לא עושים תוכניות

מאת אורי אילן



זאת היתה יכולה להיות סצינה נהדרת בסדרת דרמה ישראלית: בעוד חברי מועצת הכבלים והלוויין תפסו ביום חמישי את כיסאותיהם בחדר הישיבות שבקומה התשיעית של מגדל שלום, עשרות יוצרי טלוויזיה זועמים נהרו לעומתם במסדרון. חברי המועצה התבוננו בשוטרים ואנשי האבטחה הנלחצים אל דלת הזכוכית, תוך ניסיונות להדוף את המתפרצים - אך הדלת לא עמדה בעומס ונשברה. היוצרים - ובהם אלון אבוטבול, מארק רוזנבאום ואסתי זקהיים - נכנסו פנימה. הם הבהירו לנוכחים כי אין בכוונתם לגרום נזק נוסף, אלא רק להביע את דרישתם: לחייב את חברות הכבלים להזרים כספים באופן מיידי ליצירת הפקות מקור בישראל, בכפוף למחויבויותיהם על פי החוק.



ההתפרצות לישיבת המועצה היא אולי פעולת המחאה האלימה ביותר שביצעו היוצרים. נגד חלק מהמפגינים אף הוגשו תלונות למשטרה. ואולם קשה להתעלם מעובדה אחת שהם מצביעים עליה: כיום לא מצולמת בארץ אפילו סדרת מקור אחת, וכתוצאה מכך שוררת אבטלה עמוקה בקרב עובדי התעשייה.



תעשיית הטלוויזיה בישראל נמצאת במשבר עמוק. זה לא מצב חדש, אך בחודשים האחרונים מתחילים לראות את הקשר שבין התמוטטות ערוץ 10, הצטברות חובות הענק של חברת הלוויין יס, מינוי כונס הנכסים לחברת הכבלים תבל ועצירת הפקות המקור בערוצים העצמאיים: תעשיית הטלוויזיה המקומית משותקת. גם ברשות השידור, שנהנית מתקציב שנתי של יותר מ-800 מיליון שקלים, קיימת שממה יצירתית. הערוץ
הציבורי, שהיה אמור להתעלם משיקולי רייטינג, החליט כבר מזמן לוותר על הפקת סדרות דרמה.



לפי ההערכות, סדרת דרמה בטלוויזיה מפרנסת בעת הפקתה כ-100 אנשים.
ומלבד העובדה שהיא מספקת תעסוקה, יש ליצירה טלוויזיונית מקורית
חשיבות תרבותית שאי אפשר למדוד בדולרים. לסדרות כמו "זינזאנה",
"פלורנטין" ו"טירונות", שזכו לשיעורי צפייה גבוהים במיוחד של יותר
מ-20%, יש תרומה מהותית לתרבות הישראלית. אבל ההשקעה הגדולה בסדרת
דרמה - לפחות 100 אלף דולר לשעת הפקה - מתקשה להניב רווחים. פרק אחד
של הסדרה "הבורגנים", למשל, עולה - פי 10 מרכישת פרק בודד של הסדרה
האמריקאית "אלי מקביל" (15 אלף דולר).



יו"ר המועצה לשידורי כבלים ולוויין, עו"ד דורית ענבר, מזדהה עם המלחמה
של היוצרים. "תעשיית התוכן הישראלי חשובה ברמה החברתית והתרבותית",
היא אומרת. "מהבחינה הזאת, לתכנים המופקים בתקשורת האלקטרונית יש
חשיבות ממדרגה ראשונה. אם לא נעודד אותה היא פשוט לא תתקיים. אנו
נמצאים עכשיו בצומת מסוכן. חברת הכבלים תבל לוקחת אתה חלקים נכבדים
מהתעשייה, ויש סכנה שהעסק כולו יידרדר. כולנו מחויבים להתגייס להציל
את המערכת הזאת".



בניסיון לגשר בין היוצרים לבעלי ההון ובעקבות ההתפרצות לישיבת מועצת
הכבלים והלוויין, נענה שר התקשורת ראובן ריבלין ליוזמתו של מנכ"ל
הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שמואל שם-טוב, לקיים מפגש חירום של כל
הגופים המשדרים, במטרה לנסח תוכנית שתציל את שוק הטלוויזיה בישראל.
למפגש, שיתקיים בשבוע הבא, יוזמנו יוצרים, מנהלים, זכיינים וכל מי
שהפקות המקור בעברית קרובות ללבו. אחת ההצעות שיידונו במפגש היא
הצעתו של שם-טוב להשתמש בכספי המכרז של ישראל 10 ושידורי עדן, ששילמו
ביחד 23 מיליון שקלים במסגרת הצעתן למכרז, כבסיס להקמת קרן להפקות
מקור.



ערוץ לכל צופה



כיום, שבוע לאחר שמונה כונס נכסים לחברת תבל בשל חובות של 2.3
מיליארד שקל לבנקים, לא רבים זוכרים את השגשוג היוצא דופן של שוק
הטלוויזיה בארץ בעשור הראשון לפעילות חברות הכבלים. באותה תקופה,
מראשית שנות ה-90, נדמה היה כי זהו שוק שמטיל ביצי זהב. ב-1996,
למשל, תזרים המזומנים של חמש חברות הכבלים (תבל, מת"ב, גוונים, עידן
וערוצי זהב) הוערך בחצי מיליארד שקלים והרווח הנקי היה 160 מיליון
שקלים. תבל, חברת הכבלים הגדולה בישראל, הרוויחה באותה שנה כ-60
מיליון שקלים.



את תור הזהב קטעה כניסתה לשוק של חברת הלוויין יס בקיץ 2000. עוד לפני
שהחלו שידוריה, יס אילצה את חברות הכבלים לשדרג את התשתית שלהן
לתשתית דיגיטלית, כדי שיוכלו להתחרות בשירותים שעמדה להציע - מבצע
שעלה עשרות מיליוני דולרים. בין השאר, כדי להחדיר את הטכנולוגיה
החדשה הציעו חברות הכבלים והלוויין הנחות של מאות שקלים על הממירים
הדיגיטליים - במקום כ-250 דולר, שהוא מחירו הריאלי, הן גבו על כל
ממיר כ-300 שקלים בלבד.



תוצאות המלחמה על המנויים היו הפסדים של מיליארדי שקלים לחברות הכבלים
והלוויין. חברת תבל הפסידה ב-1999 כ-26 מיליון שקלים וב-2001 כבר
הגיעו הפסדיה לסכום הענק של 854 מיליוני שקלים. באותה שנה הפסידה
מת"ב 246 מיליוני שקלים. גם חברת הלוויין שקועה בחובות כבדים - על פי
הערכות היא מפסידה כ-65 מיליון שקלים בחודש - ורק כיסה העמוק של חברת
בזק, המחזיקה ב-45% מהבעלות עליה, מאפשר לה להמשיך להתקיים. במצב
כזה, לא נותר כסף רב להשקעה ביצירה מקורית.



עד כה צופי הטלוויזיה בארץ דווקא נהנו מהתחרות העזה בין חברות הכבלים
לחברת הלוויין. ב-1999 היו בישראל רק 5 ערוצים ישראלים עצמאיים (מלבד
ערוצים 2 ,1 ו-33) - ערוץ 3, ערוץ הסרטים, ערוץ הספורט, ערוץ הילדים
וערוץ התרבות, המדע והטבע. היום משודרים יותר מ-30 ערוצים עצמאיים
כמו ערוץ הצעירים ביפ, ערוץ החיים הטובים וערוץ הפעוטות הופ! בנוסף,
ערוצים זרים מתורגמים לעברית ובחלקם משובצות גם תוכניות מקור (כמו
בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק).



ואולם מה שנראה כהתגשמות של חזון "השמים הפתוחים" דחה רק לזמן קצר את
השאלה העקרונית: האם יש מקום לכל כך הרבה ערוצי טלוויזיה במדינה קטנה
כמו ישראל. החדירה של חברות הכבלים והלוויין למשקי הבית בארץ מעוררת
השתאות - יותר מ90%- מצופי הטלוויזיה מחוברים לאחת החברות. באירופה,
לשם השוואה, השיעור הוא רק 40%-30% מהצופים. בזכות האימוץ המהיר של
השידורים הדיגיטליים, יותר ממחצית ממשקי הבית בארץ נהנים מהיצע של
יותר מ-100 ערוצים. זהו שפע שאין דומה לו בעולם - רק בארצות הברית
מוצעים יותר ערוצים לר