דו"ח מרכז אדוה: חצי מיליון מפגינים לא טועים

הדו"ח השנתי של מרכז אדוה, "תמונת מצב חברתית", שפורסם בשבוע שעבר, זכה הפעם להדים תקשורתיים גדולים מהרגיל. פרט ליומון הממשלה "ישראל היום", כל כלי התקשורת הקדישו ולו מאות מילים ספורות לדו"ח חשוב זה – צילום הרנטגן של החברה והכלכלה בישראל. ממצאי המסמך רק אישרו מה שחשו חצי מיליון ישראלים שהצטרפו בקיץ האחרון למחאה החברתית הנרחבת. משתתפי המחאה הבינו הקיץ היטב את שתי המגמות החברתיות המשמעותיות ביותר שנרשמו בשנה הקודמת: הגידול של 10%, לערך, בהכנסות המאיון העליון והגידול של 30% בעלות שכר המנהלים הבכירים בחברות "תל אביב 25". סביר להניח שבעוד כשנה, עם פרסום הדו"ח החדש הכולל את הנתונים שנאספו במהלך שנת 2011, המגמה לא תפסק ואף תתחזק: העשירים נעשים עשירים יותר.

מרוב עיסוק תקשורתי, ולרוב די שטחי, נשכחו עיקרי הדו"ח: פסגת פירמידת ההכנסות הולכת ומתרחקת משאר הפירמידה. במהלך השנים 2000-2010, ההכנסה השנתית של רוב משקי הבית גדלה, אם בכלל, באחוזים ספורים. לעומת זאת, ההכנסה של משקי בית במאיון העליון גדלה ב-19%. העלייה בהכנסות משקי הבית במאיון העליון נבעה בין השאר מהגידול הרב בשכר שכבת המנהלים הבכירים במשק: בקרב החברות הנכללות ברשימת "תל אביב 25", עלות שכר המנהלים גדלה בין 2000 ל-2010 ב-142%.

על פי חוקרי אדוה "נתוני ההכנסות בעשור האחרון סותרים את ההבטחה של ראשי המדינה והמשק, לפיה צמיחה כלכלית תיטיב 'בסופו של דבר' עם כולם. התמ"ג של 2010 היה גבוה ב-36% מזה של 2000, אך ההכנסות של רוב משקי הבית גדלו באחוזים ספורים, אם בכלל. משקי הבית שהכנסותיהם גדלו מאוד בעקבות הצמיחה היו אלה של המאיון העליון – 19%". ועוד: במבט על פני כל העשור, הגידול הרב ביותר בהכנסות משקי הבית נרשם בעשירון העליון: בין 2000 ל-2010 גדלו הכנסות משקי בית אלה ב-3.7%, או 1,682 שקל לחודש. כאמור, גידול זה נובע בעיקר מהגידול בהכנסות המאיון העליון - העשירון העליון של העשירון העליון או האחוז העליון של משק בית. אשתקד, עלות השכר השנתית הממוצעת של מנהל בכיר בחברה הכלולה ברשימת "תל–אביב 25" (25 החברות הגדולות בבורסה) גדלה ב-30% (בהשוואה ל-2009) ועמדה על כמעט 12 מיליון שקל בשנה, או כמיליון שקל בחודש. סכום זה היה גדול פי 114 מן השכר הממוצע במשק. עשר שנים קודם לכן, ב-2000, הסכום המקביל היה גבוה "רק" פי 49 מן השכר הממוצע במשק.

מחברי המסמך מייחסים את הגידול באי-שוויון למדיניות הקפיטליסטית הניאו-ליברלית הנהוגה בישראל על ידי הממשלות השונות זה כשלושה עשורים, ולפיה הצמיחה צריכה להיות מובלת על ידי המגזר העסקי, כאשר המדינה מצמצמת את תפקידיה ואת תקציביה. לדברי חוקרי אדוה "מדיניות זו אכן מחזקת את המגזר העסקי: כך, למשל, הממשלה צמצמה את הוצאותיה על מנת שלא להתחרות במגזר העסקי על מקורות מימון; הממשלה הפריטה את כספי החיסכון הפנסיוני על מנת שכספים אלה יוכלו לשמש כאשראי לקבוצות ההון ולטייקונים; הממשלה הורידה את מס החברות כדי למשוך לכאן חברות זרות; ועוד. כל זאת בהנחה שצמיחה של המגזר העסקי תענה על כל מחסורי החברה הישראלית. אלא שחיזוק המגזר העסקי לא הוביל לצמיחה המיטיבה עם כל הישראלים. קבוצות ההון מחפשות את הרווחיות הגבוהה ביותר, וזו נמצאת רק בחלק קטן מענפי המשק, בחלק קטן מאזורי הארץ ובחלק קטן של כוח העבודה הישראלי".

מחברי המסמך טוענים כי הצמיחה חשובה מדי מכדי להשאירה בידי המגזר העסקי. "החברה הישראלית זקוקה לפעלתנות ציבורית ומדינתית, הן כדי לצמצם את האי שוויון הרב, הן כדי פיצוי על הפגיעות של העשור האחרון והן כדי להבטיח לעתיד צמיחה שבה שותפים כלל הישראלים ולא רק חלקי-אוכלוסייה מעטים ומצומצמים". עוד צוין בדו"ח כי יכולתה של ישראל לצמוח באופן יציב בפרקי זמן ארוכים נפגעת מאוד מהמשך הכיבוש והיעדר הסכם מדיני עם הפלסטינים: בעשור הנוכחי, בעוד שהתמ"ג לנפש במדינות הפריפריה גדל מאוד – לדוגמא, 9.7% בסין, התמ"ג לנפש של ישראל גדל רק ב-1.6%. זאת, בגלל שבתקופת האינתיפאדה השנייה התמ"ג לנפש בישראל לא זו בלבד שלא גדל, הוא קטן. אמנם, הארצות הקפיטליסטיות המרכזיות במערב צמחו גם הן בשיעורים נמוכים, אלא שהתמ"ג לנפש אצלן גבוה הרבה יותר.

הדו"ח המלא הופיע באתר מרכז אדוה:

* ד"ר אפרים דוידי, המכללה חברתית-כלכלית: