אנרון ניסתה למכור נכסים ב-7 מיליארד דולר כשנה לפני קריסתה

מאת דיוויד ברבוזה "ניו יורק טיימס"



יוסטון. קבוצת המסחר באנרגיה הכושלת אנרון, ניסתה ב-2000 למכור את נכסיה הבינלאומיים לקבוצת משקיעים מסעודיה, איחוד נסיכויות המפרץ ואירופה. הסכום עליו דובר היה כ-7 מיליארד דולר במטרה לפתור מצוקת מזומנים, אך העסקה לא יצאה לפועל, אמרו מקורות שהיו מעורבים במשא ומתן. העסקה היתה אמורה לסייע לחברה לצמצם באופן משמעותי את חובותיה, וייתכן שהיתה מונעת את קריסתה בדצמבר 2001, אמרו המקורות. ואולם ברגע האחרון, בקיץ 2000, הופסק המשא ומתן אחרי שאחד המשקיעים אושפז בשל מחלת כליות.



אנרון ניהלה משא ומתן למכירת רוב אחזקותיה הזרות לקבוצת משקיעים בראשות אמין באדראל גין, יועץ ותיק של נשיא איחוד נסיכויות המפרץ, שייח' זאיד בן סולטן אל-נחיאן, אמרו בכירים לשעבר באנרון. מכירת הנכסים הבינלאומיים של החברה, שכונתה "פרויקט קיץ" בפי מנהליה, אמורה היתה להתבצע כשמניות אנרון היו קרובות מאוד לשיא. הציפיות בוול סטריט היו שהחברה תיפטר מרוב הפרויקטים הבינלאומיים שלה, ותתמקד במסחר באנרגיה (גז וחשמל) ובפיתוח פעילות המסחר בפס-רחב (שירותי תקשורת קול ונתונים).



חרף ההתלהבות בוול סטריט ממניות אנרון, בהנהלת החברה גברו החששות מחובותיה התופחים של החברה ומצוקת המזומנים המסתמנת, אמרו בכירים לשעבר באנרון ואנליסטים בוול סטריט. לכן קיוותה החברה למכור אוסף נכסים זרים שרבים מהם הניבו תשואה נמוכה בלבד, אם בכלל.



"המשא ומתן התנהל כשברקע שמועות על כך שאנרון מתכננת לבטל את הדיווידנד לבעלי המניות", אמרה קרול קול, אנליסטית בחברת ההשקעות פורדנשל סקיוריטיס. "במבט לאחור, אלה היו הסימנים הראשונים למצוקת מזומנים". בכירים לשעבר באנרון, שהסכימו לדבר רק בעילום שם, אמרו כי הנהלת החברה הגיעה למסקנה כי לא תצליח להחיות את העסקה בסוף 2000; לכן פנתה לקבוצת בכירים, שניסו למכור נתחים קטנים יותר של האחזקות הבינלאומיות של אנרון - כדי לגייס מזומנים ולהבטיח את דירוג האשראי של החברה.



גם מאמצים אלה כשלו, והנהלת החברה הטילה על סמנכ"ל הכספים, אנדרו פסטאו, את משימת שיפור מצבה הפיננסי של אנרון. פסטאו פוטר באוקטובר 2001 בשל מעורבות אישית בשותפויות המורכבות שהקים, בעיקר כדי להסתיר את חובות החברה. בסוף 2000 החל פסטאו למכור נכסים זרים לשותפויות החוץ-מאזניות האלה כצעד זמני לשיפור תזרים המזומנים של החברה, אמרו הבכירים לשעבר באנרון.



"כעת ברור שהשותפויות שהקים פסטאו נועדו להציל את החברה", אמר אחד הבכירים. "לרוב כדי להשלים עסקות כאלה דרושים לפחות 6 חודשים. פסטאו השלים עסקות בתוך שבועיים-שלושה. הצוות שלו לא היה צריך לבצע בדיקת נאותות".



אנרון סירבה להגיב על העסקה שלא יצאה לפועל, וגם דוברו של פסטאו סירב להגיב. לא ניתן היה להשיג את תגובתו של אמין, אך המאמצים למכירת הנכסים, והפעילות הקדחתנית באנרון אחרי קריסת העסקה - הם סימנים ברורים לכך שמצבה הפיננסי של החברה החל להתערער כבר ב-2000.



"אנרון היתה בצרות ב-2000", אמר בלה דהרן, פרופסור לחשבונאות באוניברסיטת רייס ביוסטון. "ברבעון הרביעי היא הצליחה ליצור תזרים מזומנים מספיק גדול כדי למנוע הפסד. מעולם לא הבנתי כיצד עברה החברה מתזרים מזומנים שלילי בשלושת הרבעונים הראשונים של 2000 לתזרים מזומנים חיובי ברבעון הרביעי".



בכירים לשעבר בחברה אמרו כי המנכ"ל לשעבר, ג'פרי סקילינג, היה מעורב במאמצים למכירת הנכסים הבינלאומיים ולמניעת מחסור במזומנים. לא ניתן היה לקבל את תגובתו. סקילינג, שהוביל את היוזמה להפיכתה של אנרון מחברה שעיקר פעילותה מבוססת על נכסי אנרגיה - תחנות כוח, צינורות גז וכדומה - לקבוצת מסחר, קיווה למכור את רוב נכסיה הבינלאומיים של אנרון מחוץ לאירופה לקבוצת משקיעים ב-8-6 מיליארד דולר, אמרו הבכירים לשעבר.



צוות הניהול הבינלאומי של אנרון ואלפי העובדים, היו אמורים להצטרף לחברת אנרגיה גלובלית חדשה בראשות ג'וזף סאטון, סגן יו"ר החברה, ששימש בעבר ראש הפעילות הבינלאומית. אנרון היתה אמורה להחזיק 25% מהחברה החדשה. סאטון, שעזב את אנרון בנובמבר 2000 זמן קצר אחרי קריסת העסקה, סירב להגיב.



במסגרת העסקה המתוכננת היתה אמורה אנרון למכור את רוב אחזקותיה הזרות הגדולות - תחנות כוח בהודו, טורקיה ויפאן, עתודות גז ונפט, אוניות מסופים לניזול גז טבעי, רוב הפעילות באיים הקריביים ובדרום אמריקה, כולל תחנת כוח גדולה בברזיל, תחנת כוח בבנייה ברצועת עזה וחלקה בפרוייקט דולפין גז, להולכת גז מקטאר לכמה מדינות במזרח התיכון, שכלל בשלב מסויים גם את ישראל.



העסקה הוקפאה אחרי שזאיד הגיע לארה"ב להשתלת כליה. השייח' היה חייב לאשר את העסקה, אמרו הבכירים לשעבר באנרון, מכיוון שמשקיעים מקורבים למשפחות המלוכה באיחוד נסיכויות המפרץ גייסו את רוב הכספים. "זו היתה עסקה מסובכת מאוד", אמר אחד הבכירים, "ואם היתה יוצאת לפועל, היא היתה הגדולה מסוגה בתולדות תעשיית האנרגיה הגלובלית".