תעריפי שיא החוצפה

"אם אני שומע שיש דיון בהשתתפות אילן בירן, אני פשוט לא מגיע, למה עדיף לי לחכות שזה יעבור. אח"כ אני יושב עם המנהלים שלו, אני שומע למה בערך הוא התכוון. איתם אני גם מצליח לנהל דיון". כך הגדיר לפני מספר שבועות פקיד בכיר באוצר את התנהלות הדיונים מול ראשי בזק . אילן בירן ידוע ביכולתו להתיש את בני שיחו. הוא מגיע לשולחן הדיונים, ובמיוחד לשולחן הרגולטור, בכדי לנצח; הוא לא רוצה להסביר, הוא לא רוצה שיבינו אותו, וגם אין לו שום עניין לשכנע. זה עניין של עיקרון. בירן מגיע לנצח, ומי שלא מבין את זה שישאל את ראובן ריבלין, שר התקשורת.



נכון להיום, מוביל בירן את בזק לניצחון נוסף; והפעם, בסל התעריפים. לתמונה המתקבלת מהמהלכים שהוא מוביל פנים שונות, אם בוחנים אותה מצדדים שונים. כבכל מהלך, הצדדים משתנים ורק בירן במקומו עומד. הפעם בירן אינו לבד, יש שר לידו - שר התקשורת. אם תסתכלו על סוגיית התעריפים מנקודת מבטו של הציבור, הרי שמדובר בשערורייה צורמת. אם תסתכלו מנקודת מבטם של בירן וריבלין, מדובר במהלך צודק וטבעי, ולא סתם טבע כזה עם ציוץ של ציפורים.



ולא סתם ציפורים, אלא שתיים מהיפות והנדירות שבהן - העפרוני והזמיר. שירת הזמיר וקול העפרוני עולים מהמהלך החדש שרקח בירן. על פי סל התעריפים החדש, יוזלו כמה משירותי בזק, כמו שירות תא קולי ושירות שיחה מזוהה. לצד ההוזלה, יש גם ביטול מוחלט של כמה מהתשלומים - התשלום עבור מכשירי הזמיר והעפרוני. ספק אם מי מהקוראים, ובמיוחד בימים אלו, זוכר עדיין את הימים היפים, ימי הזמיר והעפרוני (סביר יותר להניח שרבים מכם מכירים דווקא את ימי הפנסוניק - מכשיר הטלפון הפופולרי ביותר בישראל), אבל לבירן זה לא מפריע. הוא נתן מתנה, ועכשיו הוא רוצה גם לאזן את החשבון.



בצידה השני של ההטבה מונחת משוואה מורכבת ורבת משתנים שמשמעות השורה התחתונה שלה היא העלאת תעריפי החברה לכלל הציבור בשיעור ממוצע של כ-16%. נכון, מדובר בהוזלה למגזרים מסוימים ובהעלאת תעריפים למגזרים אחרים; מדובר בהטבות מצד אחד והרעות מצד שני; ונכון, מדובר בסוגייה מורכבת מאין כמוה, שטובי הכלכלנים מתקשים לפענח. אבל אחרי כל אלו, גם בבזק אין ויכוח עם השורה התחתונה - חשבון הטלפון אצל מרבית הצרכנים יתייקר.



לסל שהרכיב בירן, אשר עליו חתם כבר ריבלין בשתי ידיים, מתנגדים רבים: הממונה על ההגבלים העסקיים, שמתריע כי מדובר במהלך מתוחכם שאמור לאפשר לבזק לחבל בעתיד ביתר קלות במתחרים שייכנסו לשוק; משרד האוצר, שטוען כי בזק מניחה בצד את ההתייעלות ומעדיפה לסתום חורים תקציביים באמצעות העלאת תעריפים; ופקידי משרד התקשורת, אנשיו של ריבלין עצמו, שטוענים (שלא לציטוט) כי מדובר בהעלאה הגבוהה במידה ניכרת מהדרוש.



כל אלו לא משנים לבירן. הם גם לא משנים, כך נראה, לריבלין, והשניים מדלגים בינתיים מעל כל משוכה אפשרית בדרכם לאישור התעריפים, ומשם לכיסם של המנויים. הרגולציה, מטבעה, מסורבלת ומשעממת, ודיונים ארוכים של כלכלנים לא מעניינים איש. אלא שאחרי שנגמרים הדיבורים ומגיע האישור, מדובר במקפצה ענקית. מבחינתה של בזק, אישור הסל החדש הוא בו ברגע הכנסת יד לכיסם של 3.1 מיליון לקוחות, כמספר קווי בזק.



דרישת בירן לעדכון סל התעריפים מתבססת על הטענה כי בזק אינה מונופול, מאחר שהיא עומדת בפני תחרות אמיתית ואגרסיווית מצד חברות הסלולר. כאן, לפתע, משנה בירן אסטרטגיה. את המלחמה הזאת אין לו כל כוונה לנצח, והוא לא מתכוון להציג שיפור מתמיד ורווחים אדירים, כפי שעושה סלקום, המתחרה הגדולה (שסיימה את 2001 עם רווח של 550 מיליון שקל). בירן, כמו יתר מנהלי בזק בעבר, מעדיף נצחונות פשוטים יותר, כאלו המוכרזים בלשכה הממוזגת של שר התקשורת. זה קל ואפקטיווי יותר מכל מאבק מסחרי, שמצריך זריזות, יצירתיות וקודם כל התייעלות.