הבכירים נאלצים לשבור תוכניות חיסכון

מאת סמי פרץ



בכירים לשעבר בשירות הציבורי זועמים על נציבות שירות המדינה; אף שהממשלה החליטה במארס 2000 לשלם להם שכר לכל תקופת הצינון בת השנה שבה הם חייבים על פי חוק, הם נאלצים לשבת בבית במשך חודשים ארוכים בלי לקבל שכר.



הבכירים האלה נמצאים במלכוד; מצד אחד הם חוששים לעשות מהומה גדולה, משום שברור גם להם כי כושר ההשתכרות העתידי שלהם הוא גבוה, ובעידן של אבטלה גואה יהיה קשה לגייס עבורם אמפתיה. אבל מצד שני הם נאלצים לממן את משפחותיהם בתקופת הצינון מחסכונות והלוואות.



התוצאה המתקבלת היא מרירות רבה ותחושה של כפיות טובה; באחרונה אף פנו כמה מהבכירים במכתבים נזעמים לנציבות שירות המדינה, כדי שזו תפעל ליישום החלטת הממשלה המתעכבת (ראה מסגרת), אך עד כה לא נמצא פתרון לבעייתם.



אחד מהם כבר מכין תביעה משפטית נגד הנציבות ואף שכר עורך דין שיטפל בה. בכירים אחרים קיבלו הצעה להצטרף לתביעה, וחלקם דחו אותה על הסף. הם כבר נקלטו בתפקידים מפתים, ותביעה כזו, הם חוששים, תתפרש כקטנוניות ורדיפת בצע. גם להם ברור כי העובדה שנאלצו לשבור חסכונות לא הופכת את סיפורם לדרמה אנושית קורעת לב או מסמך אנושי מזעזע.



דרכסלר: "מוטב לקחת את הרגליים וללכת"



רשימת הבכירים שפרשו בשנים האחרונות, המחויבים בתקופת צינון, כוללת בין השאר את הממונה על התקציבים לשעבר, דוד מילגרום; הממונה על ההגבלים העסקיים, דוד תדמור; מנכ"ל רשות החברות הממשלתיות, דורון כהן; החשב הכללי, שי טלמון; מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל, עו"ד אבי דרכסלר; מנכ"ל משרד התקשורת, דני רוזן; נציבי מס הכנסה, דורון לוי ויוני קפלן; יו"ר מועצת שידורי הכבלים, עו"ד צבי האוזר; ומנהל מינהלת השידורים במשרד התקשורת, עו"ד יוסי עבאדי.



בדור הקודם של הפורשים, שחויבו אף הם בתקופת צינון, היו המפקחים על הביטוח לשעבר, מאיר שביט ודורון שורר; המפקחים על הבנקים, זאב אבלס ואמנון גולדשמידט; הממונה על ההגבלים העסקיים, יורם טורבוביץ; מנכ"לי האוצר, אהרון פוגל ודוד ברודט; ובכירים נוספים.



לרשימת השמות הזו, כמובן, קשה מאוד להדביק את התואר "מסכנים"; אחרי הכל מדובר בבכירים שרובם השתלבו במגזר העסקי וזכו במשרות נחשקות ומתגמלות לאחר שהשלימו את הצינון. יתרה מכך, ברור כי הידע, הניסיון והקשרים שרכשו במשך תפקידם הציבורי סייעו להם מאוד לקבל תפקידים בכירים במגזר העסקי, ובכך פיצו אותם על אובדן השכר בתקופת הצינון.



אלא שהבכירים דווקא חושבים אחרת; בעיניהם, המדינה נוהגת בכפיות טובה באנשים שתרמו לה מזמנם וכישוריהם, כשיכלו לקבל תגמול גבוה בהרבה במגזר הפרטי. הסיבה העיקרית לתרעומת שלהם היא שהמדינה לא מממנת את שכרם בתקופת הצינון, ומונעת מהם גם תעסוקה וגם פרנסה.



חוק שירות הציבור, העוסק בהגבלות לאחר פרישה, קובע כמה סייגים למעבר של נושאי משרה בשירות הציבורי למקום עבודה אחר; מטרת החוק היא למנוע מצב שבו עובד ציבור יקבל החלטות על סמך הצעת עבודה עתידית הממתינה לו, וכן ליצור מראית עין של תקינות שלטונית במעבר בין תפקיד ציבורי לתפקיד בשוק הפרטי.



החוק קובע כי אם עובד ציבור קיבל החלטה או היה בעמדה שהשפיעה על קבלת החלטות בעניינם של אדם או חברה, אסור לו לעבוד או לקבל טובת הנאה כלשהי מאותו אדם או גוף בשנה הראשונה שלאחר פרישתו. העובד זכאי לקבל שכר בגין שלושה חודשי הסתגלות, ולאחר מכן הוא אינו מקבל שכר במשך תשעת חודשי הצינון הנותרים. ואולם הממשלה, כאמור, כבר החליטה בעבר לשלם לבכירים שכר גם במשך תשעת החודשים הנותרים.



חובת הצינון יוצרת כמה מצבים אבסורדיים; כך, עובד ציבור אינו רשאי לעבוד בגוף שעליו השפיע במסגרת תפקידו, אך הוא אינו מנוע מלעבוד אצל עורך דינו של אותו גוף. גם אם אותו אדם אינו פונה לכפופים לו לשעבר, הוא יכול להפנות את עובדי משרד עוה"ד שבו הוא מועסק לאותם אנשים, ולצייד אותם במידע. החוק לא פותר בעיה זו.



מנהל מינהל מקרקעי ישראל לשעבר, עו"ד אבי דרכסלר, פרש מתפקידו ביוני 2000 ועד כה לא חזר לתפקידו כעורך דין בגלל מגבלות הצינון. דרכסלר עסק לפני מינויו למינהל בעריכת דין בתחום הנדל"ן, וכתנאי למינוי חויב בתקופת צינון של שנתיים - שנה יותר מדרישת החוק.



המקרה של דרכסלר היה חריג בשל מעורבותו העמוקה בענף הנדל"ן לפני מינויו לתפקיד; מאחר שעסקי הנדל"ן היו תחום התמחותו, הוא התקשה למצוא תעסוקה הולמת במגבלות הצינון, ונסע עם משפחתו לחו"ל.



"בגלל תקופת הצינון", מספר דרכסלר, "נאלצתי לנסוע לחו"ל לשנה על חשבוני, דבר שעלה לי 150 אלף דולר. המדינה היא כל כך קטנה, והסיכוי הוא כי כל דבר שאני אגע בו, יבוא מישהו ויאמר שזה נוגד את מגבלות הצינון. לכן, מי שלא רוצה להתחיל עם מכתבים משירות המדינה צריך לקחת את הרגליים וללכת מכאן".



בכיר אחר ששימש בתפקיד מפתח בשירות הציבורי, גורס כי במשך שנת הצינון הוא נאלץ לקחת הלוואות כדי לממן את מחייתו; אותו בכיר אמנם יכול היה לקבל על עצמו תפקידים מסוימים, אך החליט שלא לקחת שום סיכון לפגיעה בשמו. השיקול הזה השתלם, וכיום הוא מועסק בתפקיד מפתח בפירמה ידועה.



בכיר אחר ששימש בתפקיד מפתח במשרד האוצר, מודה כי במשך תקופת הצינון שנגזרה עליו הוא נאלץ לפתוח חסכונות ולהשתמש בהם כדי לממן את מחייתו; היום הוא מועסק בתפקיד בכיר ומתגמל במיוחד.



תדמור: "החוק פוגע בשירות הציבורי"



הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר, דוד תדמור, הצטרף בינואר 2002 למשרד עורכי הדין של רם כספי, לאחר שהשלים שנת צינון בה "ישב בבית"; הוא קיבל שכר עבור שלושה חודשי הסתגלות, וביתר תשעת החודשים לא קיבל שכר כלל.



תדמור שותף לביקורת שמותחים עמיתיו על המדיניות הממשלתית בעניין תקופת הצינון: "אני סבור שחוק הצינון כפי שהוא כתוב - קיצוני מדי - וגם הפרשנות שהוא זוכה לה בוועדת הצינון מרחיקת לכת. אין לי ספק שהנוקשות המאפיינת את החוק ואת פרשנותו בסופו של חשבון פוגעת בשירות הציבורי, והיא תמנע לאורך זמן מאנשים טובים להשתלב בו. בכל מקרה, ראוי שמדינה המונעת מאדם לעבוד מטעמים של טוב