בנקאות או התחכמות?

מאת גבריאל בן שמואל
קראנו במודעות ענק על בנק שמציע ללקוחותיו "עו"ש חכם". עיון בהצעה יראה שזו לא חוכמה גדולה אלא התחכמות. הלקוח מחזיק חשבון עו"ש נורמלי, ואילו הבנק עושה "כאילו" הוא מחזיק חשבון פח"ק. המודעה של הבנק מדגישה באופן ברור, כי הלקוח מנהל חשבון זה כמו עו"ש רגיל. היתר נעשה ע"י הבנק, וכדי שהלקוח יסכים לפעולות אלה שמזכות אותו בריבית, הבנק אינו מחייב בעמלה.



זה נראה כימות המשיח. הבנק מוצא דרכים לשפר את מצב לקוחותיו. ולא זו בלבד, הוא אפילו לא לוקח עמלה עבור ה"פעולות" שהוא מבצע. זה נראה עוד יותר מוזר אם מנסים להבין איזה תועלת מפיק הבנק מתרגיל זה. כתוצאה מחכמה זו אין יותר פקדונות משהיו קודם בעו"ש. כדאי גם לציין שאין סיבה נראית לעין, שפקדונות אלה יהיו לתקופות ארוכות יותר מאשר עו"ש רגיל. (זה בהנחה שלא לוקחים בחשבון רישומים רטוראקטיוויים). קשה לראות את התועלת הבנקאית מרישום זה.



השאלה למה ל"פיקדון" זה כדאי לשלם ריבית בעוד שעבור יתרות עו"ש אין הבנקים מוכנים לשלם. ההנחה היא שעבור יתרות כאלה יש לבנק יותר הכנסה, או ששיעורי הנזילות מצומצמים, או שיש אפשרות לקבל ריבית בין בנקאית.



מדוע קיימת אפליה כזו בין חשבונות עו"ש ופח"ק? שאלה זו יש להפנות אל בנק ישראל כיוון שזוהי יצירה שלו.



מבחינה בנקאית שני סוגי חשבונות אלה הם עובר ושב שניתן למשוך את יתרת הזכות שבהם ללא הגבלות או עם או אישור מיוחד. זה תלוי, בלעדית, ברצון בעל החשבון.



כנראה שההתייחסות השונה של בנק ישראל לשני סוגים אלה, מקורה לא בדיוק ממניעי הפיקוח על הבנקים. לגביו אין הצדקה לשום הבדל. יש לשער כי מדובר בשאלות מוניטריות-היסטוריות. פקדונות לזמן קצוב, ולו יום אחד, נחשבו לפחות נזילים מנקודת ראות של אמצעי תשלום, מאשר יתרות זכות בעו"ש. (למרות שבאותה עת לקח יום, ואף יותר, לשלם כסף מעו"ש). אולם כשמעמיקים בנתונים אלה נראה שאין הרבה הבדל. בטכניקות התשלום של היום אין הרבה משמעות להבדל בין עו"ש לפקדונות למשיכה מיידית.



אבל נניח שהדברים יותר מסובכים כיוון שיש כאן נקודה נוספת שצריך לשים לב אליה. בנק ישראל אינו אמור לעסוק בסטטיסטיקה. זהו תפקידה של הלשכה. במקרה זה מתברר שהבנק פועל להגברת נתון סטטיסטי אחד (פח"ק) על פני השני (עו"ש) ראוי לבדוק מי הסמיכו לעשות פעולות כאלה.



אולי כדאי לדרוש ממבקר המדינה, לבדוק מה הולך כאן?