החזית הרוסית

מאת שרה ליבוביץ-דר



לכאורה זהו עוד מאבק עסקי שגרתי בין שני אילי הון; למעשה, זהו עימות על נפשו של כל ציבור העולים דוברי הרוסית בישראל, שמשמעותו הפוליטית חורגת בהרבה ממאזני הרווח וההפסד של השניים. מצד אחד עומד איש העסקים לב לבייב; מצד שני איל התקשורת ולדימיר גוסינסקי. זירת הקרב היא ערוץ טלוויזיה מסחרי, דובר רוסית, שאמור לעלות לאויר ביוני הקרוב. "הסכסוך בין נמרודי למוזס יחוויר לעומת מה שצפוי במאבק בין גוסינסקי ללבייב", אומר אחד מבעלי המניות של הערוץ. "הכסף, הכוח והעוצמה עושים את המלחמה ביניהם ללוהטת ויצרית. המנצח יזכה בפרס נאה. הוא לא רק יקבל שליטה בערוץ, אלא השפעה על יותר ממיליון עולים".



"יותר ממיליון עולים ממתינים בקוצר רוח לעליית הערוץ החדש לאוויר", אומרת מנכ"לית הערוץ, יוליה ברקוביץ. כרגע נראה שהם יצטרכו להתאזר בסבלנות עד שהעימות בין לבייב לגוסינסקי ייפתר. בערוץ מעריכים שזה יימשך זמן רב ואף יגיע לבית משפט, מה שידחה את תחילת השידורים אף מעבר ליוני. שני אילי ההון מייחסים חשיבות עצומה לערוץ. לבייב רוצה לחדור לתקשורת, גוסינסקי רוצה לשקם את מעמדו ואת עסקיו שנפגעו אחרי שנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, השתלט על שני ערוצי הטלוויזיה שלו ברוסיה, אן-טי-וי וטי-וי-6. שניהם רוצים ערוץ ללבם של עולי חבר המדינות בישראל.



המכרז לערוץ הרוסי פורסם בינואר 2001. שתי קבוצות התייצבו אליו: "ואש טלקנאל" שאירגנה תמי מוזס-בורוביץ, בעלת מניות בחברה בת של "מעריב", ו"נאש טלקנאל" בראשות בני גאון. בספטמבר זכתה קבוצת "ואש טלקנאל" במכרז. יו"ר המועצה לשידורי כבלים ולוויין, עו"ד דורית ענבר, הודיעה שהצעת הקבוצה היתה טובה יותר כמעט בכל הסעיפים, והכחישה שמועות עקשניות שלפיהן הקבוצה הפעילה לחצים, בעיקר בקרב פוליטיקאים דתיים, כדי לזכות במכרז. הקבוצה הזוכה כללה כמה גופים עסקיים: אולפני הבירה ואולפני אלרום; חברת איי-ג'י-בי של יצחק קאול, דוד ברודט ושלמה נס; מרלז תקשורת של משפחות יונה וברזאני; ומגה טי-וי, השייכת לאנשי עסקים אמריקאים בראשות זיו סידי, זכיין של "היפים והאמיצים" בעולם.



מרגע יציאת המכרז היתה בענף התקשורת תחושה שערוץ ישראלי-רוסי הוא מכרה זהב לבעליו. על פי סקר שעשתה "ואש טלקאנאל", 77% מעולי ברית המועצות יצפו בערוץ, והוא יניב הכנסות של שבעה מיליון דולר כבר בשנה הראשונה לשידוריו. לא פלא ששני אנשי העסקים לבייב וגוסינסקי החליטו לעשות הכל כדי להצטרף ל"ואש טלקנאל". באסיפה סוערת של בעלי המניות הוחלט לבסוף לצרף רק את לבייב, שהקדים את גוסינסקי בניסיון להשתלב ביוזמה ורכש 40% מהמניות.



ב-27 בנובמבר קיבל לבייב את הרשיון להפעלת הערוץ מידי שר התקשורת, ראובן ריבלין. מבחינה כלכלית הערוץ הרוסי הוא עסק קטן בשביל לבייב. שלושה שבועות לפני קבלת הרשיון הוא חשף את מחזור מכירות היהלומים של קבוצתו, שמגיע לשני מיליארד דולר בשנה. בשנת 2001 היתה חברת אל-אל-די שבשליטת לבייב יצואנית היהלומים הגדולה בישראל, עם יצוא בשווי 441 מיליון דולר. "ואש טלקנאל", הגם שהוערכה כערוץ טלוויזיה בעל סיכויי רווחיות גבוהים, לא תתקרב למחזורי כספים כאלה.



בכל זאת גוסינסקי לא ויתר. בשבועות האחרונים הוא ניצל סכסוכים פנימיים בקרב בעלי המניות ויצא למסע רכישות. עד כה הצליחו גוסינסקי ומקורבו, צבי חפץ, לרכוש 45.25% ממניות הערוץ. לבייב מיהר להתלונן במועצת הכבלים שהרכישות אינן חוקיות, וטען שגוסינסקי וחפץ הם "סוסים טרויאניים" וכניסתם לערוץ היא "תסריט בלהות". בתגובתו למועצת הכבלים אמר חפץ שטענות לבייב הן "בולשיט" ו"השמצה פרועה".



תחרות הקונגרסים במוסקווה



הסכסוך בין לבייב וגוסינסקי לא החל עם הערוץ הרוסי. שורשיו נעוצים עוד במוסקווה. "שם נמצא שדה הקרב העיקרי ביניהם", אומר אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בבירת רוסיה. כמו במקרים רבים אחרים, היריבות החלה בשותפות שהתפרקה. ב-95' הקים גוסינסקי את הקונגרס היהודי הרוסי, בכוונה לאגד את 600 אלף היהודים תחת מטרייה אחת. גוסינסקי, שנשא בתואר נשיא הקונגרס, תרם כ-20 מיליון דולר לפרויקטים יהודיים שונים ולהקמת הקונגרס. מתנגדיו אמרו שהוא קונה כבוד והשפעה בכסף.



לבייב הצטרף לקונגרס כאחד מסגניו של גוסינסקי, אבל ב-99' הקים ארגון מתחרה: איגוד הקהילות היהודיות, המזוהה עם חב"ד. במארס 2001 פרש גוסינסקי מנשיאות הקונגרס, אבל נשאר נשיא-כבוד ומעורב מאחורי הקלעים בכל מה שקורה בארגון. הקרע בין שני הארגונים לא התאחה. "כמעט בכל עיר יש שתי קהילות, אחת של האיגוד ואחת של הקונגרס, המאבקים הם לאורך כל החזית", אומר אחד ממנהיגי הקהילה היהודית במוסקווה.



לכל אחד מהארגונים יש רב ראשי משלו. הרב אדולף שייביץ, איש של גוסינסקי, הוא הרב הראשי של רוסיה עוד מימי השלטון הקומוניסטי. בקיץ 2000 טענו אנשי שייביץ, שלשכתו של פוטין לחצה עליו להתפטר ולהמליץ על ברל לזר, איש חב"ד המזוהה עם לבייב, כמחליפו. שייביץ סירב, ארגונים יהודיים בארצות הברית מחו על התערבות הממשל בחיים הקהילתיים היהודיים ברוסיה, והנשיא קלינטון אף שוחח על כך עם עמיתו הרוסי.



כעבור שבועיים בחרו 25 רבנים של איגוד הקהילות את לזר לרב הראשי של רוסיה. שייביץ רואה את עצמו עדיין כרב הראשי של רוסיה. במוסקווה הידרדר העימות לאלימות. הרב הראשי של מוסקווה, פנחס גולדשמיט, נחשב לאיש של גוסינסקי. בדצמבר 2000 הוכה מנכ"ל איגוד הקהילות, הרב אברהם ברקוביץ, בבית הכנסת הגדול שבשליטת גולדשמיט, וראשו הוטבל במקווה של בית הכנסת. גולדשמיט אמר לכתב "הארץ" יאיר שלג, שברקוביץ רק "הוטבל במים עם בגדיו".



בספטמבר 2001 ביקר במוסקווה ראש הממשלה, אריאל שרון, והקפיד להתארח במוסדות של שני הארגונים. אבל נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בא רק לאירועים של איגוד הקהילות. הקשר עם פוטין הוא חלק מרכזי ביריבות בין לבייב לגוסינסקי. לבייב נחשב למקורבו ותומכו של פוטין. גוסינסקי תמך בבוריס ילצין ואחר כך ביריביו של פוטין, יורי לושקוב, ראש העיר מוסקווה, וגריגורי יבלינסקי שהתמודד מול