ביהמ"ש: על מפרק חברה לבחון היטב תביעת חוב של עובד שהוא גם בעל שליטה בחברה

שופטת ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, ורדה אלשייך, נתנה היום החלטה עקרונית בנושא זכויותיו של עובד שהוא גם בעל שליטה בחברה לכספים במהלך פירוקה.



ההחלטה ניתנה בתיק פירוק של חברת פאוארליין אינטרנשיונל, שמונה לה מפרק בשנת 1996. בדיון שנערך היום, הודיע מפרק החברה, עו"ד גיורא רובננקו, כי בקופת הפירוק יש סכומי כסף עודפים על מציבת הנושים של החברה, וזאת, בהתעלם מהחוב אליו טוען בעל החברה לשעבר יצחק קווצר.



קווצר הגיש בשנת 1997 תביעת חוב לכונס הנכסים הרשמי, בה דרש לקבל את חובו כעובד החברה, וכן החזר הוצאות. תביעתו נדחתה ע"י כונס הנכסים, בטענה כי קווצר היה מנכ"ל החברה ובעל מניות בה, ולכן אינו נחשב לעובד.



קווצר הגיש ערעור על ההחלטה רק בשנת 1999, וטען כי העובדה שהוא בעל מניות בחברה, אינה שוללת את מעמדו כעובד, וכי אף המוסד לביטוח לאומי הכיר בו כעובד.



בינתיים מונה לחברה מפרק, כאמור, וזה דחה את הערעור משתי סיבות. האחת, שיהוי רב בהגשתו, והשנייה "תאוריית ההדחייה", הקובעת כי תביעת חובו של בעל מניות בחברה נדחית בתנאים מסויימים ל"סוף התור" של סדר קבלת הכספים, והוא יקבל את חובו רק לאחר שכל הנושים האחרים קיבלו את כספם.



גם במקרה שבעל השליטה טוען לחוב כעובד החברה



לטענת המפרק, תיאוריה זו חלה גם במקרה שבעל השליטה טוען לחוב כעובד החברה. על החלטה זו הגיש קווצר ערעור לביהמ"ש בטענה שתיאוריה זו אינה חלה במקרה של חוב לעובד בחברה.



השופטת אלשייך קובעת בהחלטתה כי "דוקטרינת ההדחייה" חלה אמנם על חוב שמקורו בכספים שהזרימו בעלי מניות לחברה, בדרך כלל באמצעות הלוואת בעלים, אך אין בכך משום מיצוי האפשרויות הגלומות בדוקטרינה זו.



"למעשה ניתן להחילה, בנסיבות המתאימות, על כל חוב שחבה החברה לבעל מניות בה, ותהא דרך יצירתו אשר תהא", קובעת השופטת וכותבת כי ניתן להחילה גם כאשר בעל השליטה טוען לחוב כעובד החברה.



השופטת מתייחסת למצב בו בעל המניות בחברה משמש כעובד שלה וקובעת כי אין מדובר במצב רגיל בו נחתם הסכם העיסקה בין עובד ומעביד, שכן במקרה שכזה העובד והמעביד הם אותו האדם בכובעים שונים.



"חשש ממשי להגינות העסקה"



"במצב זה, יש חשש ממשי להגינות העסקה, ויש חשש שהיא אינה מייצגת אלא את תועלתו האישית של העומד מאחוריה, וזאת, על חשבון החברה ונושיה", קובעת השופטת.



"החשש העיקרי הוא", מציינת השופטת, "כי בעל שליטה בחברה יחתום בשם החברה עם עצמו חוזי עבודה בעלי תנאים מפליגים אשר משמעותם האמיתית היא הסוואת דיווידנד המשוחרר ממגבלות הדין".



לאור זאת, קובעת השופטת כי "דינו של 'חוזה עבודה' בין חברה לבעל השליטה בה להיבדק היטב היטב טרם יטה המפרק להתייחס אליו כחוזה רגיל בין עובד למעביד, וכשאין מדובר בחוזה 'רגיל' הרי בנסיבות המתאימות יש להתייחס אליו כאל דרך של בעל השליטה ליצור חוב לחברה ולגרוף את נכסיה בעת פירוק". על חוב כזה, קובעת השופטת, אין כל מניעה להחיל את דוקטרינת ההדחייה.



השופטת מוסיפה כי כל דיון בתחולתה של דוקטרינת ההדחייה מחייב בירור עובדתי מעמיק של חוזה העבודה והתנהלות החברה ובעלי השליטה בה - לפני פירוקה.



השיהוי מקשה על המפרק



בעניין זה, מתייחסת השופטת לעניין השיהוי בו הגיש קווצר את ערעורו. לדבריה, ככל שעובר זמן רב יותר מקריסת החברה ועד לבירור תביעת החוב, כך יקשה על המפרק לבדוק את מצב הדברים לאשורם, והוא ייאלץ להסתמך על "ראיות חלודות" ועל דברי בעלי השליטה בחברה, אשר לא תמיד מדייקים במסירת העובדות. שיהוי בהגשת תביעת החוב יכול להצדיק לבדו את דחייתה של תביעת החוב או הערעור עליה על הסף.



השתהותו של המערער, קובעת השופטת, היקנתה לו יתרון דיוני חשוב ופגעה בסיכוייו של המפרק להוכיח טענתו בדבר דוקטרינת ההדחייה, ובכך די כדי לדחות את הערעור על הסף. (פש"ר 3/96)