כולם מתנגדים, חוץ מהפוליטיקאים

מאת מוטי בסוק



המצוקה התקציבית שבה נתונה הממשלה החזירה לחיים את רעיון מלווה המלחמה: רעיון חדש-ישן שנוסה בעבר הרחוק בישראל בהצלחה חלקית מאוד, ורבים סברו כי נעלם. כיום דומה כי כל המומחים הכלכליים, כולל באוצר ובבנק ישראל, מתנגדים להצעה.



לממשלה ברור כי חזרה למסלול של צמיחה בת קיימא מחייבת קיצוץ של לפחות 7 מיליארד שקל בתקציב 2002, כבר בזמן הקרוב. ניתן לבצע קיצוץ שכזה מבלי לפגוע במשק. לא ברור אם לממשלה הרחבה בתולדות ישראל יעמדו הכוח והאומץ לבצע קיצוץ כלכלי נטו, שכן מדובר בפגיעה בהרבה "פרות קדושות". הפשרה הפוליטית המתחילה להצטייר היא ניסיון ציני לנצל את האווירה הציבורית העכשוויות, כדי לבצע מהלך משולב: קיצוץ של 4-5 מיליארד בתקציב ושאיבת 2-3 מיליארד שקל מהציבור באמצעות מלווה מלחמה.



להערכת כל הכלכלנים, עלות הפעילות הצבאית אינה מצדיקה הטלת מלווה מלחמה. לדעתם, הטלת מלווה שכזה אינה צודקת גם מבחינה מוסרית, מכיוון שמי שיישאו בנטל יהיו אלה שממילא נושאים את המדינה על כתפיהם, עובדים קשה, משלמים מסים גבוהים ומשרתים בצבא ובמילואים. גם כך נטל המס הישיר בישראל הוא מהגבוהים בעולם, כבר מהכנסה בינונית. הטלת מלווה מיוחד גם תביא להקמת מנגנון מסורבל, לא יעיל ויקר מאוד - כפי שקרה בעבר.



ישראל ידעה מלווים רבים ומשונים בעברה. מלווה החובה הראשון בישראל הוטל במסגרת המדיניות הכלכלית של 1952-1953. בדומה למלווים שהוטלו באירופה במלחמת העולם השנייה, הבסיס להיטל זה היה רכוש הנישומים - ההיטל גדל ככל שהרכוש היה רב יותר. המלווה האחרון, מלווה שלום הגליל, הונפק לפני 20 שנה.



במחלקת מלווי המדינה שבבנק ישראל סברו עד לאחרונה כי עם מלווה שלום הגליל תם פרק מלווי החובה בהיסטוריה הכלכלית של ישראל, ואכן המחלקה הצטמצמה מאוד. ביוני 2001 הודיעה המחלקה על מבצע מיוחד להחזרת כל כספי המלווים משנות ה-60, ה-70 ותחילת שנות ה-80, בשווי כולל של 210 מיליון שקל, לבעליהם - 250 אלף אזרחים ששכחו לפדות אותם.



העיקרון של כל המלווים דומה. בשעת מצוקה כלכלית, בדרך כלל ביטחונית אך גם חברתית (כמו מלווה קליטה), דורשת המדינה מהציבור להלוות לה כספים בתנאים מיוחדים. המלווה ארוך הטווח, נגבה מכלל הציבור העובד, שכירים ועצמאים, וגם מחברות. בסופו של חשבון, כשמביאים במערך השיקולים סוגיות כמו הצמדה וריבית, מקבל הציבור רק חלק מכספו חזרה.



לאחר מלחמת ששת הימים התנהל בציבור ובאוצר ויכוח ער, אם להסתפק במלווה מרצון או להטיל מלווה חובה. ב-4 באוקטובר 1968 נכתב ב"הארץ" כי האוצר החליט שלא להפוך את מלווה הביטחון למלווה חובה ב-1969-1970. בידיעה נכתב: "דעתם האישית של פקידים רבים במשרד האוצר היא כי מן הדין היה להפוך את המלווה למלווה חובה, כדי למנוע הטלת המימון של מעמסה כספית חיונית רק על חלק מהאוכלוסיה". ההחלטה הוסברה בחששות הכבדים של האוצר מפני התוצאה השלילית של הטלת מלווה חובה - התערערות חזית השכר והמחירים.



ב-1970 גדלו הוצאות הביטחון, והמלווה מרצון הפך למלווה חובה. במסגרת הסכם החבילה בין הממשלה, ההסתדרות וארגוני המעסיקים - הוטל באותה שנה גם מלווה חיסכון. שני המלווים נותרו בתוקף ב-1970-1971.



גם לאחר מלחמת יום הכיפורים התנהל ויכוח בין המצדדים במלווה מרצון לבין המצדדים במלווה חובה. בסופו של דבר החליטה הממשלה להטיל את שני המלווים. יצחק רבין שימש יו"ר מועצת המלווה מרצון.



במסיבת עיתונאים שנערכה ב-12 באוקטובר 1973, לפני תום המלחמה, אמר שר האוצר דאז, פנחס ספיר, כי יעד הממשלה הוא מיליארד לירות ישראליות במסגרת המלווה מרצון, ומיליארד לירות נוספות במסגרת מלווה החובה. הוצאות המלחמה הוערכו אז ב-8 מיליארד לירות. בעקבות פניית נציגי מפ"ם בקואליציה אצל ספיר, הוחלט לשחרר מהמלווה 20 אלף איש בעלי הכנסות נמוכות, ולהעלות את שיעורי המס לבעלי ההכנסות הגבוהות.



מלווה החובה של 1973 היה ל-15 שנה, בריבית של 3%. הקרן היתה צמודה למדד - הריבית לא. הריבית שולמה אחת ל-5 שנים. בשל האינפלציה הגבוהה נהפכו תשלומי הריבית למגוחכים עם הזמן, ואנשים נמנעו מלהטריח עצמם לבנק כדי לפדותם. נקבע גם כי בעלי הכנסה החייבת במס עד ל-40 אלף לירות בשנה, ישלמו 7% מהכנסתם לרכישת מלווה מלחמה. בעלי הכנסה של עד ל-60 אלף לירות ישראליות נדרשו לקנות מלווה עבור 20 אלף הלירות הנוספות, בשווי של 1,800 לירות - 9%. בעלי הכנסה גבוהה יותר נדרשו לרכוש מלווה בשיעור 12% על הסכום הנוסף.



גם חברות היו חייבות לרכוש מלווה - בערך של 9% מרווחיהן. המלווה חל גם על הכנסה משעות נוספות ומפרמיות. ב-12 ביולי 74' החליטה הממשלה להגדיל את מלווה המלחמה ב-3%.



עם תחילת מלחמת שלום הגליל ביוני 1982, הממשלה החליטה על מלווה חובה מיוחד לכיסוי הוצאות המלחמה. שם המלווה היה "שלום הגליל". הממשלה גייסה באמצעותו 17.4 מיליארד שקלים ישנים - כ-500 מיליון דולר. היה זה עידן הכניסה לתקופת ההיפר-אינפלציה. הכסף נוכה משכרם של שכירים, עצמאים וחברות על ידי מס הכנסה. במשך כשנה נוכו מדי חודש 2%-5% משכרם של כל השכירים, 3%-5.5% מהכנסות העצמאים, ו-7%-13% מהכנסות החברות. שיעור הניכוי נקבע בצורה פרוגרסיווית.



ב-23 במארס 1993 אישרה ועדת הכספים של הכנסת הצעת חוק שמטרתה לרכז בתשלום אחד את פדיון המלווה (במקום בארבעה). בנק ישראל והאוצר יזמו את החוק במשותף, כדי לחסוך לממשלה הוצאות מינהליות. המועד הראשון לפדיון לפי החוק המקורי היה אפריל 1993.



החוק המקורי קבע כי מדי שנה, במשך ארבע שנים, יקבל בעל התעודה רבע משוויה.



לפי החלטת הכנסת מ-23 במארס 1993, פדיון התעודות היה אמור להתחיל באפריל 1993 ולהסתיים במארס 1994. ניתן היה לבחור בין שני מסלולי הצמדה בזמן הפדיון: צמוד ב-80% למדד המחירים לצרכן בתוספת 1% ריבית לשנה, או צמוד במלואו לשער הדולר ללא ריבית. ועדת הכספים קבעה בהחלטתה כי שיעורי הריבית יהיו 3.5% לשנה לגבי הצמדה למדד, ו-2.5% לגבי הצמדה לדולר.



ליצמן אינו מתנגד להטלת המלווה /אליסה אודנהיי