה על רבים מהמועסקים בצורת העסקה זו, היא הרצון של המעסיק בפועל להעסיק עובדים בתנאים נחותים מאלה שהוא מעניק לעובדיו הקבועים. כאשר זו מטרת ההעסקה של עובד קבלן, העובד מועסק לעתים במסגרת זו במשך שנים רבות. בצורה זו נוצרים במקום העבודה שני מעמדות של עובדים:

      עובדיו של המעסיק בפועל, הנהנים מתנאי עבודה משופרים, שאותם מבטיחים להם הסכמים קיבוציים החלים על המעסיק, או נורמות אחרות החלות על עובדיו הקבועים של המעסיק.

      עובדי קבלן, שתנאי עבודתם נקבעים על ידי מעסיקם הפורמלי, והם בדרך כלל נחותים משמעותית מאלה שניתנים לעובדיו של המעסיק בפועל. בפרט לא נהנים עובדי הקבלן מהזכות לקביעות, וגם שכרם נמוך יותר.

      האם הגענו לנקודת האין ברירה?

      להערכתי הציבור שנישא על גלי המחאה מבין את הצורך בתיקון משמעותי באופן העסקה הקיימת. הציבור שמבין את הסטודנטים ששובתים אחת לכמה שנים בגלל שכר הלימוד, מבין את המורים ששובתים כמעט כל תחילת שנה, מבין את רופאים ששובתים ומבין את המתמחים ואת המזכירות המשפטיות ואת עובדי הנמל ועוד - רוצה שיבינו אותו. הציבור מבקש שיבינו שכל מה שהוא מקווה זה להגיע בבוקר בזמן לעבודה, להתפרנס (אם ניתן אז בכבוד) ולחזור הביתה כמה שיותר מהר למשפחה. הציבור מבין גם שאם אין ברירה, אבל רק אם אין ברירה, הוא צריך לסבול בשביל שאחרים יוכלו להתפרנס בכבוד – מה שהציבור לא מבין זה האם הגענו לנקודת האין ברירה .סביר שהציבור חפץ בהדברות ולא בשביתה שתשבש את חייו.

      האם הגענו לנקודה שבה ההסתדרות בראשות עופר עיני ניסתה את כל דרכי ההידברות פנתה לכל הערכאות ונתנה זמן למקבלי ההחלטות להשיב? האם למשרד האוצר ולממשלה היה את הזמן לשקול ולבחון ולהגיב? בשנים האחרונות ראינו את ההסתדרות בראשות עיני כגוף שקול שיודע לנהל משא ומתן ללא הגיליוטינה של השביתה. יודע איך להשתמש בכוחו האדיר בלי להפעילו. מה קרה הפעם? מה השתנה? האם כלו כל הקיצים? נעשו כל הניסיונות? כנראה שלא.

      התחושה הרווחת אינה כזאת, יש תחושה שמניעים אחרים האיצו את פעולותיה של ההסתדרות המעבר המהיר לשביתה כוללת אינו עומד בקנה אחד עם שיקול הדעת והסובלנות שאפיינה את ההסתדרות בשנים האחרונות והביאה אותה להצלחות - בצד המעסיקים ובצד המועסקים. הציבור רוצה "צדק חברתי" ורוצה את ביטולם או צמצומם המשמעותי של עובדי הקבלן אבל הציבור מבקש ממנהיגות ההסתדרות שיקול דעת. הציבור מבקש ממשרד האוצר והממשלה אוזן קשבת ולב רחום .הציבור מבקש מהמדינה לחיות ולעבוד בכבוד. הציבור מצפה לשיקול דעת מההסתדרות ומתאכזב.

      רו"ח תומר טפר, מרצה בבית הספר למנהל עסקים במרכז האקדמי כרמל.