מאות אלפים הפגינו ברחובות בריטניה במסגרת השביתה הכללית שקיימו בשבוע שעבר עובדי המגזר הציבורי בממלכה. העובדים מוחים על הרפורמה הניאו-ליברלית האחרונה שערכה הממשלה השמרנית בקרנות הפנסיה. במסגרת הרפורמה, ייאלצו העובדים לעבוד שעות ארוכות יותר ובמשך יותר שנים ולתרום חלק גדול יותר משכרם החודשי כדי לקבל את אותה הפנסיה (ע"ע רפורמת הפנסיה של שר האוצר בנימין נתניהו ב-2003). מנהיגי האיגודים המקצועיים מסרו לעיתון הלונדוני "מורנינג סטאר" כי מדובר בשביתה בהיקף הגדול ביותר בבריטניה זה שנות דור: קרוב לשני מיליון בני אדם לא הלכו לעבודה בבתי ספר, בבתי חולים, בבתי המשפט, בתחבורה הציבורית ובמשרדים ממשלתיים, וכ-1,000 הפגנות של עובדים נערכו בערים ובעיירות ברחבי המדינה.
שבוע לפניכן נערכה שביתה כללית, השלישית בדור האחרון, בפורטוגל. מספר השביתות הכלליות שנערכו בשנתיים האחרונות ביוון ובאיטליה נגד המדיניות הכלכלית והחברתית הניאו-ליברלית של הממשלה הוא דו-ספרתי. כי בשנתיים האחרונות שבה השביתה הכללית ובגדול לאירופה המערבית (בייחוד ליוון, איטליה, ספרד, צרפת ופורטוגל) ואף לארה"ב. העיר אוקלנד שבארה"ב, הידועה בגלל השביתה הכללית שפרצה בה ב-1946, הייתה לזירה של שביתה כללית נוספת בתחילת נובמבר האחרון. ועוד: בתחילת השנה, האיגודים המקצועיים של ויסקונסין שבארה"ב עמדו מאחורי שביתה כללית נוספת, בעת שבעיר מדיסון עובדים וסטודנטים עמדו להשתלט על הפרלמנט המקומי. השתלטות ושביתה שהסתיימו בהצלחה, בעקבות כוונת המושל לנטרל את האיגודים המקצועיים על ידי ביטול המו"מ הקיבוצי של עובדי הציבור.
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, נרשמו מספר רב של שביתות כלליות באירופה ובארה"ב. השביתה הכללית הפכה לסוגיה שעוררה פולמוס רב בתנועות הפועלים ובמפלגות השמאל. באמריקה הלטינית, השביתה הכללית הוסיפה, במהלך כל המאה ה-20, להיות כלי מרכזי במאבקי העובדים. בעקבות גל השביתות הכלליות, פרופ' בואנבנטורה דה סואוסה סאנטוס, הסוציולוג הפורטוגזי הידוע ביותר והמלמד באוניברסיטאות ויסקונסין וקואימברה (פורטוגל) פרסם מאמר על שובה של השביתה הכללית כביטוי של מחאה חברתית המונית.
"השביתה הכללית היא יותר מגננה ולאו דווקא ביטוי למתקפה"
לדבריו, בעבר ובמסגרות הקהילתיות, העירוניות, האזוריות ואף מדינות שלמות, השביתה הכללית הייתה תמיד האמצעי כדי להפגין התנגדות המונית נגד צעדים שפגעו ברוב האוכלוסייה או כדי להשיג הישגים לעובדים או לשכבות העממיות; ולפעמים,השביתה הייתה מסוגלת "לכסות" את החברה השלמה חרף העובדה שבתוכה יש מגזרים שנפגעו קשה יותר ובאופן ישיר. פגיעה במרחב הדמוקרטיה, פגיעה בזכויות חברתיות, דיכוי ברוטאלי של המחאה העממית, התקפות על הרווחה ועל רמת החיים, סגירת מקומות עבודה המהווים "עוגן תעסוקתי" בערים ובאזורים ואף החלטות בעלות אופי כלל-ארצי כגון יציאה למלחמה, היו בעבר היסוד לקיומן של שביתות כלליות. יחד עם זאת, תנאי החיים ורמת החיים במאה ה-21 שונים מבעבר.
הסוציולוג הפורטוגזי הדגיש ש"כאשר מתבוננים מקרוב על המדיניות הממשלתית דהיום, לעומת המדיניות החברתית והכלכלית בעבר, עולים קווי דמיון מדאיגים. ולראיה: המדיניות החברתית והכלכלית של ממשלת הימין שהביאה לשביתה כללית שנערכה ב-24 בנובמבר האחרון בפורטוגל. אתמול, ההמונים נאבקו למען השגת זכויות אזרחיות וחברתיות. כעת, המערכה המעמדית מנסה למנוע את אובדנן. זו מערכה המתנהלת כעת כדי למנוע את מחיקת הזכויות שהושגו במהלך עשרות שנים של מאבק של דורות העובדים הקודמים". אתמול נאבקו כדי לחלק בצורה צודקת יותר העושר שיצרו העובדים. היום המאבק הוא סביב החלוקה הפחות צודקת של העושר שבאה לידי ביטוי בקיצוצי שכר וקצבאות, העמקת הניצול, גידול בשעות העבודה, "תכנית הצלה" ממלכתיות עבור בעלי הון ומיסוי גובר שהנטל שלו נופל על כתפיהם של השכירים. זהו מאבק, כדברי המפגינים האמריקאיים, של ה-99% נגד "האחוז הבודד". בשבוע שעבר הייתה זו מערכה למען העמקת הדמוקרטיה והענקת קול לאלה שאין להם. כעת, ולאחר שהושגו הישגים רבים במרחב הדמוקרטי, הנאבקים מנסים להצילה מול המתקפות של ההון הפיננסי ונציגיו הפוליטיים והטכנוקרטיים. בשבוע שעבר, ההמונים הציבו אלטרנטיבה: הסוציאליזם. השכבות השליטות ראו בחלופה הסוציאליסטית לקפיטליזם כאיום קיומי והדיכוי היה לאכזרי עד מאוד. עתה זהו מאבק נגד הניאו-ליברליזם הטוען שאין אלטרנטיבה להתרוששות רוב החברה וריקון הדמוקרטיה מכל תוכן ממשי.
דה סואוסה סאנטוס סבור שכעת השביתה הכללית באירופה היא יותר מעשה של מגננה ולאו דווקא ביטוי למתקפה. המערכה כעת מנסה לעצור את ההתדרדרות שהיא פועל יוצא מהמשבר הקפיטליסטי מאשר לקדם חלופה צודקת יותר. זו מערכה שכעת מקיפה מגזרים חברתיים רבים מעבר למעמד העובדים. זו מערכה של העובדים, העובדים שהתרוששו, של העובדים המועסקים וכאלה שאין להם עבודה. לדבריו "זו מערכה של העובדים שעמלו כל חייהם ולעת פרישה מוציאים את עצמם בעוני מחפיר. זו מערכה של רבים נוספים המתרוששים במהרה. הרחוב הפך לזירה המרכזית של המאבק. זהו המרחב האחרון בו אין להון הפיננסי שליטה מוחלטת. כעת, ברחוב נפגשים ומפגינים אזרחים רבים שלא מחו מעולם, שלא היו חברים באיגודים המקצועיים או פעילים בתנועות החברתיות. לפתע אותם אזרחים מוציאים את עצמם נאבקים למען זכויותיהם וגם למען הזכויות של האחרים. לפתע הזכויות של האחרים היו לזכויות של כולנו".
ד"ר אפרים דוידי, המכללה החברתית-כלכלית